החל משבעה עשר בתמוז, משתנה האוירה ברחוב היהודי. נימה של עצב נשזרת בחיי היום יום, כמין ענן של תוגה נפרש על פני כולם. תחושה זו גוברת מראש חודש אב ומגיעה לשיאה בתשעה באב.

הצער העמוק מוביל לחשבון נפש. חובתו של כל יהודי לא להתעלם מהאסון שקרה לנו בחורבן בית המקדש, אלא לבדוק מה ניתן לשפר כדי ש'לא תקום פעמיים צרה'.

רק לאחר התבוננות בחסר הגדול ובריקנות הנוראה שאירעו לנו בעקבות החורבן, ניתן להגיע לאבילות אמת, שעליה נאמר (תענית ל', ב'): "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה".

גם בכל ימות השנה עומדת בעינה השבועה הקדמונית, שנשבעו ראשוני הגולים לבבל, שלא לשכוח את ירושלים ולהעלותה תדיר על ראש שמחתנו. אולם תחושת העצב מקבלת מימד מיוחד בתקופת "בין המצרים".

לאמיתו של דבר אסון החורבן אינו מתמצה בחורבן המקדש בלבד. ממאורע זה התפתחו תוצאות שליליות רחבות טווח, שרישומן בולט בכל פינה מחיינו.

כל הרדיפות, הצרות, הייסורים והשמדות שמהם אנו סובלים זה אלפי שנים, הינם תוצאות ישירות של חורבן הבית. גם פגעי הטבע הינם השלכות של החורבן, כי כאשר שערי השמים נעולים, נמנע השפע הרב המיועד במרום עבורנו, ועובדה זו צריכה להוסיף על עומק יגוננו.

במישור הרוחני, חורבן בית המקדש מהווה עבורנו אבידה שאין לה תמורה. אין לאיש בדורותינו מושג מה היו ממדיה של ההתעלות הרוחנית לה זכו ישראל מדי עלותם לרגל לירושלים. איננו מסוגלים לקלוט איזו השראה שאבו יהודים בבואם לראות את פני ה'.

ירושלים נעשתה למוקד של שמחה לכל הארץ.

העולם עומד על תורה, עבודה וגמילות חסדים (אבות א, ב').

בחורבן בית המקדש נלקח מעמנו עמוד העבודה - עבודת הקרבנות. אמנם מלבד ביטול עבודת בית המקדש ע"י החורבן, נשתנתה גם כל עבודת ה' שלנו,

כל יהודי שבא לבית המקדש הרגשתו היתה: הקב"ה רואה אותי ואני עומד לפני השכינה! כל אחד, כפי מדרגת קירבתו לה', זכה להארת השכינה. כאשר האדם זוכר את ה' ומרגיש שהוא עומד לפניו בכל פעולותיו ומעשיו, בוש הוא מלפניו, וחש צורך להתקשט בקישוטי המידות הטובות.

עם חורבן הבית התרופף גם עמוד התורה, וגם תופעות הנבואה ורוח הקודש חדלו ואינן עוד. בכל המישורים ניכרים אותות החורבן.

אכן, הגלות על כל ענפיה, הינה מעצם מהותה תופעה ארעית, ובסופו של דבר יחזור הסדר הבסיסי למתכונתו הטבעית. ככל שהגלות עמוקה יותר, מובטח לנו שהיא לא תארך לנצח, ויש לצפות לסיומה.

בתוך הגלות עצמה נשתלו זרעי הגאולה, וככל שהגלות קשה יותר, הריהי מבשרת את בוא הגאולה שאחריה, שתהיה מרשימה יותר.

יתרון האור ניכר דוקא מתוך החושך, וגם הגאולה תוכר ביתר שאת על ידי הגלות הקשה שקדמה לה. בדיעבד, כאשר אנו עדים לקשיים המצטברים, עלינו לשאוב עידוד ותקוה לקראת הגאולה המרשימה שבעתיד.

הגמרא (מכות כ"ד, א') מספרת כי פעם אחת היו רבן גמליאל, רבי אלעזר בן עזריה, רבי יהושע ורבי עקיבא עולים לירושלים, כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל יוצא מבית קודש הקדשים. התחילו לבכות, ורבי עקיבא הראה סימני שמחה. הם נימקו את בכיים: "מקום שכתוב בו: 'והזר הקרב יומת', ועכשיו שועלים מהלכים בו, ולא נבכה?"

אולם רבי עקיבא חש כי שתילי הגאולה כבר נשתלו בתוככי החורבן, ואין להם אלא לנבוט ולפרוח. ההתגשמות בעליל של נבואות הפורענות, חיזקה בתודעת רבי עקיבא את האמונה והביטחון שכל נבואות הנחמה גם הן תתקיימנה במלואן. אמנם מצב הגלות הוא איום, אולם בציפיה למרחוק ניתן לראות כבר עתה את ניצני הגאולה הצומחים ועולים. העובדה שהתקיימו נבואות החורבן, מורה שגם נבואות הגאולה תתקיימנה.

האמונה בביאת המשיח היא תפיסת עולם שלימה. לפי תפיסה זו, מקומו הטבעי של האדם הוא בגן עדן, כשהוא מושפע בטובה אינסופית. אמנם האדם חטא, ובעקבות זאת גורש מגן עדן, והוא לוקה בטלטולים ובמחסור, אולם הם עראיים וחולפים. בסופו של דבר יגיעו ימים טובים לישראל בפרט ולאנושות בכלל. המצב הנוכחי אינו סוף פסוק, סופו לחלוף ואת מקומו תתפוס הגאולה השלימה, כלילת הטובות.

אמונה זו נוסכת בנו עוז ותעצומות לא להיכנע למציאות האופפת אותנו, שלעיתים היא קשה ומייסרת. ביודענו, שהיא זמנית והיא מכשירה את הקרקע לקראת הגאולה.

הציפיה לביאת המשיח חייבת להקיף את כל יישות האדם. על אחדים מגדולי ישראל סופר שבארון בגדיהם היה תלוי בגד מיוחד שמעולם לא לבשוהו, ושמוכן היה לרגע הגדול של קבלת פני משיח צדקנו. על הרבי מברדיטשוב מסופר כי כאשר נכח בעת עריכת "תנאים" באירוסי נכדתו, וקרא את הנאמר בהם שהחתונה תתקיים בברדיטשוב, הוא קרע את ה"תנאים" וכתבם מחדש: החתונה תתקיים אי"ה בירושלים עיר הקודש, אך אם ח"ו עד אז לא יבוא המשיח, היא תיערך בברדיטשוב... 

כך נראתה הציפיה לגאולה בחיי גדולי ישראל, שחיו ונשמו אותה בכל יישותם.

עלינו לחדד תדיר את תחושת ציפייתנו לקראת בוא המשיח, ולברר לעצמנו לקראת מה אנו שואפים בציפיה זו.

יש מי שסבור שביאת המשיח תפתור את בעיותיו הפרטיות: הוא ייפטר מן הנושים הדוחקים בו, גם המיחוש שברגליו ייעלם וכדומה. אחר ממקד את החידוש שבבוא המשיח במישור הכלל: לא נסבול עוד מבעיות של בטחון ושל כלכלה רופפת, גם המחלות הקטלניות ותאונות הדרכים תחלופנה מן העולם וסדר חברתי מתוקן ישרור בכל.

ואמנם, עם הופעת המשיח כל הקלקולים המצויים בעולמנו ייעלמו, והטובה והשפע ישררו בכל מקום, אולם לא רק לכך אנו מצפים. כל הברכה העתידה תהיה אמצעי ומכשיר להתעלות רוחנית, שתהיה המאפיין הראשי של ימות המשיח.

את תקוותנו לבוא הימים הגדולים הללו אנו מנסחים בתפילתנו: "על כן נקוה לך ה' אלקינו לראות מהרה בתפארת עוזך, להעביר גילולים מן הארץ והאלילים כרות יכרתון, לתקן עולם במלכות ש-ד-י". כל הצורות השונות של האלילים, כולל האידיאלים הזרים והשליליים, פרי יצירת אנוש, ייעלמו מן העולם, ובמקומם תתגלה מלכות שמים במלוא הדרה. זוהי תמונת העולם האידיאלי של אחרית הימים ולהתעלות רוחנית אדירה זו עלינו לצפות ולייחל.

מובן מאליו שבאותם ימים לא יהיה מקום לעוול ולרשע, והצדק יתפוס את המקום הראוי לו. הרעב היחיד שישרור בעולם, יהיה רעב לשמוע את דבר ה', וכל באי עולם יחפשו רק את הטוב ויעסקו ביישומו. כל המשאבים המבוזבזים כיום למען מטרות קטנוניות, כמו קנאת הבריות או תחרות בין אנשים וחברות, ינוצלו עד תום לאפיקים חיוביים שבין אדם למקום.גם עמי העולם יבינו שאת האמת ניתן למצוא רק במחנה ישראל, ועל כן הם יאמרו: "לכו ונעלה אל הר ה', אל בית אלוקי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיה ב', ג').

עבור עולם רווי רוחניות זה, כדאית היא הציפיה. אין פלא שמטרה זו אכן היתה והינה משאת הנפש המרכזית של היהודים בכל הדורות.