עליית הרמב"ן

בן 73 שנים היה הרמב"ן, כאשר יצא בדרכו לארץ הקודש. על אף גילו וקשיי פרידתו ממשפחתו, נאלץ לעזוב את ספרד ובחר בארץ שאהבתה בערה בלבו .

בט' באלול ה' אלפים כ"ז (1267), עמד הרמב"ן בשערי ירושלים וקונן בתפילתו: "ועל אלה אני בוכיה / כי נשארה העיר שמה ושאייה / זה מחריב ועוקר הגבולים / וזה מציב ומקים אלילים / אללי לי ירושלים עיר ואם בישראל..."

הוא סח גם על פרידתו הקשה מבני משפחתו, אולם הפגישה עם האלוקים יקרה מכל בעיניו: "טוב לי יום בחצרך, לבקר בהיכלך החרב ומקדשך השמם, ובכיתי עלי במר נפשי, מספד מר ובבכי אתענג, ויהי כהרימי קולי ובקורעי בגדי ומעילי - אז ינוח לי...."

לארץ הגיע דרך הים לנמל עכו, ומשם הגיע לירושלים. פרטים אלה נלמדים ממכתביו, שבהם הוא כותב: "באתי בעיר החרבה והשוממה מבלי בניה, והיא יושבת וראשה חפוי... ובכיתי עליה במר נפשי מספד מר".

לאחר מכן קרע שתי קריעות כהלכתן, אחת על ירושלים ואחת על מקום המקדש.
באיגרתו לבנו הוא מתאר את מצב היהודים בירושלים: "רבה העזובה וגדול השיממון, וכללו של דבר, כל המקודש מחברו חרב יותר מחברו. ירושלים יותר חרבה מן הכול, וארץ יהודה יותר מן הגליל... ואין ישראל בתוכה, רק שני אחים צבעים, קונים הצביעה מן המושל, ואליהם ייאספו עד מניין מתפללים בביתם בשבתות..."

בתקופה זו, כמעט לא היה יישוב יהודי בירושלים. אמנם, היו בארץ קהילות בעכו ובעוד מקומות, אך התתרים שעלו על הארץ שבע שנים קודם לכן, החריבו את העיר עד היסוד. סולטן מצרים הצליח לגרש את הכובשים, אולם היהודים לא חזרו במהרה לעיר החרבה.
כצעד ראשון לחידוש הישוב היהודי בירושלים, כונן הרמב"ן בית מדרש. וכך הוא מספר
באיגרתו: "והנה, זירזנו אותם ומצאנו בית חרב, בנוי מעמודי שיש וכיפה יפה, ולקחנו אותו לבית כנסת, כי העיר הפקר, וכל הרוצה לזכות בחרבות זוכה. והתנדבנו לתיקון הבית, וכבר התחילו לבנות ושלחו לעיר שכם להביא משם ספרי תורה אשר היו בירושלים והבריחום לשם בבוא התתרים, והנה יכינו בית כנסת ושם יתפללו, כי רבים באים לירושלים תדיר, אנשים ונשים מדמשק וצובא וכל גלילות הארץ, לראות בית המקדש ולבכות עליו..." בית הכנסת שיסד הרמב"ן נמצא במרכז רחוב היהודים, ומאז שימש מקום זה כמרכז החיים הרוחניים בעיר.

בשנת רמ"ח (לפני 520 שנה) מספר רבינו עובדיה מברטנורא (מפרש המשנה) באיגרתו לאביו: "ובית הכנסת של ירושלים כיום, אין בה ספרי תורה כי אם מעט מזעיר, תחת אשר היו בה כפי הנשמע יותר משלוש מאות ספרי תורה (!)..."

הוא גם מספר על צורתו החיצונית: "בנוי על גבי עמודים, ארוך וצר, אפל ואין נוגה לו, כי אם מן הפתח, ובצד בית הכנסת, קרוב מאוד, יש במה ומוסקטיה (מסגד) לישמעאלים".

כמאה שנה לאחר תיאור זה גורשו היהודים מה"חצר" בידי מושל ירושלים, והמקום נגזל מידי היהודים. הקאדי המוסלמי של ירושלים הוציא הוראה מפורשת האוסרת על יהודים להיכנס לבית הכנסת. המבנה הקדוש צורף למסגד שלידו, שאותו בנה כמאה שנה קודם לכן, יהודי שהתקוטט עם אחיו והתאסלם. המקום נותר שמם עד לעלייתו של ר' יהודה חסיד.

