נכון, הבנתי שעכשיו אין לנו בית מקדש, שעדיין אנחנו בגלות, שעם ישראל בבעיה קיומית. אני יודע שקיימת התבוללות, אנטישמיות, ושרק הכותל הוא השריד האחרון והיציב לתפארת העבר.

אבל מה זה נוגע אלי?

למה עלי לשבת באבלות יום שלם, וגם להמנע מכל מיני דברים נחמדים בשבוע של החופש ה'גדול', שהוא השבוע שחל בו תשעה באב, רק בגלל שאנשים שאינני מכיר, סבלו פעם? הרי אנחנו כבר לא יודעים מי הם היו, מה הם הרגישו, מה הם אהבו ומה היה חשוב להם בחיים? איך מתחברים לאירועים שהיו פעם? אל תאשימו אותי, אבל אני בתחושה של ניתוק מהם. לא בכוונה, זוהי פשוט התחושה.

אכן, מיליוני יהודים שהיו ואינם, לאורך אלפיים וחמש מאות שנות היסטוריה של אבותינו, באמת סבלו מאד. הם סבלו מנבוכדנאצר הרשע, מהרומאים הנוראים, מהביזאנטים האפלים, מהנוצרים עם מסעי הצלב שלהם, מהמוסלמים ומהעותומנים ועם כל מה שהיה בשנים ההן. אבל מה לעשות, אני לא מתחברת אל כל הסיפורים האלה. מה זה נוגע אלי היום?

עכשיו פה, בבית עם שכנים רועשים, ומעליות שלא מגיעות דווקא כשיש לי כאב שיניים, מה יש לי היום עם עבר שיושב בארונות ספרים ובחפירות ארכיאולוגיות? בתחושותי "האמנותיות" אני מעלה אסוציאציות במשוואה - שניהם מעלים אבק - אבק ספריות או אבק מדבריות. אבל, האם למישהו יש משהו שנושם בתוך כל ההתעסקות המאובקת והעתיקה הזו?

ובמיוחד, לשם עדכון, ההיסטוריה האמיתית שלי נמצאת דווקא בעידן החיפוש של הזהות העצמית של תחושת המימוש שלי. כך גם ההיסטוריה של רבים מבני גילי. לכולנו יש את תסמונת המאה העשרים ואחת, פלוס חמש עשרה שנים אחרי המילניום.

גם אם לפעמים העבר מעניין, אבל הוא רחוק מהתחושות, ואפילו מהדמיון, או איך שנגדיר את חוסר התקשורת בינינו - בין מה ששקוע בתוך האבנים, האגדות והחורבות, לבין מה שזורם כרגע, באמצע העידן העכשווי של תקשורת מהירה, סלולארית ודוא"לית, ומוזיקה ואוכל אינסטנט. מה לכל העכשווי והעדכני, עם התחושות המשוחזרות בפסיפסים ובכותרות העמודים המוסברות לתייר ולמטייל, מתוך השלטים בגנים הלאומיים, על השרידים המשוחזרים במצדה או בקיסריה, או אפילו בשרידי הפאר של ה'קרדו' ברובע היהודי. בסיפור המודרך והיפהפה על 'פעם היתה כאן ירושלים אחרת', אני חשה נכון או לא, אבל באמת עם יד על הלב, בשבילי היא אכן, כן - 'אחרת'!

עם כל הכאב, אבל עם האמת הכי ישירה, אני חייב לומר שהמאורעות הללו, היו משהו כה רחוק, עד שאי אפשר לגעת בו, גם אם מתרוממים על קצות האצבעות של השכל ושל התחושות. באמת, באמת, תדעו כולכם, שניסיתי והתאמצתי, אך לא רואים מפה שום דבר. אז תכל'ס, איך רוצים ממני שאתחבר למשהו שלא מדבר אלינו?

למה עלינו לשבת על הארץ כמה שעות, לנסות ולהבין קינות השמורות כל השנה בארון עם קמצוץ אבק, הנאמרות בדבקות עם מילים ופיוטים מפעם. ועל כל אלה, לא להתרחץ יממה שלמה ולא לשמוע מוזיקה, ועוד דברים קטנים ונחמדים. נו אז באמת, איך לתמצת את כל המלל הזה בשלוש מילים כואבות מהתסכול - אבל למה האֵבל?

