בתוככי הקשת המופלאה של חגי ומועדי ישראל, קיים מועד הבולט ונישא מכולם. לכל אחד ממועדי הקודש אופי משלו, וכל אחד תורם את תרומתו לטיפוח הרוחניות של האדם מישראל. עולה על כולם הוא היום הקדוש, יום הכיפורים. מבין כל המועדים רישומו של יום זה ניכר ביותר, ומשקלו בבניין עולמו הרוחני של היהודי נכבד מכולם.

הרבה ימים יצר הקב"ה בעולמו, מהם בולטים בטובם ובחגיגיות השופעת מהם, אולם יום הכיפורים מתנשא על פני כולם. כביכול, חורג הוא מכל מסגרת של זמנים. מכל הימים שיצר הקב"ה בעולמו, הוא היחיד והמיוחד.

המפגש בין היום הקדוש ובין עם ישראל צופן בחובו כח מופלא לא רק למחול על חטאיו של האדם, אלא גם לשנותו כליל ולעשותו לבריה חדשה.

ביום זה שולטים באדם ובעולם רק כוחות הטוב, ואילו כוחות הרע נמוגים מול עוצמת קדושתו של היום. חז"ל (יומא כ', א') העידו שביום הכיפורים אפילו לשטן אין רשות להשטין ולקטרג. הוא, שכל מלאכתו להחטיא, ולאחר מכן להשטין ולקטרג, שובת ביום זה. רמז לכך מצאו חז"ל בשמו. "השטן" בגימטריה שלוש מאות ששים וארבע, ואילו ימות החמה מניינם שלוש מאות ששים וחמישה. ללמדך, שיום הכיפורים יצא מתחום שליטת השטן.

אבק של תקופת חטאים ועוונות מתנער בהגיע יום קדוש זה. מתחת להררי האבק והשיגרה, מתגלה הנשמה היהודית במלוא יפעתה.

אם רק לא כבה כליל הזיק היהודי שבמעמקי הלב, נמשך האדם ביום זה אל מקדשי המעט. אפילו אותם אחים שימים רבים נותקו ממקורות היהדות, ויבשה נפשם במדבר החומר, חשים בצורך לבוא לבית הכנסת. גם אם אינם יודעים להתפלל מתוך ה"מחזור", הם חשים צורך פנימי ועמוק להתאחד עם שרשרת הדורות של ישראל, המיטהר והמתקדש ביום קדוש זה.