הבה נתאר לעצמנו, את שני השעירים עומדים ביום הכיפורים על רצפת בית המקדש. דומים הם במראה, בגובה, בשווי וגם לקיחתם כאחת. הכהן הגדול בא, טורף (מערב) בקלפי ומעלה בידו שני גורלות. על גורל אחד כתוב: "לה'", ואילו על השני כתוב: "לעזאזל". גורל זה קובע את עתיד שני השעירים. מכאן ואילך נפרדות דרכיהם. השעיר אשר עלה עליו הגורל לה', עולה לקרבן לה'. הוא נשחט בקדושה ובטהרה, דמו נאסף לתוך כלי קודש, ולאחר מכן מובא אל בית המקדש פנימה, שם מזים ממנו בין הבדים ועל מזבח הזהב. בשר השעיר, עורו ופרשו נשרפים באש מחוץ למחנה במקום טהור. לעומתו, השעיר השני עומד חי וקיים וצופה בחברו הנשחט.

אילו היה בעל יכולת חשיבה, סביר להניח שהיה שמח מאד על שנפל בחלקו להשאר חי ולא להשחט. אילו היה עורך השוואה בין מצבו לבין מצב רעהו השחוט, היה מגיע למצב של התרוממות רוח וגאווה. הוא היה מביט לעבר חברו ואומר: "ראו מה ביני לבינו! אמנם הוא עלה על המזבח הקדוש, אך איבד את חייו - ואילו אני חי וקיים!" כאשר היו מוליכים אותו לעבר ההרים שמחוץ לירושלים, היתה נוספת יוהרה על יהירותו, ולבו היה מתמלא בשמחה על ש"זכה" לצאת מהתחום הצר של בית המקדש, ולצעוד בעולם החופשי. הרגע בו היו מעלים אותו על הצוק היה נחשב בעיניו לפיסגת הצלחתו. מן הסתם הוא היה עומד במרומי הסלע בגרון נטוי ושולח מבט נוסף של בוז וחמלה לכיוון רעהו הזבוח.

מאליו מובן, שאילו היה מודע לסיבה האמיתית מדוע הוא הובא אל הצוק, אילו היה חש את הצפוי לו תוך זמן קצר ביותר, כלל לא היה נתפס למחשבות מעין אלו. למעשה, אשליותיו ותחושת ההצלחה המדומה שלו מתנפצות בסופו של דבר אל הסלע. דחיפה לעבר המדרון התלול מרסקת את איבריו והם מתפזרים לכל עבר. באותה שעה ידעו הכל מיהו המאושר האמיתי.

תיאור זה מסוגל להמחיש את עניין הבחירה החופשית. שתי דרכים עומדות בפני כל אדם. הדרך האחת היא דרך התורה והמצוות - היא מובילה את ההולכים בה קרוב אל ה'. הדרך השניה היא דרכם של אלו החיים חיי חולין, חיי רדיפה אחר תאוות העולם. אמנם לעתים הדרך הראשונה דורשת הקרבה: ויתור על רצונות וחיים לנוכח הגבלות שונות הבאות מכח דיני התורה. אך הכל כדאי למען התכלית הנעלה - לשכון במקדש ה'.

ההולכים בדרך ה' הם הזוכים לאושר אמיתי, הן בעולם הזה והן בעולם הבא. לעומתם, אלו שבחרו בדרך של פריקת עול, לעתים נדמה להם שהם זכו בחיים חופשיים ונהנתנים יותר. בליבם הם מלאי רחמים על אחיהם הסובלים וה"חנוקים" תחת עול התורה, אולם בסוף המסלול ממתין להם הצורך הגבוה והמייסר, שם הם נוכחים באמת.

כשם ששמש ההצלחה של השעיר לעזאזל שוקעת מהר מאד, כך עלולה האמת להתברר לכל אדם ואדם.

הבאת שני השעירים ביום הכיפורים מזכירה לכל אחד מאיתנו את המאבק הנצחי המתחולל בלבו של כל אדם. היצר הרע מנסה לכוון את האדם לדרך העזאזל המהנה ורווית הנופים. לעומת זאת היצר הטוב משדל את האדם לעלות במסילה העולה אל בית ה'. עלינו ללמוד מסוף דרכם של השעירים את המסקנה החד משמעית: פריחת דרך הרשע הינה רגעית בלבד, כפריחת העשב: "בפרוח רשעים כמו עשב" (תהילים צ"ב, ח').