מצפה להבנה
גדי

חיים ולא מרגישים!

גדי, עם יד על הלב, ומכל הלב. בהערכה מלאה, אחרי שקראתי פעמיים את המסר - פעם אחת בשכל ופעם שנייה בלב ובהרגשה. מחובתי ומתחושותי לציין כפתיח מה שאני רוצה לומר לך. חוסר תחושות כן כל כך, המבוטא בכינון כה ישיר, מחייב התייחסות דומה. נכון, גדי, לא נעלבים ולא מעליבים פה, והכרזה כבר תלוייה: 'שקט! כאן לומדים על החיים'.

ובכן, כך היה הסיפור. יום אחד לפני כעשרים שנה, קמה אשה בבוקר ומגלה שהיא אינה מרגישה את עצמה. היא חשה כאילו ידיה נחות בשלווה לצידה, ו'שקיות הבצק' שם בסוף הגוף נמצאות בתצורה הדומה לרגלים אמיתיות. החרדה הנוראה ביותר הפכה לממשית.

החולה הגדירה את מצבה במילים אלו: 'הגוף שלי אינו מדבר אלי'. אבחון נוירולוגי מהיר ומקצועי מצא תופעה נדירה של ניתוק עצבים פנימי (אבדן הפרופריוספציה), מחלה הנובעת מדלקת עצב פנימית מיוחדת במינה, הפוגעת בשורשים העצביים ובתחושות האוטומטיות שבאמצעותן הגוף חש את עצמו.

סיפור אמיתי זה על "האשה ללא גוף" בספרו של הנאורולוג הבכיר ד"ר אוליבר סאקס (הוצאת מחברות לספרות 1990), הסתיים, בסוף טוב. לפתע נוצרה מחדש חוויית ה'יש מאין', כלשונו. הצוות הרפואי קיבל הנחייה מעניינת: להניח את הבייגל של ארוחת הבוקר מעט רחוק מקצות האצבעות. היד קיבלה פקודה מהמוח לנסות לתפוס את הכעך. ואכן, הרעב הביא את היד למטרתה. לפתע החלו העצבים לחוש את עצמם, ובהדרגה, האיברים, שהיו ללא כל תחושה של עצמם, את עצמם. ומכאן החל תהליך ארוך שהגיע עד להבראה השלמה.

סיפור זה הוא אחד מתוך עשרות סיפורים דומים, שונים ומפתיעים, אבל הוא המפחיד ביותר - להבין הכול, לדעת הכול, ולא לחוש מאומה!!!

כשקראתי את הסיפור, דמיינתי לעצמי את העובדות, ולא יכולתי להמשיך לחשוב. כי זה באמת המאורע הכי נורא - להרגיש, שאינני מרגישה כלום! לחוש שיש לי תחושה אמיתית של 'אין מוחלט'! איזה פ-ח-ד.

תופעה דומה לזו המתרחשת במערכת העצבים, מתרחשת גם בתחושה הנפשית הנשמתית - רוחנית. להרגיש ולהבין בשכל שאינני מרגישה בלב כלום!

לחוש, שיש לי תחושה אמיתית של 'אין חיבור מוחלט'! הכי גרוע בסיפור אמיתי הוא שהדבר הנוראי הזה, שה'גיבור' בסיפור הוא אני. והסיפור הזה על התאבנות הרגש הוא האבחון והמצב שאנחנו נמצאים בו, חיים ולא מרגישים.

כשאין לנו תחושות

החורבן הנורא ביותר שלנו כאומה וכבני האומה, כאשר אנו כבר לא חשים בתחושות הפנימיות שלנו, את עצמנו. אם אכן אובחנה אצלנו מחלה זו, אנו מנותקים מהעצב המרכזי של החושים היהודיים שלנו. אנחנו נמצאים בבעיה מפחידה.

