י"ז תמוז לתשעה באב, מחרוזת של ימים מרים היא לישראל. בימים ההם נשתברו הלוחות, בוטל קורבן התמיד (בימי בית המקדש הראשון), הובקעה ירושלים (בבית שני), שרף אפוסטמוס, את ספר התורה וצלם עבודה זרה הועמד בהיכל בית אלוקים.

רשימה כואבת, לוקה, לכאורה, בחוסר איזון. איך אפשר לכרוך יחד, בנשימה אחת, פורענויות נוראות ששינו את מהלך ההיסטוריה היהודית, יחד עם צרות קטנות יחסית, שהיו קשות רק  לשעתן ולמקומן?

בו בעת נשתברו הלוחות, נשבר מעוז כוחנו וניתנה שליטה לכל אומה אשר תחת השמים לרדות בנו. גם רשות ניתן לייסורים לבקר בביתנו דרך קבע. יכול היה העולם להיות זוהר ומאיר לגבינו, אך כל זה נגוז עם הפיזוז סביב העגל, אבד עם שבירת הלוחות. את השבר הגדול הזה אנו מצליחים לקלוט בשכלנו המצומצם. אך שבר גדול מזה קטני השגה אנו מלכאוב. שבר כשכחת התורה אינו דוקר בסבלינו דיו. כאשר שומעים אנו: "שרף אפוסטמוס את התורה", לכל היותר אנו אומרים: מזעזע! אבל לגזור עבור זה יום תענית לכלל ישראל ולהשוות זאת לחטא העגל, לשבירת הלוחות, להעמדת צלם בהיכל, להבקעת ירושלים?!

אותה שאלה שואל רק מי שאינו יודע מה הוא ספר תורה ואינו מבין את משמעות שריפתו.

מספרים שפעם התבטא הגאון הקדוש מהרי"ל דיסקין זצ"ל: "אני לגבי אבי כחומץ בין יין". וכל כך למה? משום ש: "פעם פרצה שריפה בעיירה סמוכה. בתי העץ עלו באש ובית הכנסת עימם. התושבים מצאו בין ערימות האפר שרידי יריעות ספר תורה ופנו אל אבי, רבי בנימין, הגאון הנודע, לשאול מה יעשו. אני הייתי באותה עת מחוץ לחדרו. שמעתי את שאלת אנשי העיירה, עיינתי בה וגיבשתי תשובה. כשנכנסו לחדרו של אבי, נכנסתי יחד איתם לשמוע האם יפסוק כמוני. ומה אתם חושבים, האם הוא פסק כמוני?"

"איננו יודעים", ענו השומעים.

"גם אני אינני יודע. משום שאבי התעלף בראותו את היריעות המחוללות!..."

כן. על ספר תורה אחד, ראוי שיבכה העם כולו לדורותיו! כשם שעל נפש אחת ראוי שיצאו זקני הסנהדרין וראשי העיר ויביאו עגלה ערופה. לא שאלנו שם: מה הרעש הלא זאת רק נפש אחת בחורבן בית המקדש למשל ובחורבן ביתר מתו מיליונים, גם בשואה. האם בשל כך התמעט צערו של היחיד והאדם שוב אינו עולם מלא?! נעשינו קהי רגש. אנו מגיבים בשוויון נפש על הרוג אחד "בלבד", על משפחה שהתייתמה.

אחד מנוראות י"ז בתמוז – בטל בו קורבן התמיד.

על נסיבות הביטול שנינו בגמרא: כשהיה האויב צר על ירושלים היו הכוהנים מורידים מן החומה ארגז מלא דינרים, והצוררים מעלים תמורתם שני כבשים לתמיד. היה שם זקן רשע שאמר להם: כל זמן שהיהודים מקריבים את קורבנותיהם, לא תוכלו להם! למחרת, הורידו להם דינרים, ושיגרו תמורתם חזיר. כיוון שהגיע החזיר לחצי החומה נעץ טלפיו, והזדעזעה הארץ. ובתלמוד הירושלמי כתוב: באותה שעה גרמו העוונות ובטל התמיד וחרב הבית. לא הקרב מכריע את המערכה, אלא הקורבן.

מדוע אנו צמים ביום הבקעת החומה, ואבלים עד לתשעה באב, יום החורבן, ואילו מייד לאחר היום המר מפסיקים את האבלות?

רצו חז"ל להנחיל לנו את ההרגש הנכון כי החרדה והפחד צריכים לבוא על הלב דוקא מפריצת החומה. כשנפרצת החומה ונושרות הגדרות, מי יודע לאן זה יוביל. לכל אדם ובכל דור נתון בסכנה. כשחומתו קורסת, לכולנו יש חומות שמאחוריהן אנו בונים את חיינו. את בית המקדש הפרטי שלנו ואת המצוות והקדושה שבחיינו. באופן מיוחד עלינו להשגיח שהחומות לא ייפרצו, שיישארו על תילם הגדרים והסייגים שהצבנו לעצמנו. סייגים חברתיים, גדרי התנהגות, חומות הצניעות. כי כאשר התקיים "ופרצו חומות מגדלי", אזי "וטימאו כל השמנים"...

