בבוא העת ישאל האדם בבית דין של מעלה: "ציפית לישועה?"

במבט ראשון, מי מאיתנו אינו מצפה לישועה? הן כמיהה זו אינה משה לכאורה מליבנו, היא מרווה את תפילותינו, מעטרת את ברכותינו, חותמת את אגרותינו ומהווה חלק בלתי נפרד של הווייתנו. דומה כי על השאלה: "ציפית לישועה?" יש בידינו להשיב ב"הן" מוחלט.

אולם מושכל שני מערער את חד-המשמעיות של מוסכמה זו. לציפיה זו יש צורות ביטוי רבות, ורק אם תבחן הציפיה לגאולה מול כל המאפיינים הללו, נוכל לעמוד על מידת אמינותה בליבנו פנימה.

אדם המצפה לדבר שהוא מאוד רוצה בו, לבו שש לקראת הרגע המיוחל של התגשמות ציפייתו. הדבר נותן את אותותיו גם בחלומותיו, הן בהקיץ כהוזה והן בהיותו ישן על מיטתו. הוא טווה את פרטיה באספקלריה חדשה, וכאשר הוא מקיץ מחלומו או מהזייתו, הריהו מלא כאב על כי רק חלום הוא שטרם התממש.

אדם עני שבעת מצוקתו צירף פרוטה לפרוטה ורכש לעצמו אגרת פיס, בתקוה שהפרס יעלה בגורלו, והוא יזכה בסכום שיחלצהו מן המיצר. תשוקתו לראות את גלגל חייו נוטה כלפי חסד, מעשיר את דמיונו והוא צופה בחזונו את עצמו כמי שכבר זכה בגורל הגדול. שפע מגדלים, שבינתיים הם פורחים באויר, כבר ניצבים מוצקים על קרקע תודעתו.

המצפה לישועה והמייחל לגאולת ישראל, צריכה נפשו לפרוץ את גבולות המציאות העכשווית, ולמצוא את עצמו, בהזיית יום כבחזון לילה, טובל במתק הגאולה ונישא על כנפיה.

כל מי שאינו יכול להצביע בכנות על העובדה שחזון הגאולה ממלא את כל ישותו, מי שאינו מתעורר לעת בוקר תפוס שרעפים, כשהוא נאחז בשאריות אושר נמוג, אינו יכול למנות את עצמו בבטחון עם המצפים לבואה של הגאולה.

מדי שנה אנו חוזרים אל "שלשת השבועות", אל אבל החורבן, אל צום תשעה באב ואל התעניות האחרות המציינות את סבל הגלות. האמנם בבוא זמנים אלו כואב ליבנו באכזבה
עמוקה על כי טרם בא גואל?

האם במרכזה של כל תפילה מתפילותינו נמצאת הציפיה לישועה, שתביא סוף וקץ לכל צרותינו או שמא פורטים אנו את התפילה למטבעות קטנות של מציאות חיינו, ומייחלים אך ורק להמרת הרע העכשווי בטוב חלקי שאין עמו ישועה?

ברגע הגדול שבו נזכה לגאולה, האם תהיה לנו תחושה של הפתעה, נעימה כמובן, או שתתלווה להפתעה זו גם תחושה של סיפוק רב על הגעת ההישג המצופה שלא פסקנו מלבקשו.

אך גם לימוד זכות קיים בנושא זה. מבחן אמת עלול אמנם להותיר רבים עם תשובה מהססת או חלקית לשאלת: "ציפית לישועה", אך יחד עם זאת, דומה כי איננו מצרפים לשיקול את מחשך הגלות, אשר לא רק מסמא את עינינו, אלא גם מונע מעמנו להיות עתירי ציפיה ושופעי חזון.

ואכן, אובדן הציפיה הוא חלק מתהליך הגאולה: "אין בן דוד בא עד שיתייאשו מן הגאולה" (ילקוט שמעוני סוף עמוס). דברים אלו מהווים נחמה, לפחות פורתא, לכך שרף ציפייתנו אינו נמצא בגובה המתאים. חשכת הגלות מפריעה לנו לראות את אור הגאולה בכל יפעתו.

במטרה להדגיש כיצד הגלות מסיטה את המבט מבקשת גבהים רוחניים אל מתחת לעשרה טפחים, אל ברווזים ופרות, נביא את הסיפור המפורסם:

אחד מצדיקי הדור היה נודד בדרכים, ונקלע פעם לכפר קטן ועני, שם התארח בביתו של יהודי פשוט. בחצות הליל שומע בעל הבית קול בכי מחדרו של האורח. הוא ניגש בדאגה, פותח את הדלת ושואל לפשר הבכי. להפתעתו הוא רואה את הרבי יושב על כסא נמוך וקורא בבכי מתוך ספר קטן. הרבי הצדיק משיב לו בקול רך כי הוא עוסק בתיקון חצות. הוא מסביר לכפרי מהי משמעותו של בית המקדש, מה עצובה העובדה כי הבית חרב, ומה גדולה היא התקווה והצפיה כי במהרה יבוא המשיח, יגאלנו מצרותינו ויוליכנו קוממיות לארץ ישראל.

