חבריו כרעו ונפלו, אך הוא עמד מול הגרזנים המונפים להכריתו ובז להם.
שורות אבניו כמו המסו את גרזני האויב, וגם להבות אש לא יכלו לו.

הכותל המערבי, הקיר של הלב היהודי, כך הוא עומד במשך אלפיים שנות גלות. אבניו נושאות את הבטחת הגאולה, את חזון תקומת הבית.

הכותל הוא שריד. גם אנו שרידים. אבניו עשנות מאש, גם אנו הושחרנו מאש של אלפיים שנות גלות.

אולם כשעומד היהודי מול הכותל, שריד מול שריד, מול השבועה שנשבע ה' כי הכותל לא יחרב לעולם, כאשר ידיו של היהודי נוגעות באבני התגשמותה של ההבטחה האלוקית, יודע הוא כי קרובה גם התגשמותה של הבטחת הגאולה. יודע הוא כי בקרוב יצא חוטר מגזע ישי ונצר משורשיו יפרה. כי קיר זה, עוד יהיה לבית ה'.

שריד של נס

המדרש (איכה רבתי ב', ד') מספר על קיסר רומי שחילק את משימת ההרס של בית המקדש לארבעה דוכסים. על דוכס ששמו פנגר הוטלה המשימה להרוס את החומה בצידו המערבי של ההר. אולם מכיוון שיהיר היה, לא השלים את משימתו ולא הצליח להשלים את רעתו. תירץ את מעשהו, באומרו לקיסר כי העמיד את שריד החומה לתפארת המלכות. שכן אם ייחרבו ארבע החומות, כיצד ידעו הדורות הבאים מה רב היה כוחו של הקיסר ומה היתה עצמתו של המקדש אדיר הממדים שהצליח להחריב? מוטב יהיה הוא עד, זיכרון לדורות הבאים.

כך מביא הפייטן רבי אליעזר הקליר בדברי הקינה העתיקה שחיבר "זכור את אשר עשה צר מבפנים": על פתח הר הבית החל לבוא " ביד ארבעה ראשי טפסריו להחריבו " על צד מערבי לזכר השריד בו " וצג אחר כותלנו ולא רב את ריבו".

אבני הכותל המערבי

הכותל המערבי שניצב כעד, בנוי מארבעים וחמישה נדבכי אבן. שבעה עשר שקועים באדמה, ועוד עשרים ושמונה גלויים וחשופים. נדבכי האבן נבנו בתקופות שונות: ששת הראשונים, המשמשים כיסוד לכותל, הרי הם עוד מזמן דוד ושלמה. שמונה עשר הנדבכים שמעליהם, גם הם בנויים מאבנים גדולות, מימי בית המקדש השני. ואילו שבעה עשר הנדבכים הבנויים מאבנים קטנות, נבנו על ידי סיר משה מונטיפיורי מאנגליה. מעליהם נמצאת שורת אבנים לבנות שנוספה לאחר מכן.

גובהו של הכותל 34 מטרים. 17 מטרים שקועים באדמה ו-17 מטרים גלויים. אורך הכותל כולו, כפי שנתגלה בחפירות, בעיקר בחפירות שנערכו בין השנים תשכ"ח-תשמ"ה, מגיע ל-488 מטרים. חלקים גדולים ממנו מכוסים בקירות הבתים הסמוכים לכותל. רחבת הכותל המערבי שמתחת לכיפת השמים - אורכה כ-67 מטרים.

נדבכי הכותל המערבי שנותרו מימי בית המקדש השני, מציגים עדות מרהיבה למתכונת הבנייה בימיו של המלך הורדוס. אחד המאפיינים העיקריים של אבנים אלו הוא הסיתות ההרודיאני. אם תתבוננו באבני הכותל, תבחינו בסיתות החולף על פני שולי האבן מארבעת צדדיה ובסיתות המיוחד שעל פני מרכז האבן. האבנים ההרודיאניות נבדלות מאחרות גם בממדיהן הגדולים. רק בארבעה מבנים בארץ השתמרה מתכונת הסיתות המיוחדת לאבנים ההרודיאניות: בחומות הר הבית, במערת המכפלה, בחומות אלוני ממרא ובאולם ההרודיאני שנחשף במהלך החפירות במנהרות הכותל.

הסיתות ההרודיאני

רבות מאבני הכותל מסותתות בשלוש מסגרות סיתות. החלק המרכזי המסותת של האבן נקרא גבנון. לאורך שפת האבן סותתה מסגרת שקועה. יש אבנים שבהן יש סיתות שלישי בשוליים החיצוניים. הגבנון הוחלק באמצעות פטיש רב חודים, והשוליים החיצוניים באיזמל קטן. מבט ממוקד בנקודת החיבור של האבנים מאפשר לעמוד על ייחודן ועל יופיין. נקודות המגע בין האבנים הן כה מדויקות, עד שאפילו להב סכין אינו יכול לחדור בעדן.

