יום הכיפורים הוא היום הקדוש ביותר בשנה. ביום זה המוני בית ישראל צמים ומתכנסים בבתי הכנסת לתפילה ולתחינה לפני ה'. בזמן שבית המקדש היה קיים, נעשתה ביום זה 'עבודת יום הכיפורים' על ידי הכהן הגדול. ככל העבודות שנעשו בבית המקדש, משמשת גם עבודה זו כמורה דרך באורחות חיינו, אם אמנם נשכיל לפענח את הרמזים הטמונים בה.

נתעכב במסגרת זו ונדון באחד הפרטים של עבודת יום הכיפורים:

שני שעירים עמדו ביום הכיפורים בחצר המקדש. האחד נשחט ודמו הובא אל הקודש פנימה, ואילו השעיר השני הובל דרך המדבר אל צוק העזאזל, וממנו צנח אל התהום.

רק הגורל שיטיל הכהן עומד ליצור את ההבדל  בין שני השעירים הדומים להפליא. הוא זה שיכריע מי משני שעירים, תאומי הזהות, יהיה קרבן לה', ומי יורחק אל מעבר למחיצה.

"ולקח את שני השעירים והעמיד אותם לפני ה' פתח אהל מועד. ונתן אהרן על שני השעירים גורלות, גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל. והקריב אהרן את השעיר, אשר עלה עליו הגורל לה', ועשהו חטאת. והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל, יעמד חי לפני ה' לכפר עליו, לשלח אותו לעזאזל המדברה" (ויקרא ט"ז, ז'-י').

מה אמר הטקס לאדם מישראל שהתבונן בו בחצר המקדש?

הבה ננסה להבין: מדוע נבחרו למטרה זו דווקא עיזים, ולא כבשים או בני בקר? נראה שמין העיזים בכלל, והשעיר בפרט, מסמלים את העקשנות הטבעית, את הטבע שאינו 'מתכופף' לנוכח השפעה חיצונית, שאינו נשמע לאיש.

במעשה השעירים השתקפה בבואתו כפולת הפנים של האדם. אישיותו השבויה בידי הסתירה והניגוד, עמדה באותה שעה מול עיני רוחו של האדם בחדות מלאה. בעל לב רגיש ימצא קווי דמיון רבים בין האדם לשעיר העיזים. הוא יודע, שכמו העז ניחן גם הוא בכח התנגדות, בתכונת העקשנות ובמידת העזות.

בבואו ביום הכיפורים לחצר המקדש, הבחין היהודי בשני השעירים הניצבים בפתחו, ושניהם דומים בכול. שני שעירים הזהים בתכלית, ללא כל סימן חיצוני שיצביע על הבדל כלשהו ביניהם, אך על סף בית המקדש נפרדות דרכיהם. שם, במקום שבו מגיעים מעשי האדם לבחינה ברורה, לגילוי האמת שמעבר לכיסוי, מתגלה הפער בין השנים. האחד קרב לה', ואילו רעהו – לעזאזל.

בתוככי כל אדם מצוי 'שעיר' בזעיר אנפין. כל אחד מאיתנו ניחן בכח עמידה מול השפעות מבחוץ. תכונה איתנה זו מהווה למעשה את חוט השדרה של אישיות האדם, ובידו לנצלה הן לטובה והן, חלילה, שלא לטובה. זכה - נעשית לו תכונה זו לסם חיים, כי באמצעותה יהיה בכוחו לדחות בעקשנות ובעקביות את ההשפעות השליליות הבאות מבחוץ ומנסות לפתותו ולשכנעו לקבל אותן. לעומת זאת, אם לא זכה, הוא יעשה שימוש בכח זה לרעה. באותה עקשנות הוא ידחה כל מרות שהתורה מטילה עליו, ויסרב לקבל עול תורה ומצוות, מפאת העובדה שעול זה מונע ממנו לנהל את חייו כפי העולה על דעתו.

בידינו להיות בבחינת "שעיר לה'", כלומר, להתנגד לכל הגירויים הפנימיים והחיצוניים המפתים אותנו, או להיות בבחינת שעיר לעזאזל, להפעיל את כח ההתנגדות שבקרבנו בסירוב עז לשמוע בקול ה'.

שני שעירי יום הכיפורים מסמלים את שתי הדרכים הללו. מחד - עומד השעיר המוקרב על גבי המזבח בבית המקדש. הוא מקבל את קדושת הקרבן לריח ניחוח לפני ה'. גם אדם שבוחר להקדיש את ה'שעיר' שבו לשם אלוקים, זוכה יתקדש שגופו בקדושה אלוקית. וקרבנו האישי ישיג את המטרה, את הדבקות בבורא עולם.

מאידך - ניצב השעיר לעזאזל. הוא אינו נשחט, מוציאים אותו מן המקדש, כאשר הוא במלוא כוחותיו, ללא הגבלות כלשהן. דרכו פונה לעזאזל, אל המדבר שיד אדם לא נגעה בו, אל הטבע. בטבע המדברי אין חיי בחירה, אין התעלות. שם קובעים חוקי הטבע. שם מוצא השעיר את מותו - הוא נדחה מעל הצוק ואיבריו מתפרקים. רמז יש בדבר: זוהי דרכו של מי שהטבע הפך לאדונו ולמורה דרכו, במקום שהטבע ישמש את האדם כעבד נאמן. סופו של אדם זה לטבוע במצולות החיים הטבעיים ולהתרסק ללא מטרה.

הדברים באים ללמד את המתבונן, שאם בעת ההתנגשות בין היצר לחטוא לבין הערך המוסרי, יחליט להעדיף את הערך ולהתייצב מול תשוקת החטא – מקריב הוא באותה שעה קורטוב מיצרו הרע וממית אחוז מסויים מאנוכיותו, הדואגת רק לעצמה. "מוות" זה מהווה למעשה פתח לחיים חדשים. הוויתו הפנימית זוכה להתעלות המעדנת את נשמתו, והיא מביאה אותה אל שערי מקדש המעשים הטובים.

מולו ניצב השעיר לעזאזל. הוא מייצג את האדם ואת החברה שלעולם אינם מוכנים לוותר, ולו במשהו, על השאיפות החומריות למען הערך המוסרי הטהור. לעולם לא יסוגו מהאנוכיות, מיצר הכבוד, מרקבון הקנאה ומטומאת השנאה.

השעיר הנשלח למדבר נשאר בינתיים חי, "שלם עם עצמו". בוודאי, מלא רחמים הוא על רעהו שזה עתה נשחט. הוא לא הקריב דבר מעצמיותו הגשמית למען הרוח והמוסר, על כן את סף היכל המקדש לא עבר. דרכו מובילה אל מחוץ לתחום מושבם של הבריות, אל דרך ללא מוצא – למדבר. אל ההתרסקות הבלתי נמנעת בתהום האבדון שמעבר לצוק העזאזל.