אבל הבעיה שלנו היא הרבה יותר עמוקה ממה שחשבנו. כי אכן, האמת הכואבת היא, שחוסר התחושתיות של כולנו אינה דווקא בנושאים יהודיים, ממש לא.

אנחנו חיים בעידן מאד מתוחכם ומאד חסר תחושות. במרוץ שלנו אחרי העדכון, הפכנו להיות יצורים בעלי בינה כמעט מלאכותית, כאשר סף הגירוי שלנו גבוה, וסף התחושות האישיות נמוך מאד.

אם כבר איננו חשים טעם בחיים עצמם, אם איננו חשים את החיים היפים הסתמיים הללו של פעם - החיים הזורמים לאיטם בצל ציוץ הציפור ורשרוש עלי השלכת, הרי שאיבדנו את המעגל הפנימי של החוסן ושל האיזון. נכון שאולי אין את מי להאשים במצב, אבל לפני כל האשמה והצטדקות, או ייאוש והשלמה באכזבה השלטת, הרי שהכלל הראשון במלחמה עדיין בתוקפו - 'הכר את האויב'!

אנו חיים בתוך מערכת דוחסת, מועכת, לא מחייכת, לא סימפאטית ולא מקשיבה לכלום - מערכת על קולית. העולם מואץ, מותח לנו את מערכת הקשב והריכוז למקסימום דציבלים ודורש מאיתנו להגיב במהירות. שליפות מהירות אל כל מגווני הסוגים של מציאויות וצורות שונות ומשונות, המופיעות ונעלמות ממש במהירות ה'קליפ'.

חילופי החומרים האנושיים הללו נמצאים בכל שטח, החל בהכול - באופנה, בתרבות, בנורמות חברתיות, בהמראות ובנחיתות, בשביתות ובפעילות יתר היפר אקטיביסטית. תמלילים וסיופים און ליין על ועדות חקירה ועל ממצאי שחיתות, ואחריהם ילדים מתוקים ומאוימים, ומקומות העבודה ללא מקום ממשי להיות בו, חסרי כל תחושה של קבע.

הארעיות העכשוית

הארעיות היא הדבר המצוי, אי היציבות היא הדבר הצפוי. כל מה שחלמנו עליו והתגעגענו, שנזכה להיות על משהו ועם משהו יציב ומבוסס - הפך ליחסי ידידות ענייניים ללא אימון מוחלט, ליחסי אנוש ממוסחרים ולא אנושיים. לכל מיני חיוכים המיוצרים בסרט נע, במכונים דמויי "דייל קארנגי", המעניקים תעודות לתלייה על הקיר.

חוסר התחושה בכאב וחוסר הנינוחות שבהנאה מגיעים לאבסורדים, בכל מקום שרק נוגעים. עיתונים ומוצרי פירסום להמונים עם קלוז-אפ על אם שכולה הבוכה מרה, עם תמונת שער של איש ציבור בפוזה לא מחמיאה. פרי התוצרת הלאומית הגולמית של צלמים, כתבים, מקליטים, רודפים, פוגעים, מנציחים ויורשים בתאווה של המעטים כל כך שהשתלטו על חייהם של רבים כל כך. והם 'תאבי הדם', הפוזה והדמעות.

לא עצמנו עין טהורה באשמורותיה, לשמירה מהלבה המתפרצת של ה'אין' הצבעוני הזה, אלא, כנראה, דפדפנו לקטע הבא של עוד סיפור בצבע הארס הצהובון של גב' עקרב ומר נחש צפעון.

כל מי שחסר תחושות בסיסיות של קשר אל עצמו, אל שרשיו ואל אומתו, פקע בו המיתר של כינור חייו. ועל אובדן התחושה ההיא לבדה, עלינו להתאבל.

