ירושלים

ירושלים התפרסמה לראשונה בשם "שלם", כמבואר בספר בראשית: "ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין" (יד, יח). אונקלוס מתרגם: מלך שלם – "מלכא דירושלים".

המדרש מסביר את מקור השם ירושלים: "אברהם קרא אותו יראה, שנאמר: 'ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה'; שם, בן נח, קרא לו שלם, שנאמר: "ומלכי צדק מלך שלם". אמר הקב"ה: הריני קורא אותה ירושלים, כמו שקראו שניהם: יראה שלם – ירושלים" (בראשית רבה נו, י). האותיות א' וה' שנפלו מהמילה יראה – הפכו לו' במילה ירושלים.

ירושלים מוזכרת לראשונה בספר יהושע; שם מסופר על מלחמת חמשת מלכי האמורי, ובהם אדוני צדק מלך ירושלים, נגד יהושע (פרק י).

בזמן שבאו שבטי ישראל אל הארץ, הייתה ירושלים עיר חזקה ותושביה יבוסים. הכתוב מתאר: "ואת היבוסי יושבי ירושלים לא יכלו בני יהודה להורישם" (יהושע טו, סג). היא נותרה עיר יבוסית במשך מאות שנים, ורק בימי דוד המלך (בשנת 2892 לבריאת העולם) נכבשה ירושלים לראשונה. דוד ישב במצודה וקרא לה עיר דוד. הוא העלה את ארון ברית ה' אל העיר וירושלים נהייתה למקום מושבו.

גולת הכותרת של תקופת מלכות שלמה בן דוד הייתה הקמת בית המקדש (2928). עם חנוכת בית המקדש הפכה ירושלים למרכז העולם וללב העם. שלוש פעמים בשנה עלו אליה לרגל.

ארבעים שנה מלך שלמה. על שנים אלו נאמר: "וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו" (מלכים א, ה, ה).

לאחר מות שלמה התפצלה הממלכה. מלכות יהודה ובירתה ירושלים, ומלכות ישראל ובירתה שכם ואחר כך שומרון.

בימי חזקיהו המלך התרחבה ירושלים וכללה את העיר העליונה, כיום הרובע הארמני והרובע היהודי. סנחריב מלך אשור עלה על ירושלים וצר עליה. חזקיהו ביצר את העיר ובנה חומה עבה סביב לה (שרידיה נראים בחומה הרחבה הנמצאת ברובע היהודי), ודאג לאספקת מים לתושביה. לשם כך הוא חצב נִקבה שהובילה מים ממעיין הגיחון לתוך העיר (נקבת חזקיהו). המצור של צבא אשור הוסר ביד ה'.

בימי יהויקים (שנת 3320) עלו הבבלים למלחמה על ירושלים, והגלו חלק מהעם היושב בציון (גלות הילדים). שבע שנים לאחר מכן (3327) היה הגל השני של הגלות – גלות החרש והמסגר בימיו של יהויכין. החרש והמסגר הם כינוי לטובי העם ולגדולי התורה שבו. בימי צדקיהו, שמרד במלך בבל, צרו הבבלים על ירושלים ורעב כבד שרר בעיר. מגילת איכה מתארת את המצב הנורא ששרר בה באותה תקופה.

410 שנים עמד בית המקדש על תילו. בשנת 3338 (ג"א של"ח), בתשעה באב, שרפו הבבלים את בית המקדש. העם הוגלה לבבל.

עם הכרזת כורש בשנת 3390, שב העם לארצו. בראשו עמד זרובבל, שבנה מחדש את בית המקדש. בשנת 3408 החלו בבנייתו המחודשת ובשנת 3412 חנכוהו.

עם פטירת עזרא בשנת 3448 פסקה הנבואה בישראל, והתחילה תקופת התנאים והזוגות.

בעקבות כיבושיו של אלכסנדר מוקדון, פסקה ההשפעה הפרסית על ארץ ישראל והתחיל שלטון יוון.

ירושלים שינתה את פניה. ההתייוונות פשטה בעיקר בקרב אנשי האצולה הירושלמית, עד כדי העברת הכהונה לידי מתייוונים. ירושלים הפכה ל"אנטוכיה שבירושלים".

גזרות השמד של אנטיוכוס גרמו לפרוץ מרד החשמונאים. בשנת 3622, התרחשו נס חנוכה וחנוכת בית המקדש מחדש. שלטון יוון הסתיים. תחת שלטון החשמונאים חזרה ירושלים להיות בירת ישראל. בתקופתם נבנתה "החומה הראשונה", אשר כללה את עיר דוד (העיר התחתונה), את הר הבית ואת העיר העליונה (עד לקו השוק של ימינו).

103 שנות שלטון החשמונאים הגיעו לקיצן לאחר מאבקים פנימיים ומלחמת אחים, שגרמו להתערבות המעצמה הרומית. הורדוס, המלך העריץ, שעלה לשלטון בחסדי הרומאים, שינה כליל את פניה של ירושלים. הוא הקים לעצמו ארמון מפואר בעיר העליונה. כדי לשעשע את ידידיו המתייוונים הוא בנה תיאטרון ברובע האמידים.

"החומה השנייה" נבנתה כנראה באותה תקופה. היא הקיפה את השווקים שהתפתחו מצפון לעיר. הורדוס הכפיל את שטח רחבת הר הבית. הוא בנה את "הסטיו המלכותי" (עמודים מקורים) בחלק הדרומי של הר הבית. את שיא מפעליו של הורדוס רואים בבנייה מחדש של בית המקדש; הוא בנה בית מקדש מפואר, עד שאמרו חכמים: "מי שלא ראה את בניין הורדוס, לא ראה בניין נאה מימיו".

103 שנים שלט בית הורדוס. באותה תקופה שלטו בארץ הנציבים הרומיים. בשנתיים האחרונות לפני החורבן פרץ המרד הגדול נגד רומי, שהביא למלחמה קשה בירושלים.

420 שנה עמד בית המקדש השני על תילו. בשנת 3828, בתשעה באב, שרף טיטוס את בית המקדש השני.

ירושלים חרבה, וארץ יהודה הפכה לשממה. המרכז היהודי עבר ליבנה.

כעבור שישים שנה פרץ מרד בר כוכבא, בעקבות החלטתו של אדריאנוס, קיסר רומי, להקים עיר אלילית חדשה על חורבות ירושלים, ולהסב את שמה לאיליה קפיטולינה.

במהלך המרד שוחררה ירושלים, אך המרד נכשל בסופו של דבר. שארית היהודים התבצרה בביתר. לאחר מצור כבד שנמשך שלוש שנים וחצי, נלכדה ביתר בתשעה באב (בשנת 3880), והמרד דוכא באכזריות רבה.

עם קבלת הנצרות כדת השלטת, חדלה ירושלים להיות עיר שדה והפכה לעיר נוצרית מובהקת. חוּדש האיסור על היהודים לבקר בעיר, זולת פעם אחת בשנה – בתשעה באב. העיר התרחבה מאוד וכללה את עיר דוד ואת הר ציון. הר הבית היה שמם.

במאה השביעית הופיעה בעולם דת חדשה – האסלאם. החליפים (ממלאי מקומו של מוחמד) כבשו את ארץ ישראל. בשנת 638 נכנעה ירושלים בפני המוסלמים.

כיבוש ארץ ישראל בידי המוסלמים הציל את היהודים מרדיפות הנוצרים. עומר, החליף הכובש, העניק להם חופש דת, ודרש מהם רק מס גולגולת ומעשר תבואה. במהלך התקופה עברה הארץ תחת שלושה בתי שלטון מוסלמיים. בתקופת בי אומיא נבנו על הר הבית כיפת הסלע (בשנת 691) ומסגד אל-אקצה. הם ניצלו את המשמעות הרוחנית של המקום הקדוש לבניית בית לדת זרה.

בתקופת בית עבס נאסר על היהודים לשבת בירושלים. באותה תקופה ירושלים לא הייתה חשובה מבחינה מדינית, והעיר רמלה הפכה להיות בירת מחוז "פלסטין".

בתקופה השיעית-פטימית חזרו היהודים לירושלים. במרוצת הזמן זנחו המוסלמים את השם "איליה", ואימצו את השם המבוסס על המסורת היהודית: אל-מקדס (עיר בית המקדש), ולבסוף אל-קודס (הקודש), כפי שהערבים מכנים את ירושלים עד היום.

התעוררות דתית נוצרית יצרה את תנועת מסעי הצלב לשחרורם של ארץ ישראל ושל המקומות הקדושים משלטון האסלאם לנצרות. בשנת 1099, במהלך מסע הצלב הראשון, נכבשה ירושלים לאחר מצור של חמישה שבועות.

ההשתלטות על העיר הייתה מלווה בהרג המוני של יהודים ושל מוסלמים. חלק מבני הקהילה היהודית הובל לאשקלון ונמכר לעבדים. על היהודים נאסר לגור בעיר. בנימין מטודלה מעיד שמצא בה רק ארבעה יהודים.

הממלכה הצלבנית, שהתבססה על שכירי חרב זרים, לא עמדה בפני הלחץ המוסלמי. בשנת 1187 נחלו הצלבנים תבוסה בקרב חיטין, בגליל התחתון. המפלה הצבאית המוחצת שספגו מידי כוחותיו של צלאח א-דין, סימלה את תחילת הקץ של השלטון הנוצרי בארץ ישראל.

שלושה חודשים לאחר מכן עמד המצביא המוסלמי בשערי ירושלים. לאחר חמישה ימי מצור ומשא ומתן נכנעו תושבי העיר תמורת כופר נפש. העיר הפכה שוב למוסלמית. מבנה כיפת הסלע קושט בזהב, והנציח את כיבוש העיר מחדש. היהודים חזרו לעיר בעקבות הכיבוש המוסלמי.

הנוצרים לא השלימו עם מפלתם. באירופה התארגן מסע צלב שלישי. אומנם הם לא הצליחו לכבוש מחדש את העיר, אך במשא ומתן ביניהם חולקה העיר בין הנוצרים למוסלמים. בעת המלחמה עם הצלבנים הרס השליט האיובי את חומות העיר, כדי שאם יכבשו הצלבנים את העיר היא לא תהיה מבוצרת, ויהיה אפשר לשוב לכבשה. ירושלים נשארה פרוזה למשך יותר מ-300 שנה.

בשנת 1244 נכבשה העיר, הפעם בידי גדודי טטרים, והם הסבו לה חורבן קשה.

בשנת 1260 כבשו הממלוכים את ארץ ישראל. הכובשים החדשים היו מוסלמים שהתאפיינו בקנאות לדת, והם הטביעו חותם זה בפעולותיהם.

בשנת 1267 עלה הרמב"ן לירושלים. הוא מצא עיר הרוסה. במכתבו לבנו הוא מתאר את מצבה העגום של ירושלים: "רבה העזובה וגדול השיממון. כללו של דבר, כל המקודש מחברו חרב יותר מחברו, וירושלים חרבה יותר מן הכול".

הרמב"ן הקים בית כנסת בירושלים וייסד בה ישיבה. הוא לא ישב בעיר זמן רב אלא עקר לעכו, שהייתה בה קהילה יהודית גדולה. למרות זאת נחשב הרמב"ן מחדש ההתיישבות היהודית בעיר. מאז המשיך היישוב היהודי להתקיים ברציפות עד ימינו. בית הכנסת, הקרוי על שמו, ניצב על תילו עד היום.

הממלוכים שלטו בירושלים עד 1517, עד לכיבושה של העיר בידי העות'מאנים.

השלטון העות'מאני (התורכי) על ארץ ישראל נמשך 400 שנה בדיוק, מ-1517 עד 1917. אלו היו שנים של הזנחה ושחיתות, של ניוון ושקיעה כלכלית.

פריחה קצרה ידעה העיר בתקופתו של הסולטן סולימן "המפואר". הוא שיקם ובנה מחדש (1537-1541) את חומות העיר על שבעת שעריה (השער החדש נפרץ רק ב-1889). חומות אלו מקיפות כיום את העיר העתיקה. הוא גם שיפר את מערכת אספקת המים. הקהילה היהודית זכתה ליחס נוקשה מצד השלטונות, וכרעה תחת נטל מיסים. באותה תקופה עלו לארץ תלמידי הבעש"ט ותלמידי הגר"א. עלייתם נחשבת העלייה הראשונה בתקופה החדשה.

במאה ה-19 חל מפנה, כאשר כבשו המצרים את ארץ ישראל, ומשלו בה במשך 10 שנים. בשנים אלו התירו ליהודים לבנות ולשפץ בתי כנסת.

לפני כ-150 שנה, בשנת 1860, חל מהפך ששינה את פניה של ירושלים. שטחה של ירושלים הורחב מעבר לגבולות העיר העתיקה!

ירושלים היא עיר הנצח ועיר התקווה. כולנו מצפים ומייחלים לבואה של הגאולה השלמה, שתהפוך את ירושלים למוקד רוחני של העולם כולו, כאשר ייבנה בה בית המקדש וכולם ינהרו אל הר בית ה'.