ככל הנראה, בית הכנסת שהקים הרמב"ן, הבנוי ביסודותיה של החורבה שנבנתה לאחר מכן, היה המבנה הראשון שתוכנן ונבנה כבית כנסת בירושלים לאחר חורבן בית המקדש. למעשה, בית כנסת זה נחשב כבית הכנסת הקדום בעולם, העומד עד היום על תילו.

עליית רבי יהודה חסיד

התיישבות פורחת על רקע השיממון סביב התרחשה בעת עליית רבי יהודה חסיד, ואיתו מאות חסידיו. הם הגיעו לירושלים לפני 307 שנה (בר"ח חשוון תס"א). בטרם עלייתו ערך ר' יהודה חסיד מסע תשובה ברחבי פולין, מורביה והונגריה, וגרם להתעוררות גדולה בקרב היהודים בכל הארצות שביקר בהן. ר' יהודה חסיד היה לובש לבנים ועורר את העם כהכנה לביאת המשיח. הבנקאי העשיר, ר' שמואל אופנהיים מווינה, עזר לו ולבני חבורתו בהשגת מימון כדי להקל עליהם את הדרך לארץ ישראל. לפני בואו היה מספר היהודים בירושלים כ1,200- נפשות.

העולים ארצה עם רבי יהודה חסיד התיישבו ב"חצר" שנרכשה בעבורם על ידו. הרכישה כללה את שטח החצר העליונה שמעל מבנה בית כנסת הרמב"ן, ואיתה דירות רבות לבני חבורתו. שאיפתו היתה להקים במקום בית כנסת אשכנזי מרכזי גדול.
אולם "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום". אך דרכו רגליו של ר' יהודה חסיד בירושלים, בטרם הצליח לממש את חזונו הגדול - בערב שבת, בדרכו לטבול במקווה - נפל ונפטר. היה זה שלושה ימים בלבד לאחר בואו לשערי ירושלים.

היהודים העולים עימו לקו בכפליים: הצער על אובדן המנהיג והאבל על מותו היו גדולים, והחובות הלכו ותפחו, עצומים מכפי כתפיהם הדלות. ה"חצר" והדירות הסמוכות נרכשו בתמורה לדמי קדימה ששלח ר' יהודה חסיד כמקדמה על חשבון פירעון חוב עתידי. עתה, משנפטר, פסקה התמיכה מיהודי הקהילות בגולה. בני המקום המשיכו בבניית המקום בכסף ששילמו מהלוואות שלוו משכניהם הערביים תושבי המקום. אולם החוב הלך ותפח. הערבים החלו לנשות ביהודים ותבעו את החזר החובות.

לאחר כ20- שנה פקעה סבלנותם של הערבים והם החלו לנקום בהם. בר"ח חשוון תפ"ב שרפו את החצר ואת בית הכנסת שהקימו, כשבתוכו 40 ספרי תורה!!!

בית הכנסת והחצר עברו לשליטת הערבים. לדאבון לב, הם הפכוהו למקום אשפה, כאשר הם קוברים ומכסים באשפה את כל הבתים עד שלא נראו לעין.

היהודים האשכנזים ברחו לצפת ולחברון, ואילו הנותרים התחפשו בבגדי ספרדים, כשהם מתגנבים אל המקומות הקדושים. מאז נותר לבושם כתלבושת הספרדים, תושבי העיר העתיקה של המאה ה18-.

עליית תלמידי הגר"א

92 שנה לאחר חורבנו של בית הכנסת ולאחר שפסקה רגל יהודי אשכנזי מלבוא בשערי העיר, הגיעו קבוצות של אשכנזים המשתייכות לתלמידי הגר"א. הם ניסו לקבל בחזרה את שטח החורבה. חלפו מאה שנה והם הצליחו להשיג אישור כי החוב לערבים התיישן ובוטל.
דבר נוסף שנזקקו לו כדי להקים במקום בית כנסת היה אישור - 'פירמן', שאותו השיג ר' שלמה זלמן צורף מידי מוחמד עלי פשה, מושל מצרים.

