בדמעות טמונה סגולה ייחודית. הדיבור הוא שפת המוח, ואילו ללב יש שפה אחרת. לב האדם עמוק הוא מכדי שתוכלנה מילים להביע את המתחולל בפנימיותו. הבכי מבטא את הרגשות הפועמים בעומק הלב, רגשות שאין אפשרות להביע אותם בשפה אחרת.

גם אנחנו רוצים לבכות מול שיממון הגלות משתרע מולנו, דביר בית מקדשנו חרב לעינינו, ובכל זאת נפשנו יבשה, אנו מתקשים להתאבל על החורבן.

הבה נרד אל תעלת הדמעות, נחפש את הדמעה ונתחקה אחריה. מנין היא נובעת? מה ייעודה? אילו מטרות היא מסוגלת להשיג?

בכייה של חינם

הדמעות הראשונות זלגו במדבר סיני, לאו דווקא לטובה. בלילה ההוא, אותו לילה שחור של תשעה באב, שבו המרגלים ששלח משה לתור את הארץ, ובפיהם דיבת הארץ רעה. יחד עם פירות הענק, הביאו עימם גם דיווחים טועים ומטעים, תיאורים מסמרי שיער על ארץ אוכלת יושביה, שעריה בצורות בשמים ואנשיה נפילים ואנשי מידות.

למרבה הצער, נכנסו דברי ההסתה והדילטוריה שבפי המרגלים ללב העם. הם מאסו בארץ חמדה ולא אבו לעלות אליה. העדה נתנה את קולה בבכי על הגורל המר המצפה לה, כביכול, בארץ הקודש. בכי זה ביטא את הרגשת הפקפוק וחוסר הוודאות שחדרה עמוק לליבם וגרמה לקרע בינם לבין אביהם שבשמים.

אותה בכייה היתה הרת גורל בתולדות עמנו. עונשם של כל בני הדור ההוא נחתם למיתה במדבר באותו לילה. המרגלים עצמם מתו במגיפה, אבל העונש המקומי היה רק חלק מן הפירעון.

בלילה ההוא נחרץ הגורל של שני בתי המקדש שיחרבו באותו תאריך, תשעה באב. קינה ומספד נקשרו ליום זה לאורך שנים ודורות.

"אמר הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חינם, אני אקבע לכם בכיה לדורות" (תענית כ"ט). הבכי המיט אסון גם על בניהם ועל צאצאיהם של דור המדבר לאורך כל הדורות.

הדמעה החסרה

אנו מדפדפים בדפי ההיסטוריה אל היום שאחרי החורבן:

על נהרות בבל, בארץ אויב, יושבים יהודים דוויים וסחופים, ליבם נשבר בקרבם, בזוכרם את ציון. בעיניהם חזו את הזוועה, את להבות האש שאחזו בבית קודש הקודשים. הם נותרו מעורטלים מכול. רק נחמה אחת נותרה בליבם: ירמיהו הנביא גלה יחד עמם אל הניכר, והיה להם למגן ולמשען. אך עתה, תקוותם היחידה הולכת ומתרחקת. ירמיהו הנביא מתכוון לשוב לירושלים.

"געו כולם בבכיה: רבנו ירמיהו, על מי אתה מניחנו?! ענה ירמיהו ואמר להם: מעיד אני עלי שמים וארץ, אילו בכיתם בכיה אחת בציון - לא גליתם" (מדרש תהלים קל"ז).
מהי אותה בכייה שהיה בכוחה למנוע את החורבן? כיצד יכלו דמעות לעצור את הפורענות שלא תבוא?

דמעות של ראש

בעיני רבים נתפס הבכי כביטוי של חולשה או כהתפרצות אמוציונלית שיצאה מכלל שליטה. לכל היותר, מייחסים לבכי כוח של ניקוז רגשות, פורקן לשחרור "רעלים". התינוק בוכה, משום שאינו יודע להביע את רצונו במילים. השוטה צוחק ובוכה כאחת, משום שאינו מסוגל להכיל נכונה את החיים. ואילו המבוגר, השלם בשכלו ובדעתו, למה יבכה? את מי יצליח להחיות בדמעותיו ולמי יועיל?

אכן, דמעות שטחיות על העבר - אין בהן טעם. אך יש דמעות שמוצאן עמוק ופנימי.
היהודי יודע להזיל דמעות שאינן באות מלחלוחית העין בלבד. הן באות מתוככי הפנימיות, משיתוף של לב ומוח כאחד. הוא יודע להפיק מתוכו בכי שהוא תוצר של התבוננות והכרה.
הלב מרגיש וחווה את המאורע, המוח מנתח את הרגש ומנתב אותו. וכאשר מגיע הרגע והפנימיות שוב אינה יכולה להכיל את החוויה, היא זולגת בצורה של דמעות. בצורה זו היא משרתת שתי מטרות כאחת: היא משחררת את הרגש ומביעה אותו, ובד בבד, היא גם מטמיעה רושם באדם עצמו ומותירה בו חותם.

"מי יתן ראשי מים..." מקונן ירמיהו הנביא, "ואבכה יומם ולילה את חללי בת עמי" (ירמיהו ח', כ"ג).

לא מים הנובעים מהעיניים מבקש הנביא. לא זרזיפי דמעות ספונטניים שיתייבשו עד מהרה. "דמעות של ראש" מתבקשות מאיתנו על החורבן, בכי הנובע מהתבוננות בחסרונו של בית המקדש, מהתעמקות בסיבת האבלות ומחיפוש דרך לתיקון המעוות. בכייה זו, שאפלטון לא יכול היה לרדת לפשרה, חסרה בדור שלפני החורבן. בכייה אמיתית ונוקבת היתה מסוגלת לנער את העם מעוונותיו ולקרבו אל היכלי התשובה. בכי כזה מתבקש מאיתנו גם עתה כדי לקרב את הגאולה.

דמעות בדמעות נגעו

חורבן בית המקדש לא היה עונש בלבד. מטרתו היתה לנפץ את האשליה שהשכינה עדיין שוכנת בתוכם. המסר היה ברור: אם אמנם חפצים הנכם בקיום הברית עם אלוקים, עליכם לתקן לא רק את מעשיכם, אלא גם ובעיקר את פנים הלב.

הבכייה משמשת כאמצעי להחדיר לפנימיות נפש האדם את משמעות החורבן, את הקרע הרוחני שנוצר ואת הריחוק מבורא עולם. בכך נוטע הבכי מחדש את האמונה באלוקים.
אין איש שמתקשה להזיל דמעה על צערו האישי, איש איש - ומכאוביו, איש איש - ויגונותיו הכמוסים. לכל אחד מכאיב צערו האישי הנוגע לקירות לבו.

כדי לבכות על החורבן עלינו להתבונן במצבנו העכשווי, עד כמה זקוק הוא לתיקון. משם נרחיק ונחשוב על החברה הסובבת אותנו ועל כל מה שפקד אותנו לאחרונה: צרות ואסונות, פיגועים ומלחמות, פטירות ומחלות רח"ל.

נוסיף לכל אלו את סאת הייסורים הגדושה שהיתה מנת חלקו של עמנו כולו, ונגיע למסקנה שהסיבה לכל אלו היא משום ששכינת ד' אינה שורה בתוכנו, ומשום כך אנו כה סובלים ונרדפים. לו היינו מבינים כי כל צערנו הינו כאין וכאפס מול צערה של השכינה הנמצאת עמנו בגלות, שוב לא היה קשה לנו לבכות.

כנסת ישראל מכונה בהושענות: "עיניה בריכות". עיניה הרכות מרוב בכי משולות לבריכות עמוקות של מים, למאגרי דמעות אינסופיים. עמנו קיבל את כוח הבכי, אך הוא יודע גם כיצד להתמודד עם האבל, להפיק ממנו דרך לתיקון החטא, לניסיון להשיב את השכינה למקומה.
הבה נשמור על הדמעות בעבור הדברים החשובים באמת, ניצוק לתוכן תוכן ונייקר אותן. הן תשמשנה לבנייתו של בית המקדש. נגבל בהן את הטיט לבנין המחודש של ירושלים השלמה.

אין הקב"ה גואל את בניו אלא בבכי, שנאמר: "בבכי יבואו ובתחנונים אובילם" (ילקוט שמעוני ויגש). הבכי ישמש כזרז לבוא הגאולה שכולנו מצפים לה.