ירמיהו נחשב לנביא החורבן. לא בכדי נקרא שמו ירמיהו, שמו של האדם מעיד על תכונותיו. הזוהר הקדוש כותב ששמו של הנביא ירמיהו מסתיים באותיות של שם הוי"ה, הרומז לשכינה הקדושה. כי לכל מקום שאליו גלו ישראל, גלתה שכינה עימהם. בפרק א' בספר ירמיהו כתוב: "ראה הפקדתיך היום הזה על הגויים ועל הממלכות, לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס, לבנות ולנטוע". יונתן בן עוזיאל מחלק בתרגומו את הפסוק לשניים: "ראה הפקדתיך היום הזה על עמים ועל ממלכות לעקור ולשבר, ולאבד ולהרוס. ועל בית ישראל, לבנות ולנטוע". קשה להבין את כוונתו שהרי נבואותיו של ירמיהו לישראל היו נבואות זעם וחורבן. כיצד אם כן ניתן לומר לגביהם "לבנות ולנטוע?"

התשובה היא שהקב"ה מכוון את העולם ואת מאורעותיו לקראת הגאולה השלימה והמצב הנעלה שישרור בה. כל דור ודור חי וחווה קטע צר בלבד, כך שנבצר מאיתנו להבין את מטרתו, וכיצד הוא משתלב ומשתבץ בתמונה הכללית. רק "בשוב ה' את שיבת ציון" ישתבצו כל הקטעים יחדיו, ונבין הכול למפרע. "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה". בשעת הגאולה נבין שכל שנות הגלות היו הכנה, מבוא וקירוב לגאולה. על כן, עלינו לשמוח כבר בזמן הגלות, משום שאנו יודעים כבר עתה כי "הגדיל ה' לעשות עמנו" גם בגלות. כי כאשר בזמן הגאולה יתמלא הנגב לפתע במים, הם לא צצו יש מאין. מי שיטפונות באים ממרחק, ועשו כל הזמן את דרכם לכאן עד שנגלו לעין. "שובה ה' את שביתנו כאפיקים בנגב".

"הזורעים בדמעה, ברינה יקצורו". הזריעה טומנת בחובה את גרעין הצמיחה והקצירה. על כן קרויה הגלות: "וזרעתיה לי בארץ" (הושע ב', כ'). שהגלות היא כזריעה והגאולה כקצירה. צרות הגלות הן, אפוא, הכנה לטובת הגאולה. "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים. אז יימלא שחוק פינו". נבין למפרע איך הכול אירע לטובתנו. וכך אמר הנביא ישעיהו: "שוש אשיש בה', תגל נפשי באלוקי". ה' – זו מידת הרחמים, אלוקים – זו מידת הדין. כאשר תתגלה מידת הרחמים ותבוא הגאולה, ייפקחו עינינו ונשמח גם במידת הדין, כי נראה בעליל שמידת הדין  הכינה את הגאולה. כשם שהגרעין נרקב ונפסד באדמה,  ועל ידי כך מתחדשים הזרעים בריבוי נפלא, כך מהווה הגלות הכנה לגאולה.

לפיכך, כאשר ירמיהו הנביא מקונן על החורבן, הריהו ממשיל את הצרות לדריכת ענבים בגת: "גת דרך ה' לבתולת בת יהודה". כשם שדריכת הענבים תכליתה להפיק יין טוב, המשמח אלוקים ואנשים, כך הצרות באות להיטיב עמנו באחריתנו. חייב אדם לברך על הרעה בשמחה, כשם שהוא מברך על הטובה, מתוך ביטחון וידיעה שהרעה היא שלב והכנה לטובה. לפיכך, אין לדון ולנתח את הרעה כשלעצמה. בגלל סיבה זו אין להפסיק בקריאת הקללות שבתורה. הקורא ממשיך לקרוא ברצף אחד, עד שמגיע לפסוקי הנחמה והגאולה.

המגיד מדובנא הסמיך לכך משל: אדם עמד בחנותו של חייט וראה שמביאים לפניו אריג יקר, מרהיב ביופיו. לתדהמתו, נטל החייט מספריים והתחיל לגזור את האריג. נרעש האיש וצעק: "הרף, מה אתה עושה, הרי זה בל תשחית!" חייך אליו החייט בסלחנות  ואמר: "עמוד כאן ותראה איך החלקים מתאחים ומתחברים אחד לאחד, ונוצר בגד לתפארת".

