בקול צווחה רמה בוקע תינוק אל אוויר העולם. נשמה חדשה מפליגה ב'אניה' (הוא הגוף) לדרכה. ייעודה מצפה לה, לאחר מאה ועשרים, מעבר לים החיים. יודעת הנשמה את ייעודה ואת תפקידה. עליה להשלים את חלקה בעולם, לרכוש תורה ומעשים טובים וכך להגיע מושלמת ומתוקנת אל צור מחצבתה, אל ה', אל היבשת הרוגעת והמוצקה של עולם הגמול - העולם הבא. החיים בעולם המעש והניסיון אינם קלים. בדרך לזיכוך  הנשמה מצפים לו, לאדם, נסיונות רבים. יש שהם באים טיפין טיפין, כים שלו ורגוע. או אז מדמה האדם לנפשו כי על ארץ מוצקה (ולא מציקה) דורך הוא, דייר קבע ולא יורד ים. אך אז נקלע הוא ללב הסערה. גל רודף גל, אסון נושק לתלאה. מן הצד קורצים לו חיי העושר ומילוי תאוות. אלה רמוזים ביעד בריחתו של יונה, הלא הוא 'תרשיש', עיר האוצרות הקדמונית. הנשמה מתפתה ומטה את אנית גופה אל היופי החיצוני המשקר. היא יורדת דרך נמל 'יפו' (יופי) ובורחת מ'לפני ה''. הגוף, מוצאו מן העפר. הוא נהנה ומושך לעבר החומריות, יעדה החדש והשגוי של הנשמה. וכך, במקום שתנהיג הנשמה את הגוף ותוביל אותו אל יעדה, נכנעת היא ונסחפת אחר משוגותיו. נשמתנו הופכת, מגבירה שלטת למשרתת בזויה. תחת כבוד המלכים שהיתה אמורה היא לקבל, נדרשת היא אף לשלם שכר ל"דל הגאה", לגופה. 'יונה' שוכר את כל ה'אניה'. ובחוטאה, מהנה הנשמה את כל הגוף, אך היא - מתענית...

ה', יוצרה, רואה כי שוגה היא, סוטה ממסלולה. רוצה ה' ליישרה, ועל כן הוא מייסרה. 'רוח סערה' מנסה להכות במפרשים, להטות את הספינה אל התוואי הראשוני שהוכן לה. מידת הדין תוקפת את האדם, "והאניה חישבה להשבר". חוליו של האדם, שאת מסלול חייו ליווינו עד כה, גובר, והוא נוטה למות. האיברים, אנשי האניה, פונים, כפי שהורגלו עד כה, אל הכסף והזהב שלהם סגדו. אולם בעת מבחן אמת, ניכרת אפסיותם של 'אלילים' אלו. בשעת מותו של האדם אין מלווים אותו ההון ושאר האוצרות החמריים, אלא המצוות. כל אותם אלילי שווא שהוחזקו ככל יכולים, מושלכים מן הספינה למצולות הים כדי להקל על משאה ועל מסעה. אולם - לשווא! הסערה ממשיכה. הנשמה כבר שוקעת בתרדמת של טרום המוות. 'יונה' נרדם בירכתי הספינה, אך הגוף מפרפר ונלחם, רוצה להמשיך לחיות. הלב, 'רב החובל', עדיין פועם, מנסה להזרים חיות אל הנשמה. כעת מודה הוא בנחיצותה של הרוחניות שממנה היטה והרחיק את נשמתו. "קום קרא אל אלוקיך", הוא מורה לה. על סף המוות עורך האדם את חשבון נפשו. איבריו 'מטילים גורל' לברר 'בשל מי הסער הגדול?' הנשמה, שמעלה בתפקידה והפכה ממובילה למובלת, נמצאת אשמה. הלא היה בכוחה להעלות את הגוף החומרי עמה. אמורה היתה להשתמש בתכונות וביכולות שהועמדו לשירותה, ובכך לזכותם, להביאם אל יעדה, לעשות בהם את רצון קונה. כעת, בסכלותה, מדורדרים הם לעבר פי פחת...

האיברים החרדים והמפוחדים מנסים לברר בשנית "באשר למי הרעה הזאת?" - מיהו האיבר האומלל שימשיך ויתענה עם הנשמה לאחר מות הגוף. 'מהי מלאכתך ומאין תבוא...' חוקרים הם, כדי לירד לטיבה - לטבעה של הנשמה. רועדים הם בשמעם את מקורה הרם של הנשמה שבאה 'מן העברים' - מעבר לנהר הדינור, מהעולם העליון. בהבינם כי מלאכתה, תפקידה - רם הוא: לעבוד את בוראה ולהגיע לארצה - לגן העדן שבעולם הבא. תמהים הם: מדוע הרחקת אותנו, למה ברחת מלפני ה'??? מול מר המוות הקרב והולך מחפשים הם כיצד יוכלו להסיר מעליהם את חבלי המיתה.

