הימים של שלהי הבית השני, עם התמנותו של פלורוס כנציב רומא ביהודה, היו ימי מהומה ופורענות. פלורוס היה איש רע מעללים, שהכביד על היהודים לא רק בעול המיסים, אלא אף שדד ערים שלמות והשחית קהילות רבות. מאז בואו לא נח מלהרשיע – כך מתארו "יוסיפון" ואף קובע: "והוא שהכריח אותנו לאסור את המלחמה על הרומאים, כי ברשעו הבלתי פוסק סיבב והלהיב את קנאת אש המלחמה בארץ..."

פלורוס ניסה לשוות לירושלים משפט עיר כבושה, על כן עלה עליה עם גדודי חיילים רומאים, כדי שהעם יתמרד נגדו, ואז יוכל לנהוג בהם כאוות נפשו. בתחילה יצאו ראשי העם לדבר אליו דברי שלום ולקבל את מרות שלטונו, אולם כאשר ניסה לפרוץ לבית המקדש עם גדודיו – עמד העם נגדו בתוקף, עד שהוכרח לסגת מירושלים, ועזב את הארץ בחרפה ובוז.

ההגמון הרומי שבסוריה, צסטיוס, אסף את צבא מלחמתו להכניע את "היהודים המורדים". ויבוא דרך העיר עכו, וימצא אותה עזובה, כי ברחו ונמלטו כל יושביה מפחד הרומאים. ערי הגליל קיבלוהו בברכת שלום ועליהם לא הניף את חרבו המלאה דם, מלבד מחנות של יחידים שהתמרדו ולא רצו לבוא לקראתו לשלום, אותם הרג עד חרמה.

משם עלה על הר הצופים והכין את צבאותיו למלחמה, חמשה ימים ניסו הרומאים להרעיש את החומה מכל צד ולא יכלו לה. המגינים המטירו עליהם אבני קלע מעל המגדלים ולא נתנו לשונאים להתפרץ.

ביום השישי לקח צסטיוס את הגבורים שבאנשי צבאו ואת רובי הקשת, והסתער על החומה מרוח צפון. השומרים הצליחו להרחיקם פעמים רבות, אולם הצבא הרומאי הקים סוכך, כאשר שורה שניה מגינה על הראשונה, כך התקרבו עד שערי הר הבית. המגינים נרתעו וחזרו לאחור, וכבר נגשו הרומאים להצית את שערי הבית.

אלא שעדיין לא הגיע השעה, ולדברי יוספוס פלאביוס – פתאום אסף דסטיוס את אנשי צבאו, ובלי פגע ומכה נואש ונסוג אחור משערי העיר. בראות שומרי העיר את המראה של החייל הנסוג, אזרו אומץ וירדפו אחריהם ויזנבו בנחשלים והרגו בהם רבים. כך החלה המנוסה הגדולה של הצבא הרומאי בראשות צסטיוס, כאשר היהודים הולכים והורגים בו, וכמעט שהשמידו את כל חילו. צסטיוס בקושי הציל את עצמו בתחבולה, כאשר השאיר את מחנה חייליו, והוא עצמו ברח יחידי, עד הגיעו לרומא בחרפה ובוז, וסיפר לנירון קיסר על תבוסתו וכשלונו.

נפילת יודפת

כיון שהגיעה 'בשורת המלשינות' לרומא, שלא הקריבו בני יהודה את קרבן הקיסר, שלח עליהם את נירון קיסר לכבוש את ירושלים. אלא שכאשר הגיע לירושלים וקסם את קסמיו לזרוק חצים וכולם נפלו על אותה העיר, ראה את יד ד' והכריז: "רוצה הקב"ה להחריב את עולמו, והוא מבקש לקנח ידיו באותו האיש – לנקום במי שמחריב את הבית", ברח ונתגייר.

באותה שעה חזר השר אספסינוס עטור נצחון ממסע כיבוש בארצות המערב. קראו המלך הרומי ופקד עליו לצאת ליהודה ולנקום את נקמת רומי. תיכף ערך את צבאו והביא תחת פיקודו את כל צבאות הרומיים בתוספת חיילים זרים, יחד אתם יצא לצור על הארץ כולה, להכניעה ולהחריבה עד היסוד.

העיר הגלילית "יודפת" היתה העיר המבוצרת ביותר, בה התבצרו אנשי החיל, ובה היתה תלויה נפילתו של הגליל כולו. ימים ארוכים צר אספסינוס על העיר, וללא הרף ניסה להשחית ולהרוס את החומה, אך מגיניה עמדו בגבורה והניסו את הרומאים שניסו להתקרב, והיו ממטירם עליהם אבני קלע ואבנים גדולות.