מיום שחרב בית המקדש, אומרת המשנה, אין לך יום שאין קיללתו מרובה מחברו. הלוא בית המקדש היה מקור הקדושה, הטוהר והזוך. הוא היה מקור הנבואה ורוח הקודש. מקום עליית התפילות וירידת השפע. מאז החורבן, בכל דור ודור, אנו חשים את תוצאות האובדן. אנו חווים את ההידרדרות והסחף שבעקבותיו. וממילא, אבלנו גדול ויגוננו מתגבר, עדי ננוחם בבניין שלם. ראוי הוא המקדש שנקונן עליו. מתהלכים סיפורים רבים כיצד בדורות הקודמים ניתן היה למשש את אווירת בין המצרים. קדרותו של חודש אב ניכרה על כל פנים. המושג "ממעטים בשמחה" היה מוחשי. האבל והצער היו כנים, פורצים מלב הומה געגועים. ועל אחת כמה וכמה היה רב הצער ביום תשעה באב עצמו.

וכך כתב הרמב"ם: "יש ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהם, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה. ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים ולמעשי אבותינו, שהיה כמעשינו עתה, עד שגרמו להם ולנו אותן הצרות. שבזיכרון דברים אלו, נשוב להיטיב. שנאמר: והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם".

עיקרון זה שהצומות הם ימי חשבון נפש ויישור דרך, יסביר מדוע עתידים ימים אלו להיות לששון ולשמחה ולמועדים טובים. כי כתוצאה מהם ומחשבון הנפש שעוררו, נזכה לגאולה הקרובה במהרה.

עם ישראל לא התאבל כל אותן שנים על אובדן העצמאות בלבד. שכן העצמאות המדינית אבדה לעם ישראל מאות שנים לפני חורבן הבית. נציב רומאי ישב בקיסריה ופקד על חיל המצב שהתפרס בכל רחבי הארץ. היה לו מעוז בירושלים, במבצר אנטיוכיה הסמוך לבית המקדש והשולט על כל הנעשה בו. המרד נגד הכיבוש דוכא ביד ברזל ובעשרה לחודש טבת שבו הרומאים ושלטו בכל רחבי ארץ ישראל למעט ירושלים. המורדים התבצרו מאחורי החומות החזקות, שלוש במספר, והרומאים הטילו עליהם מצור ממושך שנמשך שנתיים ומחצה. המערכה הוכרעה, למעשה, בשבעה עשר בתמוז. אז הובקעה חומת העיר והאויב חדר פנימה להרוג ולהשמיד. כל אלו תאריכים עצובים בדברי ימי העם. אבל האבל הגדול, יום הצום המרכזי, היום שצמים בו מערב עד ערב, קוראים את מגילות הקינות, יושבים לארץ, אין נועלים נעלי עור, הוא יום שריפת בית המקדש. בית המקדש הוא נשמת העם. ייחודו של המקדש - ברוחניות ששרתה בו. ההארה ששכנה בו, הגנה על העם.

בי"ז בתמוז הובקעה חומת העיר. חיל האויב פלש לעיר הקודש, הרג ולא חמל והמשיך לעבר הר הבית לכיוון חומות בית המקדש. ועדיין, עדיין לא היה מאוחר מדי. עדיין יכול היה הגלגל להתהפך לטובה. עדיין יכול היה האויב לסגת, יכולה הייתה ירושלים להשתקם. כל זמן שהלב פועם, יש תקווה לחולה. המצב אינו אבוד. בשמיים חיכו לתשובה מעומק הלב, לחרטה כנה. אבל בעיוורון של שוטים, השליך העם את יהבו על בית המקדש, מתוך התעלמות מחובותיו שלו כלפי המקום הקדוש וכלפי השכינה השורה בו.

לא תיתכן נאמנות חד צדדית. או אז ניתנה הרשות למשחית וביום המר והנמהר, יום תשעה באב, עלה בית המקדש בלהבות. השכינה התנתקה ועלתה למרום. עם ישראל יצא לגלות, לדרך ארוכה ומיוסרת. אלפיים שנה של הפקת לקחים נמשכת דרך זו, והיא תסתיים רק כאשר נשוב לאלוקינו, לאמונתו ולמקדשו.

החטאים, הם שפרצו את החומה לפני האויב. כי "לא הנחש ממית, אלא החטא ממית".

לאחר הצום פוקעים דיני האבלות. מעתה המבט מופנה לעתיד. אל חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, שבא מייד לאחר חודש החורבן. תקופה של עריכת חשבון נפש עם הפנים קדימה, עם תקווה לעתיד. "תם עוונך בת ציון". החורבן הוא סיבת הבניין הנצחי והוא בבחינת "סותר על מנת לבנות במקומו". המקדש העתיד להיבנות יהיה מפואר ומשוכלל שבעתיים. לא בידי אדם ייבנה. הקב"ה עתיד לבנותו. "מקדש ה' כוננו ידיך". ובמקדש הזה לא ישלוט שונא לעולם. ואור השכינה יזרח על בית המקדש, עד שתהיה השמש כהה מולו. ויהיה כעמוד אור מן השמיים, המגיע עד הארץ והכול הולכים לאורו, ככתוב: "והלכו גויים לאורך".

ומה ראוי יותר לחתום בו את הנושא אם לא את הפסוק מספר ישעיהו פרק ב': "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות. והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו. כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".