ביום ח' באלול, בשנת תקצ"ו, הגיע רבי שלמה זלמן לירושלים, כשה'פירמן' בידו. עוד באותו יום התייצב בפני בית המשפט בירושלים וביקש "להפקיד" את העתק כתב ה'פירמן' בפנקס בית המשפט. כן ביקש לקבוע את גבולות השטח של חצר החורבה שאליו מתייחס ה'פירמן'.

ביום י"ח באלול, בשנת תקצ"ו, אסף הרש"ז את כל בני עדת הפרושים בירושלים והכריז כי למחרת, ביום י"ט באלול תקצ"ו, נקבע "יום בניין ירושלים". לכן, חובה על כולם, אנשים, נשים וטף, לבוא לאתר החורבה כדי לעבוד ולקיים בגופם את מצוות יישוב ארץ ישראל ובניין ירושלים.

בר"ח שבט תקצ"ז חנך הרש"ז את בית הכנסת האשכנזי הראשון בירושלים בשמחה ובתרועה גדולה, כאשר כל הקהל מברך בשם ובמלכות: "ברוך מציב גבול אלמנה". לבית הכנסת קרא הרש"ז 'מנחם ציון', לאמר: "זה ינחמנו מעצבון ידינו".

הרצחו של הרש"ז

מאז קבלת הרשיון לבנין החורבה זנח הרש"ז את כל עסקיו הפרטיים והתמסר בכל לבו לבניית החורבה. מבוקר ועד ערב שהה באתר ופיקח על עבודות הבנייה.
בכל כמה חודשים נאלץ הרש"ז לעזוב את ירושלים ולכתת את רגליו בארצות אירופה להשגת תורמים ואמצעים לבנייה. בפספורט של הרש"ז שנמצא כיום בארכיון עיריית ירושלים, יש למעלה מ200- חותמות של נקודות גבול שבהן עבר במאמציו למען בניין ירושלים.

נצחונותיו של הרש"ז בבניינה ובהצלתה של "חורבת רבי יהודה חסיד" וגדולתו אצל הפחה, עוררו את קנאתם ואת שנאתם של הערבים בירושלים. הם ארבו לו בלילות ופעמיים התנקשו בחייו.

פעם אחת ירה בו ערבי, אך החטיא את המטרה. הערבי היורה נמלט אל אחת החצרות, נפל לבור וטבע.

הפעם השנייה היתה בשעת בוקר מוקדמת, לפני עלות השחר, כאשר הלך הרש"ז אל בית הכנסת 'מנחם ציון', כדרכו בקודש, להתפלל תפילת ותיקין. מספר ערבים התנפלו עליו מאחור, היכו בחרב על ראשו, עד שנפל מתבוסס בדמו. כמה מידידיו הבחינו בערבים המכים, אך כאשר הגיעו למקום ברחו הערבים. הרש"ז הובל מיד לביתו. בתי חולים לא היו אז. במשך שלשה חודשים ניסו להצילו, אך לשווא. חוד החרב פגע במוחו וגרם לאיבוד כח הזיכרון.

ביומו האחרון, י"ט באלול תרי"א, שב אל הרש"ז כח זיכרונו. הוא ציווה להביא לפניו את כל בני משפחתו, ידידיו וקרוביו. לאחר שנפרד מכולם, שם ידו על עיניו, קרא בקול רם במעמד כולם: "שמע ישראל, ה' אלוקינו ה' אחד", עצם את עיניו והחזיר את נשמתו לבוראו.
מזרח חצר החורבה נותר בשממונו. התושבים, יהודי הרובע, החלו בניסיונות להשגת כספים ורשיון להקמת בית כנסת גדול ומפואר, אשר יעמוד על חורבות קודמו. החורבה, כך קראו לו, שכן נבנה על חורבות בית כנסת ר' יהודה החסיד.

הכסף גויס ממקורות שונים, ביניהם מתרומתו הנדיבה של יהודי בשם יחזקאל ראובן מבגדד, שנפטר בינתיים. יורשיו קיימו את נדרו ושלחו 3,400 אדומי זהב לבניין בית הכנסת. בין התורמים הנוספים היו סיר משה מונטיפיורי ומשפחת רוטשילד. בית הכנסת נקרא בשם "בית יעקב", על שם אבי שושלת רוטשילד, הברון יעקב דה-רוטשילד.

כיפה באישון לילה

שמונה שנים נמשכה מלאכת הבנייה והתקדמה על פי קצב הגעת התרומות. גם רבה המפורסם של ירושלים, הגאון רבי שמואל סלנט, השתדל להשיג נדיבים לבניית בית הכנסת, כשיצא לאירופה לאסוף כספים לטובת עניי ירושלים.