הנשמה מציעה להם להיפרד מעליה. "שאוני והטילוני", היא מורה, שכן לאחר המוות אין הגוף חש בסבל. אך הגוף שהורגל בשותפות שביניהם, מנסה למצוא מוצא אחר -לשוב למסלולו המתוכנן והמקורי של ה'. אך כעת, כשכבר נגזרה הגזרה, אין ביכולתו לשוב בתשובה! בטרם ייפרדו ויקצרו את חייה של נשמתם בטרם עת, מתחננים האיברים לפני ה': "אל נא נאבד בנפש האיש הזה...כי...אשר חפצת עשית" – אתה  הוא שצירפתנו יחד ובראתנו שפלים וחומריים.

עסקת החבילה של הגוף והנשמה מתפרקת. זוהי עת יציאת הנשמה, שבה נח הים מזעפו וייסורי הגוף פוסקים.

הגוף שקט ורגוע, אך הנשמה ממשיכה במסעה... למול עיניה עוברים כל מעשיה בעולם. חטאיה ועיוותיה מוזכרים בפניה, והיא מודה כי דינה, דין צדק הוא. משמקבלת הנשמה את ייסוריה באהבה, נחשב הדבר עבורה כאילו הקריבה קרבן. "ויזבחו זבח לה' וידרו נדרים".

בכף הקלע

אחר שפרשה הנשמה מן הגוף, אין היא מוצאת לעצמה מקום. מן העולם הזה - כבר יצאה. ומשום שלא טרחה להשלים את מסעה, אינה זוכה להגיע למקומה בעולם הבא. נמצאת היא בכף הקלע, אי שם בדרך. נעה ונדה ב'מעי הדג'. הגוף נטמן ונבלע באדמה, והנשמה נלקחת על ידי 'דומה', המלאך הממונה על המתים בטרם זמנם (ועל כך מתחננים אנו: "ולא לידי דומה.."). מלאכי חבלה מוליכים אותה אל שאול תחתית. משם, מעומק ייסורי הגהינום – מסבל הצפיפות במעי הדגה, פורצת תפילתה. תמיד, בעת צרה רגילה היתה לקרוא אל ה' "ויענני". גם עתה, בקראה "מבטן שאול", מתחננת היא כי תיענה. צרות רבות מצאוה, "כל משבריך וגליך עלי עברו". כבר ספגה את כל העונשים הראויים לה. חוששת היא ש"נגרשתי מנגד עיניך", יראה שמא אין לה חלק לעולם הבא. אך כעת, בהרגישה את עוצמת יסוריה הממרקים, מבינה היא כי תזכה לעולם הבא. שאם לא כן, לא היה ה' שוקד לנקותה מטומאת חטאיה. לכן, מוצאת היא העוז והכח להתחנן על נפשה, אף בעת שמוקפת היא ב"מים עד נפש", באותו יצר הרע שהסיתה בחייה. המצב נראה נואש, כאילו לא תוכל עוד לצאת מן התהום, '"הארץ בריחיה בעדי לעולם" - חתומים וסגורים. הנשמה האומללה מזכירה כי בערוב ימיה שבה היא בתשובה (הגם שלא שלמה), התוודתה ונתנה צדקה. היא מבטיחה לתקן את אשר עיוותה, באומרה: "אשר נדרתי אשלמה". ואכן, נענה הקב"ה לתפילתה, ולאחר מיצוי הדין מורה ל'דומה' לפלוטה מן הגהינום אל ה'יבשה', אל העולם הבא.    

תשובת הפושעים

גם כעת, לאחר שהגיעה הנשמה אל חוף מבטחים, אל העולם הבא, לא תם המסע. אמנם היא שבה בתשובה, ואף מורקה מזוהמת חטאיה, אך את תפקידה בעולם עדיין לא ביצעה. לפיכך, נשלחת הנשמה לעולם הזה בגלגול שני, בשנית, להשלים את ייעודה.

הפעם, ממלאת הנשמה את תפקידה. אנשי העולם נגלים לעיניה כשהם שקועים בהבליהם ובחטאיהם, כביכול, שוכחים ומתעלמים ממציאות ה' בעולם. רק פעמים בודדות, "מהלך שלשת ימים", עובדים הם את ה' ומהווים "עיר גדולה לאלוקים". אותם שלשה ימים, הלא הם ראש חודש אלול, זמן תחילת התשובה, ראש השנה ויום הכיפורים, מוקדשים לה'. את שאר הימים הם מבלים ומבזבזים בעסקיהם ובסיפוק תאוותיהם, מתוך קהות חושים. תפקידה של הנשמה לעוררם, להחזירם למוטב ולקשר בינם לבין בוראם במשך כל ימות השנה. נשמתנו מנצלת את ההתעוררות הנמצאת ב"מהלך יום אחד", היום הראשון שבו נעורים הם לשוב, ראש חודש אלול. היא מתרה בהם: "עוד ארבעים יום ונינווה נהפכת". ארבעים ימים נוראים, המסוגלים לתשובה, הוענקו לכם. אם חס וחלילה לא תנצלום ויגיע היום הארבעים, יום הכיפורים, יחרב העולם!  בני העולם נחרדים בקולטם עד כמה הרחיקו והרעו לעשות. בטרם יחמיצו את ההזדמנות האחרונה שנותרה, מקדישים הם את עשרת ימי תשובה לצום ולתענית. כולם, מקטנם ועד גדולם, לבושים שק ואפר, מתחטאים לפני בוראם. בסיומם ובשיאם של הימים, ביום הכיפורים, זונחים הכול את כל עסקיהם בהוראה היוצאת "מטעם המלך", מלכו של עולם. בצום ובכי קוראים הם ומתפללים אל ה', מתנקים מכל חטאיהם, ובפרט מן הגזל והחמס המקטרג בראש. האנשים השבים משיבים את כל גזלותיהם ומפייסים את חבריהם שפגעו בהם, שכן עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו. תשובתם הכוללת: תענית, שק ואפר, בכי והספד, (ראשי תיבות: תשובה) אינה מסתיימת אך ורק ב"סור מרע", אלא גם ב"עשה טוב". הם פותחים דרך חדשה של מצוות ומעשים טובים. ה' מקבל את תשובתם הכנה "וינחם... על הרעה אשר דיבר לעשות".

