תחילה נפרצה החומה. 'הם' פרצו דרכה כמו חיידקים לתוך פצע, כדלקת המסתבכת לקראת הזיהום הסופני.

הדם זועק, מציף את המח, שואל בזעקת עולם: אם כך נראה מרכז החיים, מה הוא מרכז המוות? הזו היא עיר החיים, טבור הולדת הארץ? הזו היא עיר המלכים, מלכות שמים המעניקה מכבודה למלכות בשר ודם?

כן. כך מסורת ביד הכול, שכאן, במרכזה של עיר האלוקים, ניצב לו הר הקדם האוצר בלבו מסורה עתיקת ימים, כימי עולם.

כאשר אך נוצר אדם הראשון, הקריב את קרבן החטא והתשובה, קרבן על החיים החדשים שהעניק לו הבורא ברחמיו ובסליחתו. הקרבן עלה מתוך ערש הבריאה – מהמקום המיוחד שבו נוצר אדם הראשון. שם היתה תשתית האנושות כולה, שם הוא מקום המזבח הראשון – מזבח הנצח על ההר שהתקדש לעולם ועד.

כאשר המשיכו בניו, קין והבל, את מסורת אביהם, הקריבו גם הם באותו מקום קרבן לה'.

מאז עברו על האנושות דורות ארוכים וקשים של ניתוק מהתנהגויות אנושיות בסיסית ביותר. כשש עשרה מאות שנים שבהן חולל העולם כולו במשבר הרסני. עד שהגיע המבול, שטף מחה וניקה את הכול, מותיר את נח ואת בני משפחתו ואת נציגי עולם החי, בתיבה השמורה.

 שוב עולה אב האנושות החדש של העולם אל ההר – נח, איש צדיק ותמים, מקריב את קרבנותיו לה' ומצטרף אל קרבנותיהם של ראשוני עולם.

שוב ממתין המזבח במשך עשרה דורות קשים ורעים, עד שבא אברהם אבינו ומבצע בראש ההר את הניסיון העשירי – ניסיון שבו נבחנה השלמות האנושית. מתאחדים האב והבן, מייחדים את אהבתם לבורא הכול, ללא הרהור וללא ערעור. במקום קדוש זה, היה המאורע נורא ההוד – עקידת יצחק.

דור שלם ממתינים ההר ומזבחו לשובו של הבן–הנכד יעקב. בחלום נבואתו, יזכה לראות סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה ומלאכי אלוקים עולים ויורדים בו – כאן בהר בית האלקים ושער השמים. מזבח של מצבת אבן מציב יעקב עם השכמתו, מייסד אבן שתייה ותשתית – יסוד הוא מניח לבית המקדש העתידי.

שוב עברו מאות שנים, עד אשר קנה דוד המלך את ההר ואת העיר מהעם היבוסי.

מיד חיפש בשדה את הסוד הגנוז. את הסוד ששמע עליו משמואל הנביא. שם, באדמת הטרשים, הוא מוצא את הסוד הגדול של העולם. דוד המלך יגע ומצא את המזבח שבו הקריב אדם הראשון, שבו הקריב נח ושבו הקריב אברהם את האיל של עקידת יצחק. מיד כשמצא דוד מלך ישראל את אבן התשתית של האומה המחדשת מלכות נצח, התחיל מודד ממנו – ממקום המזבח – את מידות הבית למזרח ולמערב לצפון ולדרום. שם בהר יצק לבית המקדש הראשון את יסודותיו (מדרש פסיקתא מג. רמב"ם בית הבחירה ב).

זכה דוד ובנו שלמה השלים את הבניין. ידע שלמה בנבואה מאבותיו ומהנביאים, כי עתיד בית המקדש להחרב מפאת הרגישות הגדולה וההצמדה של קיומו להתנהגות העם. שלמה, בונה המקדש, מצא דרך לשמר את קדושת הבית ואת עתידו, והכין מתחת לבית המקדש מקלט סודי תת קרקעי, במטרה לשמר בו את עיקרי הקדושה של העם את שלושת העמודים שעליהם העולם עומד – תורה, עבודה וגמילות חסדים. את עמוד התורה כנתינתה מסיני, את עמוד עבודת הכהנים ואת העמוד השלישי, הוא עמוד החסד של החזקת לומדי התורה. לוחות הברית שניתנו בסיני היו בתוך הארון שעשה משה רבינו. הסמל והאות לבחירת הכהנים בני אהרן – היה מטה הנס שפרח לעד בשקדים ובפרחים. הכח של הביטחון בפרנסה התלויה רק בברכת ה', נשמר עד היום בצנצנת חרס, ובתוכה מנה שלמה של האוכל השמיימי – מן ממדבר סיני.

את התקווה לעתיד שאין אחריו חורבן, המשמר באופן מוחשי את האמונה בגאולה העתידה, בביאת המשיח – נושא בתוכו 'שמן המשחה', שמן של קדושה שעשה משה רבינו. בו משחו את המשכן וכליו ובו משחו את אהרון הכהן, בניו ואת בית המקדש הראשון ואת כל כליו. בו ימשחו את בית המקדש השלישי שייבנה על ידי משיח בן דוד ושלמה.

מתחת להר הבית החרב נמצא מעיין חתום של קדושה, מעיין של אור המקרין את הקריאה ואת הקדושה אל ליבותיהם של אלו הרואים אסון בחורבנו, ולבם לתפארתו. אל אלו שראו בכניסת האויבים להיכל ואל הלב של כל יהודי המתקרב אל השריד האחרון, אל כותל המערב. הכותל המזכיר באבניו מלאות הדמע ובסדקיו את המפתחות ללבו של כל יהודי, באשר הוא. המציף והנזכר שבתוך לבו יש פינה צורבת, פינת אי מנוחה, מקום של אי שקט מופנם, השואף לבקוע ולהתגלות כמעיין דמעות אצור המתבטא בטהרתו, כתינוק על ידי אימו. המחשבה נודדת אל אותם הימים הקשים ההם, ימי 'בין המיצרים' – שבהם נפלנו לאורך נקיק המוות, בתהליך החורבן.

הימים שבהם העם הנתון במצור, זועק לפתע בזעקת כאב איומה בפליאתה. הזעקה הנוראה עולה כשלהבת, מטפסת ומדממת בשארית קולו של האדם הזועק זעקה אמיתית ואחרונה עלי תבל.

עלתה הזעקה מילדי העיר והאמהות, טיפסה זעקתם אל האבות, אל העומדים להגן על החומות. עלתה זעקת התימהון אל כהני ההר ואל הלוויים שומרי ההיכל. גוון היה לה לזעקת אי האימון, לעינים הרואות ואינן מאמינות למה שהן רואות. זעקו האמהות והילדים, האבות והסבים נדהמים מהאפשרות הבלתי נתפסת. הנזעקים מתאבנים, נאנחים בתמהון לבב – אוי לא, זה לא יתכן!

מחשבות כולם מתאחדות בחידה בלתי פתורה, שואלים בפחד שאינו מסוגל להתבטא ולו במילה אחת קטנה – זעקת התימהון שואלת באלם: הרי כל הבא בשערי העיר היה תמיד שמח. הלא כל הבא אליה ממרחקים של מקום, של תרבות ודת, היה תמיד משתומם מהיופי הייחודי המוקרן ממנה אל הנשמה באופן ישיר. הרי לא האמין אדם, רע ככל שיהיה, מושחת ככל שרק ניתן בעולם כזה, לא העלה על דעתו כלל, שיש בכוחו של בן תמותה לגעת לרעה בשער אחד משערייך ירושלים – העיר בת המלכים ומרכז החיים. הרי הם עצמם לא האמינו – – – והנה כבר נפרצה החומה וקולות הרגליים המזנקות על המרצפות, מבשרות את הבלתי יאמן: "לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי אֶרֶץ וכֹּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל, כִּי יָבֹא צַר וְאוֹיֵב בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם" (איכה ד).

הבלתי יאמן מכה ומסתער. הלחץ גובר. 'הם' משתלהבים באש רעה בעיניהם, זועקים, שואגים לטרף היחיד והמיוחד. כחיות בר שועטים אל ההר המתנשא מוצק ורגיש בראש ההרים. נעליהם מסומרות, נוקשות בבוז על מדרגות עולי הרגל חלוצי הסנדל.

'הם' שועטים במה שקרוב להיות תחושות ללא רגשות, חייתיותם ממקום אחר – מלב סוער רשע, מוורידים ספוגי מורשת הדם הרע. מורשת בני בבל ואדום, החיים מהמוות ומההשחתה. הניזונים מירושת החרב. והווייתם רק בעצמה הרסנית, נודפת ריח הטבח ותענוגות טרף של דם, הרס ודמעות. 'הם' באו ושעטו, זינקו ועלו אך ורק כדי לחלל, לחסל, לחסום, לבטל, לאטום את מבצר הטוב שבבריאה. את הטוב, הרעים שונאים. את מרכז התחושות העולמי, אותו מתעבים אטומי הלב הטמאים. למחות את חותם הקדושה עלי תבל שלו הם בזים. באו מתוך שנאת השלום – להפריד ולהבדיל מעולמם את השלום הטוב ואת הבית הרם. באו לבתק בחרב ובחורבן את מפגש העולמות – העולם הזה והעולם הבא.

הכהנים הנאנקים הובטלו מעבודתם. לראשונה, נותר מזבח האבנים ללא ריח הניחוח. היום הראשון בימי עם עולם, שבו עלה השחר ותרומת דשן ועולה – אין. יום נורא זה נולד בסימן של חורבן עמוד העבודה. הלאות כבדה בלבם של אוהביה. יום קשה נותר כשהוא מֵצֵר במֵצָר וצרוב בזכרון האומה. היום הזה ייזכר כיום ללא עולה, ללא קרבן תמיד של שחר מתחדש.

הזיכרון לופת ומציף לפתע. הכהנים, הלוויים והישראלים שנותרו בעזרה נאחזים בחלחלה.

היום פורץ כקורנס מתוך לוח השנה של היהודי המתנודד, מציף אל התודעה הלאומית את יום המחולות ההוא, יום המצר הראשון. יום שבו אנשי ה'ערב רב', אנשי הערבוב והמהומה, על הלב הרך והטהור. בפחזם הותירו את העם באבדון העשתונות. בלחץ של התפרצות זרה בעבודתה, טמאה בהיותה. כך נזכר יום זה – השבעה עשר בתמוז, כיום השחור של המרת שעבודו של העם אל האמת המוחלטת במחולות תועבה מול בן עגלים מזוהב ומזוהם. כך נזכר יום השבעה עשר בחודש הרביעי כיום עגום, כיום השבץ הנורא, שפקע ושיבר את שני לוחות הלב לרסיסים.

באותו יום נורא שב וטימא איש את היכל הקדש – כשהעז רשע בן מלכים להעמיד צלם אלילים בתוך ההיכל. ורשע בן פריצים, אפוסטמוס הרשע, שרף בידיו הטמאות את ספר תורת האלוקים.

יום זה, מראשיתו הכאובה, הפך לפתחו של המצר, של נקיק המוות, המתארך להיסטוריה של 'שלושת שבועות' לאורך יותר משלושת אלפי שנה. כך מקונן ירמיהו הנביא שנבחר להשלח אל העם כדי להתרות בהם, כדי למנוע את המצוקה העומדת בשערי התקופה. האיש שהיה לנביא החורבן, כואב במסירותו את האומה שהוא כה אוהב, מקונן במגילת האש – מגילת איכה, ומתאר את מצר הזמן ואת המרדף הנורא המתחולל בו כשהאורבים ממתינים לנו משני צדיו: "כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים" (איכה א/ג).

מאז עברנו ונדדנו בימים ובמדבריות, עברנו דברי ימים ותקופות, התפזרנו ביבשות וראינו גם פריחות של מלכויות ושל שררות. כולם קרבונו בשעת הנאתן ושכחונו מיד עם תום תוקפן. כולם לקחונו להצמיח רעיונות גאוניים, שיבחו את המח ואת היזמה היהודיים. אך מיד ביום שפג התאריך, כשאך הואט גלגל הצמיחה, הפכנו לנטל עולמי וכל ידידותנו למעמסה.

כך חרדנו בבוא המצר התורן, התאוששנו מהרה מהאפר, מהחול ומהאבדן, והוטלנו לעוד מחזור בגלגל הענק של דברי ימי עולם. שילמנו במיטב אוצרותינו לכרטיס העליה באותו גלגל, אך שכחנו שהוא כולל במסבו גם את ימי הירידה. סובב הגלגל ימים ולילות, אורות וחשכות, מייאוש לתקוות, וחוזר חלילה. מעלה שאלה שאינה יורדת מסדר היום גם באור, בעונת העלייה, גם בחושך, בימי הירידה – מי מסובב את הגלגל? ולאן חותר לו עתה הגל? והאם הזמן הוא חזרה על עוד יום אחד בתאריך הסובב במעגל? האם התאריך בלוח של היום הוא אותו התאריך של הלוח מדור לדור?

זכור והאזן לדברי נבואת ישעיה, הבט לפאתי קדמה וראה, אולי כבר מפציע השחר אל קרבן העולָה. אולי כבר שבים בני אהובי אל תחושות הלב האימהי. אולי כבר מתעוררים קוראי, אולי כבר הגיע הזמן לגאולת הנחמה. דבר אלי בדמעות ובמילים, ודע, כי כל המתאבל על ירושלים יזכה ויראה בנחמת עולמים.

"נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹקיכֶם. דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם, וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ" (ישעיה פרק מ).

נחמו, דברו וקראו – אל תפנו מבט, עצמו עינים והתרכזו. קראו, וזעקו אך ורק – 'אליה'.