מי שמתאבל על עצמו

מכאן גם באה הבשורה - כל מי שחש שיש בו ניצוץ קדוש אחד, המחפש את הלהבה שממנה לוקח, יש לו סיכוי שהתחושתיות של נשמתו תשוב אליו מהגלות, אחרי הבכי המשחרר והמטהר. כל מי שעדיין שומע בתוך ליבו צליל טהור, בודד ויחיד מכינורות הנשמה, עליו להקשיב היטב אל כל תו ותו ולהאמין שצלילים טהורים אלו נמצאים בהמתנה מורטת ימים, כדי לשיר את שיר ה' על מכונם והיכלם. מכאן הוא ישוב ומכאן יתחבר אל המקור. ואז יזכה ויבכה יחד עם הלויים קוטעי האצבע הפורטת, אשר תלו את כינורותיהם בענפי הערבות על נהרות בבל. ונאמר יחד עמהם: "על נהרות בבל, שם ישבנו גם בכינו, בזכרנו את ציון. על ערבים (עצי הערבה) בתוכה, תלינו כנרותינו. כי שם שאלונו שובינו דברי שיר, ותוללינו [המתהוללים והשוללים את כבודנו, ביקשונו לניגוני] שמחה - שירו לנו משיר ציון. איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר?! אם אשכחך ירושלם - תשכח ימיני" (תהילים פרק קל"ז).

ויותר מכולם יהיה, מי שיחוש את גלות השכינה בתוך ליבו, את הקושי לחוש משהו אמיתי באמת. להשתדל לנסות לגעת באותו ניצוץ חבוי, מרטיט ומכאיב, מבעד לערפל ההווה חסר הסיכוי. ולשאול את עצמנו: למה באמת הכול מת?

הווה, עבר ועתיד

התבוננות בארועי העבר מתוך הזדהות ותחושה, היא ממשית ואף אפשרית לכל אחד ולכל אחת, רק כאשר חשים קשר אל הנושא המרכזי. אין קשר אל עבר שחלף, ללא ממשות של ההווה המחבר את העבר לעתיד. מי שיש לו רק הווה - אין לו עבר, לא יהיה לו עתיד וההווה שלו חסר משמעות. לעומתו, מי שיש לו עבר מלא ועתיד ודאי - ההווה שלו מקשר ביניהם והוא ממלא את חייו בלקחים ובתקוות.

מי שחש קשר אל חוט השדרה שלו כבן לאומה נצחית, יש לו תקווה לגאולה העתידה לבוא. ממילא, העלאת ההיסטוריה של החורבנות בימי האבל שלנו, אינה רק טקסיות של הורדת הראש לחצי התורן, אלא העלאת זכרונות מבית אבא, הצפת תחושות כאב מבית הסבא, ויכולת להתחבר אל הזרם הנצחי, אל מסלולה המיוחד והנסי של האומה היהודית, על מאות ואלפי שנותיה המופלאות, חסרות הפשר הטבעי.

האבל הציבורי היהודי הוא מתן הזדמנות שנתית לקשר מחודש אל השורשים העמוקים ביותר שלנו, כפרטים בתוך שרשרת אנושית רצופת חוליות מהודקות.

המתאבל על ירושלים

דמעותינו המתגלות ממעיינות שלא הכרנום, מהתחושות העמוקות ביותר שבנו, שבהן אנו משקים את השורשים אשר מהם אנו יונקים כל השנה - בחגים, במועדים ובימי החול, בתפילה ובברכה, בימי שמחה ובימים קשים. שורשים המחזקים את הגזע של החיים בגלות ומעניקים להם את חוסנם. מהם יוצאים הענפים העתידיים - ילדינו הפונים אל רצף הדורות הבאים, ומכח החיסרון בשלמות הרצויה קיבלנו את הכח לשאוף אל מעט האור של האמת ואת הדרך לחנכם בביטחון. כי החלל שמותיר בנו הצער, רק בו אפשר למלא את התקווה ואת השמחה. כפי שנאמר בדברי החכמים: "כל המתאבל על ירושלים – זוכה ורואה בשמחתה" (תענית דף ל"ב).

דווקא מכח הכאב והאבל אנו זוכרים את ירושלים על ראש שמחותינו כולן. ומהן אנו מקבלים את שרביט המגע אל תחושת ההתרגשות והציפייה לגאולה, בכוננות מתמדת ובחוסן נפשי יציב ומרגיע, לקראת הסיכוי לראות בפריחתו של האביב היהודי שאולי יבוא כבר היום. אולי נזכה וכבר ניגאל כולנו, ונראה בפירות שתבשיל לנו הצמרת, מכח אומנתנו השורשית, בעלותנו כולנו אל הר ה' כעתיד מובטח. כך ביטא רבי יהודה הלוי את תשוקתו לגאולה, דווקא בקינתו המפורסמת: "ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך". קינה הנאמרת בעת אמירת הקינות ביום תשעה באב, והוא מסיימה בתקוותו המוחשית כל כך: "אשרי מחכה ויגיע ויראה עלות אורך, ויבקעו עליו שחריך".

האבלות האמיתית

אנחנו אומה אחת גדולה, גבוהה ומרוממת - עם שנבחר בבחירה אישית של אלוקיו. בשעה שבה נבחרנו על ידו להיות מייצגי הבורא בעולמו - בה בעת בחרנו בו באלוקינו, שהוא יהיה נשמת חיינו. כך אמרנו לו ונאמר לו לעד - אין לנו חיים בלעדיך, אבינו מלכנו האהוב. ולא נבגוד בהבטחה קדושה זו לעולם. ככתוב: "את ה' האמרת [=הבדלת, הפרשת ורוממת] היום, להיות לך לאלקים - - - וה' האמירך היום, להיות לו לעם סגולה - כאשר דבר לך ולשמור כל מצותיו. ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה - לתהילה ולשם ולתפארת, ולהיותך עם קדוש לה' אלקיך כאשר דיבר" (דברים כ"ו, י"ז-י"ט).

פסוקים אלו היו שגורים על לשונו ועל ליבו של כל ילד יהודי קטן, גם במצבים המביכים והמפחידים יותר. הכרה זו של נצחיות יהודית שורשית הביאה אותנו בזכות אבותינו וילדיהם עד היום, והיא תוביל אותנו הלאה, עד שנצא לגאולה ולשמחת עולם.

מהי אבלות אמיתית ובונה? מודעות לתחושת המחסום הזו, שעליה דיברת ואליה התוודעת. האבל שלנו בימים אלו הוא על המעצור עצמו, על החסימה בזרימת החיים עצמם. ההרגשה של חוסר חיבור אל העבר אינה מתייחסת לניתוק משיעור בהיסטוריה, או לחוסר עניין בסיור בניחוח ארכיאולוגי. החיבור שאליו אתה שואף, נובע מכך שרצית את החיבור האמיתי, את התחושה החזקה של כאב על אבדן התחושה האישית, ורצון לחוש את האבל העצמי הפרטי.

להגיע אל נפשנו החברתית השסועה, אל הכרתנו היהודית הדלילה ואל ההבנה הצמוקה שלנו במעמדנו ובתפקידנו בתקופה הגדולה שבה אנו חיים, בהווה העכשווי שלנו. בעידן כה קובע בפסגה של ההיסטוריה האישית, הלאומית והעולמית - במפגש הקובע, בין אלו שעוד שואלים ושואפים, וממילא הם היחידים בעלי הסיכוי הוודאי לעבור ולשרוד, לבין כל מי שאינו מרגיש מאומה, שעתידו נמצא בהווה, כפי שהוא נראה!

הטראומה של החורבן החלה בכל הסיפורים העתיקים ההם שהזכרת. אנו נזכרים במאורעות הללו כציון דרך וכנקודת מפנה שלא נסתיימה מאז ועד היום. אנו ממשיכים את המסלול של האומה שיצאה מארצה וממולדתה, ובגלותה יצרה זרם גולף חדש בדברי ימי העולם ובהיסטוריה שלו, כשהיא עוברת יבשות, תקופות ומאורעות נוראים, והיא נמשכת בשיירת הסבל והתקווה, נוטפת דם, גז, פיגועים ודמעות. והיא יוצרת את הסיפור המופלא, כשאנו השורות, המילים, וגם הדיו לסיפור הזה, שאנו מספרים עת יושבים אנו על שרפרפים נמוכים בליל תשעה באב.