... בשעה שאירע המעשה, הוא עבר כבר מזמן את גיל המאה.

במרוצת 137 שנות חייו, הוא זכה לרשום דפים מזהירים בתולדות היהדות והאנושות גם יחד. עוד בהיותו בן 3 (שלש!) שנים, החל לחקור אחר פשר פלא הבריאה. התחקות זו הולידה מחשבות פילוסופיות מעמיקות בדבר מציאותה של יד אלקים המכוונת ומנהלת את היקום כולו.

כאשר היה בן 40, כבר יצא שמו לפניו כמי שבעט במוסכמות העולם האלילי העתיק, מטיף השכם והערב לאמונה בא –ל יחיד ומיוחד, בלתי נראה. העולם כולו רדפו עד חרמה, אך הוא ניצב כנגדו כצור איתן. בדרכו המיוחדת הפיץ תורה הגורסת כי בורא העולם הוא טוב, מיטיב ורב חסד, ועל כן, על המאמינים בו לאחוז בדרכיו. הוא התפרסם לתהילה ברדיפתו אחר הטוב: הכנסת אורחים, עזרה לנזקקים וכד'. כך יצא חוצץ נגד סביבתו, שהאכזריות היתה עובדת קבע בחייהם, עד כדי זביחת ילדיהם במו אש לאלהיהם.

האלקים שאותו ירא, החזיר לו אהבה. מפעם לפעם הוא הוסיף לו מצוות וחובות, ולא אחת אף העמידו בפני נסיונות ומבחנים. מתחילה הושלך לאש באור כשדים על דבקותו באמונתו, לאחר מכן נאלץ לנטוש את מולדתו ולגלות לעבר ארץ לא נודעת. ושוב היה הרעב בארץ... ואחר כך...

הוא עמד בכל המבחנים בהצלחה מרבית. כל ניסיון נישא אותו והגביה את שיעור קומתו הרוחנית. כל אותם נסיונות העלוהו על נס, והפכוהו למופת לדורות.

... ושוב נגלה אליו האלקים. פעם נוספת הוא שומע את קריאת החיבה המוכרת לו כל כך: "אברהם"!

בזריזות מופלגת, ללא היסוסים הוא משיב: "הנני!"

אך הפעם המבחן שונה בתכלית.

הניסיון עז יותר אף מאשר ההסכמה להזרק לכבשן האש באור כשדים. כאן מדובר בהקרבה גדולה הרבה יותר. הפעם עליו להקריב למען בוראו בבת אחת את הכול!

את בנו – אשר נולד לעת זקנתו, את יחידו – את אהובו – את יצחק – שכבר מבטן הוקדש להיות יורשו כמפיץ האמונה בעולם. את הכול עליו להקריב לעולה.

ביחד עם יצחק יקריב את אהבת החסד. יגלם את שיא האכזריות. כל אותה מסירות שהראה כל ימיו למען הזולת, תתנפץ באותה שעה אל המזבח הגורלי. ומה יהיה על כל אותם גרים שנתחנכו בעמל רב לדעת כי הקב"ה חפץ חסד הוא, איך יתיישב כל זה עם הצו בדבר שחיטת הבן?

את הרגש האבהי יעקוד אברהם על גבי המזבח, ויחד עמו יעקוד גם את שכלו הבהיר, אותו שכל חד שהורה לו בשחר ילדותו את הדרך לאמונה הצרופה.

מי ידריך את כל אותם הגרים  בעת אשר ייאסף הוא א-ל עמיו? ומה בדבר החזון הגדול שעוד תצמח מזרעו אומה רבה כעפר הארץ?

עקידות רבות יעקוד אברהם באותה שעה. את כל העבר שטיפח במסירות לא תתואר, את ההווה שכבר החל להראות סימני ברכה, וגם את העתיד, משאת חייו מאז. הכול יוקטר לשם שמים, לעולה, ביחד עם יצחק בנו. עולה תמימה.

... יחדיו הם צועדים. לקראת סוף הדרך מגלה האב לבן את הסוד הנורא. הבן כבר איננו נער, כבר מלאו לו 37 שנים. הוא אינו ירא, אינו מסרב, רק מקבל באהבה.

שניהם כאחד בונים את המזבח, יחדיו יערכו עליו את העצים. האב עוקד את הבן, הבן מצידו מסייע ואינו חוסך כל מאמץ לעזור. היד נשלחת, המאכלת נלקחת...

ואז שוב באה הקריאה: "אברהם, אברהם"! ושוב: "הנני"!

"אל תשלח ידך אל הנער"! השליחות כבר בוצעה, הקרבן כבר הוקרב.

הפעם ילמד אברהם, שקרבן אדם אינו זהה לקרבן בהמה. הבהמה שכולה רק בשר, גידים ועצמות, קרבנה מתבטא בהקטרת חלבה ודמה. האדם שנפשו ונשמתו מייחדים אותו מכל החי אשר על פני האדמה, הם אשר יוקרבו ויעלו לרצון. מסירות הנפש היא העיקר, הנכונות למסירות הגוף היא רק פועל יוצא ממנה.

במשך אלפי שנים האירה העקידה מהר המוריה, ההר אשר ממנו יצאה הוראה לכל דורות ישראל. ועקידה זו הלהיבה את לבותיהם של אבות ובנים, של זקנים וצעירים, לשמור אמונים לתורה היוצאת מהר המוריה. גם כאשר דרשה התורה קרבנות קשים, גם כאשר היה קיום המצוות כרוך בצער וביגון, גם כאשר הוקראו בשמות לשולחם אל המוות. קמו הבנים וענו את אותה קריאת אביהם: "הנני". הבן והאב נשאו עיניהם אל הר המוריה, אל העקידה, אל אברהם ויצחק. האב שמח להקריב את בנו כאברהם, והבן שמח להיות קרבן כיצחק.

בראש השנה, עת חלה המצווה לתקוע בשופר של איל (שו"ע אורח חיים סימן תקפ"ו סעיף א') – עולה אותה קריאה אשר קרא הבורא אל האבות ומענה מהדהד: "הנני!" אף אנו, הזקנים והצעירים, נענה לקול השופר: "הנני!" הננו מוכנים לחיות ולמות למען מצוותיך. הננו נכונים גם להקריב לפניך כל קרבן שתדרוש מאתנו, וגם לעלות קרבן למען שמך הגדול, כאברהם וכיצחק.

עקידת יצחק באושוויץ

יהודים נתנו עדות וביטוי בצורות שונות ומגוונות לדבקותם ברצון הקל. למרות הצרות והייסורים הנוראים, שמעולם לא נתייסר בהם אדם, המשיכו לעלות את רצונם על מזבח רצון אביהם, לאשה ריח ניחוח, מבניו.

דומה שהמקרה שעליו מספר הרב צבי מייזליש מהונגריה, הוא אחד מהמזעזעים והמרגשים ביותר: "בערב ראש השנה של שנת תש"ה נלקחו 1400 נערים לבלוק מבודד וסגור. למחרת, ביום א' של ראש השנה, התפשטה השמועה במחנה אושוויץ, כי לעת ערב ילקחו הנערים למוקד. הורים רבים שהיו להם בבלוק זה בנים יחידים שנותרו לפליטה, סבבו כל היום מבולבלים סביב לבלוק הסגור, אולי ימצאו קרן אור להציל את בנם, יקירם.

והנה, ניגש אלי יהודי, שהיה נראה לי כיהודי פשוט, לפי תמימות דבריו, וכך הוא שאל:

'רבי! הבן היחיד שלי, היקר לי מבבת עיני, נמצא בין הנערים הנידונים לשרפה, ויש לי אפשרות לפדותו. אך היות שידוע ללא ספק,  כי הקאפוס יתפסו ילד אחר במקומו, על כן אני שואל את הרבי שיפסוק לי את הדין על פי התורה, האם אני רשאי לפדותו? כאשר יפסוק, כן אעשה.'

בשומעי את השאלה, רעדה אחזתני. לפסוק בדיני נפשות! השבתי לו:

'איך אוכל לפסוק לך הלכה ברורה על שאלה כה חמורה? הלא גם בזמן שבית המקדש היה קיים, היתה שאלה כזו, שהיא בדיני נפשות, עולה על שולחן הסנהדרין. ואני כאן, באושוויץ, בלי שום ספר הלכה, בלי רבנים נוספים, ובלי יישוב הדעת, מרוב התלאות והצרות. והנה, נראה כי אם דרך הרשעים להוציא מקודם את הילד הנפדה, ואחר כן לקחת ילד אחר במקומו, היה מקום לצדד קצת ולהתיר...'

'רבי, הפציר בי האיש בבכיה מרה. 'מוכרחים אתם לפסוק לי כעת את ההלכה'. ואני מתחנן לפניו: 'הרף ממני בשאלה זו, כי לא אוכל לומר לך'. כשראה שאני עומד בשלי ואיני רוצה לענות לו, אמר לי בראש כפוף: 'רבי, אני עשיתי את שלי ונהגתי כפי שהתורה מחייבת אותי. הצגתי את השאלה בפני הרב. אם אין אתם יכולים להורות לי שמותר לי לפדות את בני, סימן הוא שאינכם שלמים עם ההלכה להתיר. פירוש הדבר בשבילי הוא, כי ילדי יישרף, אפוא, על פי ההלכה והתורה. מקבל אני זאת באהבה ובשמחה, ואין בדעתי לעשות דבר כדי לפדותו, משום שכך ציוותה עלי תורתנו – – –'.

והיה כל היום, יום ראש השנה, הולך ומדבר אל עצמו בשמחה, שזוכה הוא להקריב את בנו יחידו לה'. ויהיה נחשב לפני ה' כעקידת יצחק אבינו שהיתה גם כן ביום זה.