הכפרי אינו ממהר להשתכנע. הוא שואל בכנות: "מפני מה עלינו לנדוד לארץ ישראל, וכי מה רע לנו במקום הזה? שדותינו פוריים, וצאננו ובקרינו רועים באחו ומניבים חלב בשפע?"

הצדיק בעיניו הרכות מביט על הכפרי ושואלו: "האין הקוזקים באים ופושטים על בהמותיך? האינם הורסים את היבול בשדותיך?" הכפרי עונה: "אכן, נכון הדבר", סוף סוף הוא מתחיל לשמוע דברים יותר משכנעים. והרבי ממשיך: "במהרה יבוא המשיח ויגאלנו. בארץ ישראל לא נדאג יותר מבואם של הקוזקים. הרוצה אתה שיבוא המשיח ונעלה לארץ ישראל?" הכפרי מהנהן בראשו, אך אינו ממהר להסכים: "עלי להמלך באשתי, חכמנית היא".

כעבור דקות מספר חוזר הכפרי והתשובה בפיו: "אכן כן, הקוזקים מהווים מטרד עבורנו, אולם מדוע שנעלה אנו לארץ ישראל, יבוא המשיח שעליו דיבר הרבי, ויקח את הקוזקים לארץ ישראל, ונשב אנו בשדותינו לבטח..."

הגלות מגמדת את המבט. מותירה את האדם עם פרותיו, ואינה מאפשרת לו להתבונן במבט עליון, בציפיה אמיתית לישועה.

יאוש ושברון רוח הינם תופעות חיצוניות המכבידות על הציפיה, אבל בתוכנו פנימה מתרוננת הגאולה, ובבוא מועד היא תפרוץ בשירת פלאים:

"אני חבצלת השרון – אני היא וחביבה אני. אני היא שהייתי חבויה ורמוסה בצילן של מלכויות, למחר כשיגאלנו הקב"ה מצלן של מלכויות, אני מרטבת כשושנה ואומרת לו שיר חדש, שנאמר: 'שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה, הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו'" (מדרש רבה שיר השירים ב', א'). הגלות מקשה עלינו להתבטא, אך בבוא הגאולה יתפרץ ליבנו ברינה.

למרות הכל, אנו מצידנו חייבים לדחות את היאוש העולה מריבוי שנות הגלות, ולפתח כמיהה חזקה לביאת הגואל, כדברי דוד המלך (תהלים ק"ב, י"ד): "אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה כי בא מועד, כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו". ירושלים תיבנה כשיכספו לה בתכלית הכוסף, עד שיחוננו את אבניה ואת עפרה ונזכה לגאולת עולם.

נסיים בסיפור נוסף: החיים של זלמן היו קשים מנשוא, בעיות בשלום בית, ילד חולה עם תרופות שאינן בסל, משכנתא חונקת, בנות מבוגרות בבית, חוב לעירייה... בקיצור, קטסטרופה.

אנשי הרווחה הבינו שכדי לפתור את בעיותיו צריך לערב כמעט את כל משרדי הממשלה, החל מהרווחה וכלה בבריאות. לכן, הוחלט להפגישו עם המלך בכבודו ובעצמו. רק המלך יכול לפתור את כל הבעיות. זלמן הגיע לפגישה עם רשימה מסודרת וגולל בפני המלך את כל צרותיו. הסיפור נגע לליבו של המלך, והוא הבטיח לעזור. זלמן קד קידה והחל ללכת אחורנית, ואז הוא פונה שוב למלך ושואל: "אפשר להוסיף משהו?", "בבקשה", ענה המלך... "אדוני המלך, אם אתה יכול לטפל בבקשה דבר ראשון בבני החולה. אם הוא לא יהיה חולה, הילדים יהיו יותר רגועים, אשתי תוכל לחזור לעבודה, הבית יחזור לתפקד וגם בנותיי תנשאנה..."

בתפילת שמונה עשרה אנו מבקשים מהבורא על הכול! בריאות, דעת, פרנסה, שלום, הכול! בסיום התפילה, לאחר שפסענו שלש פסיעות אנו מוסיפים: "יהי רצון מלפניך... שיבנה בית המקדש במהרה בימינו...", אנו אומרים לקדוש ברוך הוא: יש לנו מכלול של צרכים ובקשות, אבל יש לנו בקשה נוספת: דבר ראשון תבנה את בית המקדש, כשהוא יבנה וירושלים תעמוד על תילה, כל שאר הבעיות תעלמנה כלא היו...