נדבכי האבן לא הוצבו זה על גב זה, תוך שמירה על קו אנכי, אלא הן הוצבו בשיטה מיוחדת שבה כל נדבך נסוג פנימה כשני סנטימטרים מן הנדבך שמתחתיו. הנחת האבנים בדרך זו, העניקה למבנה יציבות והיא משווה לו מראה מושלם. קשה לראות זאת בעמידה מקרוב, סמוך לאבני הכותל. ניתן להבחין בכך בצפייה מרחוק, במיוחד בפינה הדרום מזרחית, סמוך לקרן העופל, שם ניכר היטב השיפוע בכותל המזרחי ובכותל הדרומי. הנחת האבנים במדורג הביאה ליציבותם של הכתלים לאורך דורות.

"נדבך רבה" שעמד נגד לגיונות טיטוס

גובהם של הנדבכים ההרודיאניים בכותל הוא בדרך כלל 1.1 מטר עד 1.25 מטר. אולם במנהרות הכותל התגלו נדבכים גבוהים וארוכים יותר. הגדול בנדבכים קרוי "נדבך רבה".
אבניו הן הגדולות ביותר באבני הבנייה בארץ. נדבך רבה הוא מערכת של ארבע אבנים ענקיות. האבן הראשונה באבני נדבך רבה - אורכה מגיע ל-13.6 מטר. רוחבה מוערך בין 3.5 ל-4.5 מטרים, גובהה כ-3.3 מטרים ומשקלה 570 טונות. האבן השנייה היא באורך 2.14 מטר, השלישית באורך של 12.05 מטר, והרביעית באורך של 8.2 מטר. אורכו המלא של הנדבך 36 מטר.

כאשר ניצבו חייליו של טיטוס על חומת הר הבית, הם החלו לפרק את כתליו ולהשליך את אבניו. את העליונות שבאבני הכותל הם הצליחו לפרק, וזרקום למטה למרגלות הקיר. אבנים אלו התגלו בחפירות שנערכו בכותל המערבי על ידי פרופ' בנימין מזר, וגם לפניו, על ידי החוקר צ'רלס וורן. וורן מצא אבנים גדולות בחפירות מתחת לקשת וילסון. היו אלו אבנים שהרומאים עקרו מרום החומה. אם אמנם הצליחו מחריבי ירושלים לעקור מאבניה העליונות, הם כשלו בעקירת נדבכיה הגדולים. הם לא יכלו לכותל המערבי, שאלוקיו העיד עליו שלא ייחרב לעולם.

כשנואשו הרומאים מניסיונות הנפל לעקירת הנדבכים, החלו לפורר את חלקו העליון של "נדבך רבה". מאות שנים לאחר מכן שקדו בנאים לתקן את הנזקים ומילאו את החללים באבנים קטנות. עליהן הניחו אבנים גדולות מסותתות היטב, אולם את יופיין לא ניתן להשוות לאבנים ההרודיאניות.

בשנת ד"א תשצ"ג זעזעה רעידת אדמה עזה את ירושלים. כותבי דברי הימים מספרים כי היא היתה הרסנית מאד, ואף הכותל המערבי נפגע ממנה. בנאי התקופה מיהרו לתקן את הפגיעות בחלקו העליון של הכותל.

נדבכים מייצבים

חומת הר הבית נבנתה על ידי פועליו של הורדוס ב"שיטה יבשה", כלומר, ללא טיט המחבר בין האבנים. אבני הענק הונחו בחלקו התחתון של הכותל בגובה של כ-14 מטר מעל לסלע הטבעי, המשמש כבסיס לכותל המערבי. "נדבך רבה" נועד, כנראה, לייצב במשקלו הרב את הנדבכים שתחתיו. משקלן העצום של האבנים הגדולות מעיק על הנדבכים הקטנים שמתחתיו. כך ביקשו הבנאים לחזק את כושר העמידה של הכותל.

נדבכים גדולים במיוחד, כדוגמת "נדבך רבה", אינם מקיפים את הר הבית כולו. כנראה, הנדבכים הכבדים הונחו רק במקומות שחששו הבונים כי קיים בהם חוסר יציבות טופוגרפית, מקומות המועדים מטבעם לפורענות.

בנייה באבני ענק היתה מקובלת גם באימפריה הרומית שבנתה מבני פאר אדירים, אולם אבנים כה גדולות היו נדירות גם במבנים הרומיים. הבנאים השכילו להשתמש בגלגיליות ובמנופים כדי להסיע את האבנים ממקום חציבתן אל מקומן הקבוע בחומה. המחצבה שבה נחצבו אבני הענק, נחשפה בצפון מנהרות הכותל. פני הקרקע של המחצבה גבוהים מעט מהגובה שבו הונחו הנדבכים. מכאן, שלמהנדסים ולבונים לא היה צורך להעלות את האבנים לאתר הבנייה, אלא להורידן אליו בשיפוע מתון.

קשתות הממלוכים

לפני כ-850 שנה כבשו הממלוכים את ירושלים. הם שלטו בה כ-250 שנה וחפצו לגור בקרבת הר הבית. סמוך להר הבית היה עמק, אך מכיוון שלא רצו לגור בו, משום שהיה מקום חלש מבחינה אסטרטגית, הם הגביהו אותו על ידי קשתות. על גבי הקשתות בנו רחבה גדולה שעליה בנו את בתיהם. כיום משמשים בתים אלו את תושבי הרובע המוסלמי.

421 המטרים הנחבאים של הכותל המערבי משמשים כקיר לחלק מהבתים ברובע המוסלמי, הצמודים לחומה. המנהרות הנמצאות מתחת לרובע המוסלמי, המוכרות לנו כ"מנהרות הכותל", הן הקשתות שבנו הממלוכים.

גילוי הכותל

לפני קרוב לחמש מאות שנה כבש השולטן הטורקי את ירושלים. יום אחד השקיף בעד החלון וראה אשה ישישה נושאת שק גדוש אשפה, מטפסת על תל האשפה שלמרגלות הבניין ושופכת את האשפה בראש הערימה. חרה אפו על שהעזה לעשות כן מתחת לחלון משכנו.
הורה לאנשיו להביאה לפניו והרעים עליה בקולו: "מה המעשה אשר עשית?"

הצטדקה וענתה: "אשה נוצריה אני, ומקום מושבי רחוק מירושלים מהלך שני ימים, ומעשה אבותי בידי. מסורת עתיקה בידינו מזקני הרומאים, אשר כל איש מבני ירושלים יביא את אשפתו לכאן בכל יום. הדר בסביבותיה יביא אשפתו פעמיים בשבוע, והמרוחק שלושת ימים ישפוך כאן אשפה פעם אחת בחודש".

תמה השולטן: "על מה ולמה?"

ענתה ואמרה: "משום שהיה כאן בית אלוקי ישראל והרומאים שרפוהו והחריבוהו. רק כותל אחד שרד ולא היה לאל ידם להרסו. לכן גזרו לכסותו באשפה ולהסתירו, ולא ייזכר ולא ייראה עוד".

השתאה השולטן ופקד לחבוש את הישישה במשמר, עד אשר יחקור וימצא האם אמת בפיה. תיכף הורה לאנשיו לארוב למתקרבים אל המקום ולעצור כל מביא אשפה. עצרו השומרים איש אחר והביאוהו לפניו, וגם הוא אמר כי מסורת עתיקת יומין היא.

הורה השולטן לשחרר את האשה מכילאה והעביר קול לאמר: "מי האיש החפץ לשאת חן וחסד מלפני השולטן, יבוא אל גבעת האשפתות אשר למרגלות המחכמה". התקבץ עם רב, אנשים ונשים, נוער וטף. נטל השולטן סל ומגרפה וטיפס על גל האשפה. גרף ומילא את הסל, ולפני שירד, הוציא מכיסיו חופן מטבעות כסף וזהב והשליכם על הגל. מיד התנפלו הצופים על מצבור האשפה הגבוהה, במטרה למצוא את המטבעות המושלכות, העבירו את האשפה לסלים וסילקוה אל מחוץ לשער הדרומי הנקרא "שער האשפות". כך עמלו חודש ימים עד שפינו את מצבור האשפה והגיעו לקרקעית, והנה נגלה לעיניהם הכותל המערבי  בכל הדרו. העמיד השולטן שומרים, והורה שאם יבוא איש להשליך לשם אשפה, יכלאוהו.
לאחר מכן קרא לרב הקהילה היהודית ודיבר על ליבו שישוב ויבנה את בית המקדש בהדר גאונו ותפארתו מאוצרות השולטן.

ענהו הרב: "הננו מודים למעלתו על רוב חסדו, אך מייחלים אנו למלך המשיח שיתגלה במהרה, והוא יבנה את בית הבחירה". אך זאת ביקש, שהכותל המערבי יוכר כמקום תפילתם של היהודים, שבו יעתירו לבניין בית המקדש. בקשתו נתקבלה, ומאז משמש המקום כבית תפילה לישראל ולכל העמים.

הכותל המערבי משמש עדות להשראת השכינה, שלא עזבה מעולם מקום קדוש זה. הוא גם משמש כעדות ללב היהודי, שבבואו לכותל, נמס בתפילה לבורא עולמים. רבים, שבכל ימות השנה אינם מקפידים על קלה כבחמורה, מתפללים במקום זה ליוצר נשמתם שידריכם בדרך ישרה, יקרב אותם אליו ויסיר מהם יגון ואנחה.