כשהגיעו לבניית קומתו האחרונה של בית הכנסת, שוב נוצרה בעיה - היה עליהם לבנות בזריזות את כל קומת הכיפה מסיבה כפולה. ראשית, מדובר בכיפה שיש לבנות בבת אחת. סיבה נוספת היא כי ליד בית הכנסת שכן מסגד ערבי. כיפת בית הכנסת תוכננה להתנשא לגובה 25 מטרים. כשראו המוסלמים שבניין בית הכנסת יהיה גבוה יותר מהמסגד, התנגדו בתוקף להשלמת הבניין. היהודים ניצלו פרצה בחוק העותומאני שקבע, כי כל בניין שגגו הושלם, שוב אין להורסו, אף אם נבנה ללא רישיון.

בליל חורפי סגרירי התאספו כל בני העדה כאחד. במשך כל הלילה עמלו על בניית הכיפה תוך אמירת שירה והלל.

כך תיאר אחד מבני ירושלים אותו מחזה נפלא: "מה נהדר היה המראה, לראות את התלהבותם של העולים והיורדים על גבי הסולמות הגבוהים, אבני העקאד (אבן קלה ורכה) ולוחות השיש בידיהם, ורוממות א-ל - פסוקי תהילים בגרונם, למען תושלם מלאכת הפסגה, הגג, עוד באותו לילה. נתכבד ר' ישעיה ברדקי, ראש העדה, והניח את האבן הסוגרת את הכיפה. אז הריעו כולם קול תרועה גדולה מרוב שמחה, והרב דרש דרוש נלהב לכבוד היום..."

מאז בנייתו המחודשת של בית הכנסת הפכה החורבה לבית הכנסת הגדול והמפואר ביותר בארץ ישראל ולמרכז היהודי ברובע.

בית הכנסת החורבה היה נהדר ביופיו. שנים עשר חלונות סובבו את כיפתו העגולה, שהיתה חבושה ככובע על ראש ארבע קשתות כתליו. גובהו כ25- מטרים, ומכל מקום ברובע היהודי יכלו לראותו.

ארון קודש על דבשת גמלים...

יהודים רבים נדבה רוחם לתרום ספרי תורה, פרוכות יקרות, כלי כסף, רימוני זהב ומנורות בדולח להאיר את בית מקדש מעט זה. תשעה חודשים לאחר חנוכת הבית תרם יהודי יקר 2,000 רובל לבניית ארון קודש מפואר. לקהילה הוצע לרכוש ארון קודש מהעיר חרסון שברוסיה, נדיר ביופיו, עשוי מלאכת מחשבת ובו מגולפים פיתוחי עץ נהדרים. משני צדיו התפרסו מעין כנפיים מגולפות, שנתמכו על גבי שנים עשר עמודים ואדנים. דלתותיו של הארון היו מצופות זהב...

הבאתו של הארון היתה כרוכה במבצע לוגיסטי נרחב. הארון הובא באניית קיטור עד יפו, ומשם הועבר לירושלים על גבי 15 דבשות גמלים.

אדרתו של נפוליאון

על פרוכת ארון הקודש מסופר כי בעת מנוסתו של נפוליאון משדה המערכה, לאחר שנחל תבוסה קשה במלחמתו מול הצבא הרוסי, נקלע נפוליאון עם קבוצת מלוויו לכפר קטן ונידח, שם ביקשו מחסה בביתו של חייט יהודי עני. החייט לא ידע את זהותם, אך שירתם בסבר פנים יפות. כשנפרד ממנו הקיסר נפוליאון, השאיר בידו לאות הוקרה את אדרתו היקרה, העשויה קטיפה ירוקה ומפוארת.

לאחר זמן נודע לחייט מי היה אורחו, ואת אדרתו של מי מחזיק הוא בידו.
כאשר נשלמה בניית בית הכנסת שבחורבת ר' יהודה החסיד, שלח החייט את האדרת היקרה אל קרובו שבירושלים, כדי לתפור ממנה פרוכת שתפאר את בית הכנסת.

החורבה בתפארתה

במשך 84 שנים היתה החורבה מקום מרכזי ובולט בדברי ימיה של ירושלים. בית הכנסת שימש כמרכז רוחני. בחצר זו ישב במשך 70 שנות מגוריו בירושלים הגאון רבי שמואל סלנט. כאן ישב בית הדין הרבני הגדול, וכאן, להבדיל, נערכו כנסים לאומיים שונים. כאן קרא הנציב העליון הראשון של בריטניה בארץ ישראל, סיר הרברט (אליעזר) סמואל, את ההפטרה: "נחמו נחמו עמי". מכאן גם יצאה הזעקה להצלת יהודי אירופה בעצרת צום ותפילה של ארבע מאות רבנים.

בית הכנסת עמד גם במרכזן של סערות ציבוריות רבות. כאשר התנהל מאבק על צביונה הרוחני של ירושלים, הקיפו בריונים את החורבה כדי למנוע את כניסתם של תלמידי מרן המהרי"ל דיסקין לבית הכנסת, ובכך למנוע את הכרזת החרם. אך רבי יוסף חיים זוננפלד נכנס, מיהר לטפס על הבימה, ובקולו התקיף הכריז את החרם. הבריונים שראו כי לא צלחה מזימתם, התנפלו עליו בחימה שפוכה והפליאו בו את מכותיהם. שנים ארוכות נשא עמו הגאון צלקות, מזכרת מאותה תקרית.

לאחר שנים התמוטט בניין בית ספר ביפו. שבועיים לאחר ההתמוטטות נמצאה יד אדם קטועה בין ההריסות. למקום הוזעק רבי יוסף צבי הלוי. הוא התבקש לזהות את היד. אט אט הלכה התמונה והתבהרה. כשנודע בוודאות במי מדובר, התעלף. כשאך התעורר זעק: "מי ישער עומק הדין. זו היד שהורמה על הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד בעת שהכריז את החרם בחורבת רבי יהודה החסיד..."

ושוב חרבה החורבה...

בי"ט באייר תש"ח, כאשר כבשו חיילי הלגיון הירדני את הרובע היהודי וכילו את זעמם ב65- בתי הכנסיות שהיו ברובע, שוב חרבה עמם החורבה.

יש לציין, שבזמן המלחמה הקפידו היהודים לא להשתמש במבנה לצרכים צבאיים, כדי לא לתת עילה לאויב לתקוף ולהפציץ את המקום. אך הדבר לא הועיל: בית הכנסת שהתנשא במלוא הדרו ותפארתו, גבוה מכל בתי האזור, היה לצנינים בעיניהם. שלושה ימים לאחר נפילת הרובע פוצץ בית הכנסת לכבוד ביקורו של עבדאללה מלך ירדן בעיר.

לאחר שחזר הרובע היהודי לשלטון ישראל בשנת תשכ"ז, ציפו הכול לראות שוב את בית הכנסת ביפי תפארתו. אולם, מבית כנסת שהיה מדהים ביופיו, נותרו רק עמודים בודדים. קשת אחת מתוך הארבע שוחזרה והפכה את המקום לסמל של חורבת העזובה, יותר מסמל של תפארת המבנה.

40 שנה לאחר מלחמת ששת הימים וכיבוש הרובע, החלו בעבודות שחזור ממשיות. במהלך העבודה התבצעו חפירות ארכיאולוגיות מתחת לרצפתו של הרובע, אשר הזמינו גילויים נדירים ומפתיעים: שרידי בנייה מתקופות בית ראשון ושני וקטע רחוב מרוצף מהתקופה הביזאנטית שהתפצל מהקארדו מזרחה. הממצא הבולט ביותר נחשף בפינה הדרום-מערבית של מבנה בית הכנסת - קשת הניצבת שלמה ברוחב 3.7 מ' ובעובי 1.3 מ', בנויה משורה אחת של אבני גזית גדולות, המהווה את הפיצול היחיד שנמצא עד כה מהקארדו.

בנייתו מחדש של בית הכנסת החורבה הסתיימה והיא מעוררת התרגשות רבתי בקרב כל יהודי שירושלים יקרה ללבו.

החורבה, שהפכה לסמל לחורבן ירושלים ולבניינה, מסמלת את ההיסטוריה היהודית שרבים קמו להתנכל לה ורבים קיוו לראות בחורבנה, אך מדי פעם היא מתנערת מעפרה וקמה שוב לעיני הכול, כשהיא מכריזה על נצחיות העיר ועל נצחיות העם היהודי.