הנשמה לומדת מוסר

אנשי העולם, שאותם השיבה הנשמה הצדיקה בתשובה, ממשיכים בדרך שהורתה להם. בעינים כלות רואה הנשמה אותם אנשים נהנים משני עולמות. אין הם סובלים כמותה מתלאות העולם הזה, והדבר חורה לה מאד. גם היא חשבה בגלגולה הקודם לשוב יום אחד לפני מיתתה, אך החמיצה את ההזדמנות, בצוק העתים. אם כך הם פני הדברים, אם כה מייסר הוא חלקה בארץ החיים, מבקשת היא למות. הן "טוב מותי מחיי". ה' אינו מקבל את תפילתה, ואף תמה: "ההיטב חרה לך?" האם ראוי לקנא בטוב חומרי, בעושר אפסי של הבלי העולם הזה הניתן לאחרים?

בהבינה כי לא תיענה, פורשת נשמתנו מ'העיר הגדולה' - מכל הבלי העולם. היא מרחיקה אל 'מקדם לעיר' - שוקעת בתורה שקדמה לעולם. לקיומה זקוקה הנשמה למעט מזעיר, על כן בונה היא 'סוכה'. באותו מבנה זמני העשוי מפסולת גורן ויקב - הסתפקות במועט, יושבת הנשמה והוגה בתורה. תורתה קבע ומלאכתה עראי. אין היא מרשה לעצמה להנות מהשפע, מהשמש, אלא יושבת 'בצל'. בלבה עדיין גדולה התקווה כי ישפר עליה מזלה ויוטבו תנאיה החמריים. ה', בוחן כליות ולב, רואה כל זאת וחפץ ללמדה כי אין ערך בטובת העולם הזה. לשם כך "וימן ה' קקיון", מוריד לה מעט מן הצפון לה לעולם הבא אל העולם הזה. הצדיק חש בהטבה זו ובעושר שהושת עליו, "וישמח... שמחה גדולה". כעת, מששמחה הנשמה בגורלה החדש, פורשת היא מעט מן התורה. אולם כוונת ה' לא היתה להנותה, בניגוד לגורלה, אלא כדי ללמדה מוסר. תולעת קטנה נשלחת לייבש את הקקיון. הנאת העולם אינה נצחית, זמנית היא. רגע היא כאן, ובמשנהו חולפת ואיננה. הנשמה, נשמת הצדיק שזנחה את התורה, נותרת קרחת מכאן ומכאן, "וישאל את נפשו למות". ניסיון זה, ככל הניסיונות בעולם, נעשה כדי ללמד את הנשמה לקח ומוסר, שאותו מחדד ה' בדברו עם הצדיק. "ההיטב חרה לך על הקקיון?" שואל ה' את הנשמה. ונענה: "היטב חרה לי עד מוות". טובה שנלקחת מן האדם, אינה מוחזרת במהרה. לתשובה אמיתית זו ציפה ה', ולפיה הוא מבהיר לצדיק: "אתה חסת על הקקיון אשר לא עמלת בו..." כואב לך חסרונו של עושר שניתן לך בעולם הזה המשול ל'לילה', "ואני לא אחוס על העיר הגדולה?" על מעשי ידי, על ברואי בעולם הזה? ובמיוחד, איך לא ארחם ואיטיב לעמי, עם ישראל, המכיל "הרבה משתים עשרה ריבוא אדם", תלמידי חכמים אשר עובדים את ה' ב"ימין בשמאל", בשני יצריהם - הטוב והרע???

בכך מסתיים הדו שיח בינו ובין הצדיק.

ביורדנו לעומקו של הספר, בהביננו אל נכון את מסעה של הנשמה בעולם, נזכור כי כל הצלחת העולם הזה, אינה אלא הבל הבלים. כי העושר אינו בר קיימא ואין לו ערך אמיתי, ההצלחות והתענוגות אינם כדאיים להפסיד מחמתם חיי עולם. בימים אלו נטה אוזניניו לקראתה של נשמתנו המתחננת על חייה: "עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת". אם נשוב, הוא יקבלנו.