מדי לילה יצאו גבורי יודפת ופלשו לתוך המחנה הרומאי ועשו בו שמות. על כל תחבולות הרומאים להרוס את החומה או לעלות על החומה ולהכנס לעיר, השיבו להם מגיני יודפת בתחבולות-נגד, כך עמדה יודפת במצור חודש ימים, עד שבוגד אחד חמק מהעיר. הוא גילה לאספסינוס כי מספר מגיני העיר הולך ומצטמצם, וכשל כוחם של המגינים באין להם מחליף, נדודי השינה הממושכים מחלישים את כוחם, ובאשמורת הבוקר השומרים שוכבים רפי אונים למצוא להם מרגוע, זוהי שעת התורפה לפרוץ לעיר.

ואכן באשמורת הבוקר של א' בתמוז, כאשר תרדמה נפלה על האנשים העייפים, וגם הצופים נרדמו, עלו הרומאים חרש ופרצו לתוך העיר, ותהי בם יד ד' שענן ערפל פשט על העיר וחשכו עיניהם מראות, ולא ידעו המגינים מהפלישה עד שנכנס צבא רב לתוך העיר, אז ידעו כי ד' הסגירם.

ויצו אספסינוס להרוס את העיר עד היסור ואת המצודות שלחו באש, ויהי מספר ההרוגים כארבעים אלף איש, רק נשים וטף נשארו בחיים, אותם לקחו בשבי.

כניעתו של יוסיפוס

יוסף בן גוריון, מי שלדבריו היה שר הצבא הממונה על הגליל, הצליח לברוח למערה נסתרת בה התחבאו ארבעים איש נשואי פנים מראשי העיר, הרומאים חיפשו אחריו, בידעם שהריגת או תפיסת ראשי הצבא תקל עליהם את המשך המלחמה.

מקום המחבוא התגלה. טריבונים רומיים, עמדו על פי המערה ודרשו שיוסף יצא אליהם ויכנע, ואז לא יאונה לו כל רע, ואם יסרב עומדים הם הכן לזרוק לתוך המערה לפידי אש ענקיים, אשר ישרפו כליל את כל הנמצאים בה.

יוסף הסכים לצאת ולהכנע, אולם חבריו למערה מנעו בעדו, והזכירו לו את נאומיו שלו, בו דרש מפיקודיו לבחור במוות ולא להיכנע. הם גם טענו כי ישתמשו בו להטיל סבל והתעללויות על היהודים במקרה הטוב, במקרה הגרוע יותר יומת תיכף ומיד כשיביאוהו למחנה הרומאי.

יוסף בן גוריון מספר כי בתחבולה הסכים להם, וכך הציע שכל אחד יהרוג את חבירו ובלבד שלא ימסרו לידי הרומאים האכזרים, אלא שבערמתו סידר כי הוא ובן זוגו ישארו האחרונים, וכאשר נשארו שניהם לבדם הצליח לשכנעו לעלות מהמערה ולהכנע לרומיים. מאז שבוי היה בידי אספסינוס, כאשר הוא משתמש בו להשפיע על הלוחמים היהודים להכנע. הוא היה עומד ונואם לפני המגינים שעל החומות, כי עדיף להם להכנע למען שלומם וטובתם.

איל הברזל – 'הניקון'

לאחר נפילת הגליל היתה הדרך פתוחה לעלות על ירושלים עיר הקודש. שלש שנים ומחצה הקיף אספסינוס את ירושלים, ואז יצא לקראתו רבי יוחנן בן זכאי וביקשו: "תן לי יבנה וחכמיה". הוא גם בישרו כי עתיד הוא למלוך ברומי, ואכן כך היה. אספסינוס נקרא למלוך ברומי, ובנו טיטוס צר על ירושלים.

וכה מספר יוסיפון: בתחילה רצה טיטוס לרגל ולתור את גובה חומת העיר ומספר מגיניה וחייליה. וכאשר קרב אל החומה ראה כי אין איש, ולא ידע כי שמו לו מארב, ופתאום יצאו הבריונים מישראל מהמארב ויערכו מלחמה נגדו, וגם מנגד מהעיר יצאו להלחם נגדו, ותהי לו המלחמה מפנים ומאחור. ויפלו שם שישים מגבוריו ואת טיטוס לא הרגו כי רצו לתופסו חי.

אולם טיטוס גבר על כל אלה שניסו לתופסו, שהיה מכה את כל הקרב אליו לתופסו חי, והצליח להימלט. אז נמלכו הבריונים מדוע לא שלחו בו יד להמיתו, כי בידינו היה הדבר. ומסיים יוסיפון: וד' לא רצה להסגירו בידם, למען ענות את ישראל.

כלי המלחמה המתוחכמים ביותר של אותה תקופה שימשו את החיל הרומי, מכונות קלע מהירות שירו אבני בליסטראות במשקל ככר, שהיו עפות למרחק, מלבד זאת היו אילי ברזל שניגחו את החומה.