למות כיהודי

גם יהודים שמזמן שכחו את יהדותם – גם בהם התעוררה, לפתע, "הנקודה" היהודית הפנימית. ללא שיקול רציונלי הם הקריבו את חייהם, כדי שוב להתקרב אל אותה "נקודה" פנימית, אל היהדות.

כך הוא המקרה של המומר ד"ר גונשאר הי"ד, הווטרינר המחוזי בעיר קוז'ניץ. אשר דווקא כאשר השפילו את כבודו "היהודי", קם ונתעורר בו אותו כבוד רדום.

סיפור מעשהו הנועז, בבחינת "יש קונה עולמו בשעה אחת", נרשם מפי, פסיה שרשבסקי, עדת ראיה המעידה ביומנה:

"בראש השנה הובאנו קבוצת בחורות לשטוף את הרצפות במפקדת הס.ס. כ –100 נשים היינו. עבדנו ושרנו: 'שפוך חמתך...'

לפתע, שמעתי צעקות. מבטי הופנה לכיוון הצעקה. שערותי סמרו. בדיוק מולי עמד ראש העיר לשעבר, המשומד ד"ר גונשאר. הרוצחים היכוהו עד זוב דם:

'היהודי אתה או לא?' – צרחו לעומתו.

הוא ספג מהלומות קשות, פניו נתעקמו מכאב. השטורמפיהרר בכבודו ובעצמו הילקהו, אולם הוא עמד בקומה זקופה, לא הוציא הגה מפיו.

'שתי שאלות יש לי לשאול אותך', אמר הרשע: 'האם עזבת את יהדותך מרצונך? ומי הם היהודים העשירים בעיר? מסור את כתובותיהם ולא תסבול'.

גונשאר עמד דומם, שפתיו מהודקות היטב.

ואז רמז השטורמפיהרר לאחד הרשעים. הלה הוציא מתוך פח אשפה ספר תורה, הדליק עצים אחדים שנתלקחו למדורה:

'זרוק את זה לתוך המדורה ותינצל!'

דממה מוות ואז הזדקף גונשאר ואמר בקול רם:

'לא אעשה זאת, לא אשרוף את ספר התורה, את זה אהבתי! הנני יהודי, תוכלו להמיתני, לא איכפת לי מאום'.

הוא היפנה את מבטו למעלה, השמיימה, ולחש: "הוקל לי, הוקל לי!" ושוב הרים את קולו: 'כל הזמן לא יכולתי לגלות את סבלי זה, תמיד נשארתי יהודי בנפשי, ואני אוהב אותם אהבה עזה'.

ואז הוא קד לעבר המרצחים קידה תיאטרלית: 'תודה רבה לכם, מרצחים!...'

מכת אגרוף חזקה הפסיקה את שטף דיבורו של ד"ר גונשאר, פניו החווירו והוא נאנח וצנח על האדמה. על שפתיו נשארה בת צחוק קפואה.

משוגעים מכעס, עינם צרה בפדות זו שבאה לגוף המעונה. ציוו המרצחים לפשוט את בגדיו מעליו. תפסוהו וזרקהו חי אל תוך המדורה שהוכנה לשרפת ספר התורה.

אחת מחברותי נבחרה על ידי הגרמנים למסור לאשתו של ד"ר גונשאר את בגדיו לאחר שנשרף. כאשר חזרה חברתי מ'שליחותה' אמרה לי בלחש:

'את מתפלאת מגבורת נפשו של בעלה, ואני אומרת לך, שגם היא אשה לא רגילה. לו היית רואה את השקט שבו היא קיבלה את ה"בשורה". בוודאי היו 'אנוסים'. היא לא שכחה אפילו לומר: 'ברוך דיין האמת'.

לאחר העבודה הלכתי לבקר את אשתו ובתו של גונשאר. הן היו שקועות בצער עמוק, אך שקטות ומתאפקות. מבלי לשאול היא הוציאה את הפתקה שהיתה מוסתרת בבגדי בעלה, שבה כתב במו ידיו:

'השתמדתי כי רציתי פרנסה. פעמים אין ספור ביום הצטערתי על צעדי זה. למרות הרווחה, למרות הכסף והעושר המדומה – היתה ה"גירסה דינקותא" דברי התורה שספגתי בילדותי – – – (השמטה, מילים לא ברורות שנשטפו, כנראה, מרוב דמעות) – – – – . רעיון אחד מלווה אותי ואינני יכול להשתחרר ממנו. הרעיון מציק לי וגוזל את מנוחתי: בטיפשותי מנעתי מעצמי מלחיות כיהודי. תעמוד לי הזכות של גירסא דינקותא שלי, לכפר על החטא הזה ותעזור לי למות כיהודי".

החזקתי בפתק והצמדתי את שפתי אליו. גם האשה והבת עשו כמוני.

'אבי היה בעיני חידה סתומה', לחשה הבת, 'הפתק תרם מעט לפתרון החידה'."