סוללות עפר ועצים הוקמו, עליהם הציבו את אילי הברזל, שינגחו את החומה במקומות תורפה, כך היו נוגחים בחומה ללא הרף, עד שהצליחו לפרוץ בה פרצות. פעמים רבות יצאו הבריונים בחשכה וחדרו אל מחנה טיטוס והציתו את יסודות איל הברזל עד שנפל בקול רעש גדול והמית רבים מהרומיים שהיו סביבותיו. פעמים גם קצצו את רגלי האיל עד שנפל ארצה.
אולם בז' באייר הרעישו הרומאים באיל הברזל הגדול, המכונה "הניקון" בפי היהודים, וינגחו בחומה ללא הרף, עד שנפרצה בה פרצה, ונתקיים מאמר הכתוב: "עד רדת חומתיך הגבוהות והבצורות". וימלטו כל השומרים והמגינים אל תוך החומה השניה, שכן שלוש חומות היו לה לירושלים זו לפנים מזו.

חמישה ימים אחר כך נפרצה גם החומה השניה, כך נדחקו יושבי העיר לתוך החומה הפנימית.

גם לאחר שנפרצה החומה השניה, שהביאה לפריצת טיטוס עם אלפי חייליו לתוך העיר החדשה, עדיין חגרו המגינים עוז, והיו מסתערים על גדודי הרומאים שהתקדמו ברחובות הצרים והמשופעים, הרעב שגבר בעיר נתן את אותותיו, אלא שעם זאת חרפו הללו את נפשם במלחמה.

אולם החיל הרומי הגדול והעצום חזר על נסיונות הפריצה, פעם אחר פעם, עד שלא יכלו הבריונים לעמוד בפניהם, ויכבוש טיטוס את כל החומה השניה, ונתן פקודה להרוס ולנתוץ את החומה למען לא תשמש שוב כחומה ומחסה לאנשי ירושלים.

הבקעת העיר

שוב הוגבהו סוללות מול החומה הפנימית כדי שמעליהן יעמדו אילי הברזל לנגח הלוך ונגוח את החומה היחידה שעדיין גוננה על העיר. לא קלה היתה המלחמה, כאשר כבר הצליח לפרוץ פרצה בחומה ויריעו כל המחנה הרומי בתרועה גדולה, גילו לפתע כי מול הפירצה הוקמה חומה חדשה שגדרה את הפירצה, גדודי הרומיים עם שותפיהם כבר התייאשו מלהלחם עוד, אולם טיטוס שר צבאם הוא שעודדם וקראם שלא לשוב לאחור, עד שבסופו של דבר נבקעה החומה השלישית הפנימית – היה זה ביום שבעה עשר בתמוז.

גם לאחר שהובקעה העיר, ידע טיטוס כי כיבוש ההיכל והמקדש לא יבוא לו על נקלה, שבעה ימים רצופים הרס חיל הרומאים את יסודות הבירה עד שפילסו להם דרך רחבה לעלות על הר הבית, באישון ליל שלח טיטוס את הגיבורים שבצבאו, ובראשם צראליס שר צבאו כדי להתנפל על שומרי המקדש, אולם השומרים לא ישנו ויאזרו חיל ויהדפו את הצבא לאחור.

טיטוס קרא ליושבי ירושלים שיחמלו על העיר וקדשיה וימסרו עצמם לידיו, אולם שרי הפריצים לעגו לו ולא אבו לשמוע בקולו.

ויצת אש בציון

בינתיים קרבו הרומאים לנגח את שערי המקדש באילי הברזל שברשותם. כמובא במדרש טיטוס חילק את הר הבית על ארבע רוחותיו לארבע דוכסים שהיו אתו, ועלה הצד המערבי בגורלו של פנגר, דוכס ערביה.

עד שהגיע היום שנקבעה בו בכיה לדורות, היהודים הנצורים שברחו לתוך בית המקדש לא עצרו כח, ואז "ממרום שלח אש בעצמותי"... הרומאים הציתו אש בלשכות ההיכל: קול בכי נשמע מציון: "איך שודדנו??..."

לפי המסופר בספר מלחמות היהודים, תפס אחד מהרומאים לפיד אש, וחבירו הגביהו וזרק את לפיד האש הבוער אל הלשכות שבצפון הסובבות את ההיכל, וכאשר התלקחה הלהבה, הרימו היהודים קול צעקה נוראה, ומיהרו מכל העברים לעצור את האש ולא חסו על חייהם ולא חמלו על כוחם, בראותם באבדן בבת עינם אשר למענו לחמו בחירוף נפש.

באותה שנה נכנסו אויבים להיכל ומצאו את לחם הפנים ערוך על השולחן, ואכלוהו. ואילו טיטוס הרשע נכנס לבית קדשי הקדשים וחירף וגידף בפה מדבר גדולות.

היה זה ביום תשעה באב, ג"א תתקכ"ח ליצירה, בערבו של יום הציתו השונאים את האש, והיתה האש דולקת כל יום העשירי עד שקיעת החמה.

"על זה היה דווה לבנו, על אלה חשכו עינינו – למה לנצח תשכחנו, תעזבנו לאורך ימים - - - השיבנו ד' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם".