כשחזקיהו עלה לשלטון הוא היה בן עשרים וחמש שנה. באופן מיידי הוא פתח במהלך נרחב לטיהור כל סממן של אלילות שהיה בארץ יהודה, עד שהכתוב מעיד עליו: "בד' אלוקי ישראל בטח, ואחריו לא היה כמוהו בכל מלכי יהודה ואשר היו לפניו" (מלכים ב', י"ח, ה'). הוא פתח את דלתות בית המקדש שננעלו על ידי אחז אביו. עבודת הקודש במקדש חזרה לסידרה. הוא נעץ חרב בפתח בית המדרש, והוציא צו מלכותי שלפיו: 'כל מי שלא יעסוק בתורה יידקר בחרב'.

עם ישראל נענה לקריאה והתחיל לעסוק בתורה במרץ רב. כעבור זמן שלוחי המלך בדקו וגילו כי מדן ועד באר שבע, מגבת ועד אנטיפרס כולם, כולל הילדים הקטנים, בקיאים אפילו בהלכות טומאה וטהרה הקשות והמורכבות.

המהפך הרוחני האדיר השפיע על הפרנסה. השדות הנטושים הופכים לשדות בור ומחיר התבואה מרקיע שחקים. כל משפחה מותירה לעצמה עגלת בקר ושני צאן בלבד לסיפוק תצרוכתה. העם כולו השקוע בעמל התורה, בוטח בקב"ה שיספק את כל מחסורו ויגן עליו מפני האויבים.

כאשר סנחריב מלך אשור שכבש את מלכות ישראל, ממשיך במסע כיבושיו ומתקרב לירושלים, נוקט חזקיהו את שיטות אביו, ומשגר לו שוחד ממוני בתקווה כי בכך ימנע את כיבוש ירושלים. אך סנחריב אינו מוותר על כיבושה של בירת מלכות יהודה. הוא מתקרב אליה עם צבא אדיר, שמספר מפקדיו בלבד מגיע ל-185 אלף איש.

סנחריב משגר את שליחו רבשקה, יהודי מומר, לשכנע את חזקיהו להיכנע ללא תנאי. ברם, חזקיהו בוטח בבורא שלא ייתן לירושלים ליפול בידי סנחריב. רבשקה מבטיח לעם ישראל חיי עושר ורווחה אם רק יפתחו את שערי העיר לפני צבא סנחריב.

לחזקיהו מתעוררת אופוזיציה מבית בראשות שבנא הסופר המנסה לשכנע את העם להיכנע לסנחריב ולמרוד במנהיגותו של חזקיהו. ואמנם, המציאות בשטח מוכיחה כי אין לעם ישראל כל סיכוי מול צבא סנחריב. רק כניעה טוטאלית וקבלת שלטונו של סנחריב מסוגלת אולי להציל את העם מכיליון.

רבשקה מודיע בלעג כי הוא מוכן להעניק לחזקיהו במתנה אלפיים סוסי מלחמה, אם הוא ימצא רוכבים שיוכלו להשתמש בהם. הוא ידע כי לירושלים הנצורה אין כל אמצעים צבאיים להילחם בצבא אשור האדיר. מלך אשור עצמו, הניצב מול חומות ירושלים, מתקשה להבין על מה ולמה היה צורך להזעיק צבא כה אדיר כדי לכבוש עיר כה קטנה וחלשה.

אך חזקיהו ממשיך בשלו. בעיצומו של המצור האשורי על ירושלים חוגג עם ישראל את ליל הסדר כהלכתו, אוכל את קרבן הפסח ושר את ההלל הגדול. חזקיהו עצמו עולה על משכבו כמדי לילה בבטחון גמור בה'. הוא מותיר את המלחמה לקב"ה. ואכן, באמצע הלילה יוצא המלאך גבריאל ומכה את כל מפקדי צבא אשור: "וישכימו בבוקר והנה כולם פגרים מתים" (מלכים ב', י"ט, ל"ה).

בניגוד לכל הסיכויים עומד חזקיהו כצור איתן מול תביעת הכניעה מבית ומחוץ וזוכה לראות בנס הגדול של מפלת סנחריב.

מאות שנים לאחר מכן, בשלהי תקופת בית המקדש השני, שוב עומדת ירושלים בפני סכנת כיבוש. הפעם מדובר בצבא הרומי האדיר, בהנהגתו של טיטוס.

בניגוד לימי חזקיהו, התנאים הצבאיים בעיר שונים עתה לחלוטין. ירושלים היא עיר מבוצרת, כמעט בלתי חדירה. מוקפת בשלוש חומות שכל אחת מהן עבה ויציבה מחברתה. בתוככי העיר מתבצר צבא חזק של רבבות לוחמים אמיצים, גיבורים, בעלי תעוזה ותחכום, המוכנים להילחם בחירוף נפש למען הגנת העיר. אין לתושבי העיר הרבים כל בעיה לעמוד מול מצור ממושך. הם הקימו מחסני מזון אדירים היכולים לספק את כל תצרוכת התושבים למשך עשרים ואחת שנים. אין סיכוי כלשהו שצבא זר, גדול וחזק ככל שיהיה, יוכל להתמיד במצור פרק זמן כה ממושך.

אכן, במבט לעתיד מתברר, כי כיבוש ירושלים היה משימה בלתי אפשרית. צבא טיטוס צר על העיר במשך כשלוש שנים, ללא יכולת להבקיע את חומותיה. צבא הבריונים של ירושלים עשה שמות במחנה הרומאי וקטל רבבות מחייליו.

ואמנם, לולא ששרפו הבריונים את מחסני המזון האדירים, כדי לאלץ את העם לצאת ולהילחם, לא היה סיכוי לטיטוס ולחייליו לכבוש את העיר המבוצרת.

עימות קשה המתנהל בין מנהיגי הבריונים לבין מנהיגיה הרוחניים של העיר ובראשם יוחנן בן זכאי:

אמרו להם החכמים לבריונים: נלך ונעשה שלום עמהם. ולא הניחום! אמרו להם הבריונים:

נצא ונעשה מלחמה עמם. אמרו להם החכמים: לא יסייעו לנו מן השמים לנצחם.

לבסוף נאלץ רבן יוחנן בן זכאי לצאת מהעיר בדרכי עורמה, כדי להציל את יבנה וחכמיה, מאחר שעתידה ירושלים להחרב.

*

היו אלו שני מנהיגים בשתי תקופות קשות של העם. במבט ראשון נראה שהניגוד ביניהם עולה על המשותף. מצד אחד, חזקיהו המלך, העומד ללא אמצעים צבאיים מול צבא אדיר וחזק, שאין לו כל סיכוי להתמודד מולו, ובנוסף הוא מנהל מאבק מול אופוזיציה פנימית הקוראת לו להיכנע ללא תנאי. ומהצד השני ניצב רבן יוחנן בן זכאי, שלרשותו עיר בצורה, צבא לוחמים נועז, המסוגל להתמודד מול מצור רומאי ממושך, ועם כל זאת הוא דוגל בכניעה ללא תנאי ומנהל מאבק ממושך מול הבריונים הקוראים למלחמה. היש ניגוד גדול מזה?

התשובה היא: לעם ישראל יש חוזה עם הקב"ה שנחתם במדבר סיני, בעת שקיבל העם את תורת הנצח: "אם בחוקותי תלכו... ונתתי שלום בארץ... ורדפתם את אויביכם ונפלו לפניכם לחרב" (ויקרא כ"ו, ג'-ז'). כאשר עם ישראל צועד בדרכי הבורא, אין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהם. ומכלל הן נשמע: לאו, חלילה.

חזקיהו המלך ידע כי לאחר המהפך הרוחני האדיר שהתחולל באומה הישראלית, הגנתה על ידי הבורא מובטחת. אמנם מול חומות ירושלים ניצב צבא בן מיליוני חיילים, אבל מול הגנת הבורא החופפת על העיר האהובה והמוגנת בחומות התורה, אין מעצור.

רבן יוחנן בן זכאי היה מודע למצבו הרוחני הירוד של העם, למלחמת האחים הקשה המתנהלת בתוככי המחנה ולשנאת חינם המכלה כל חלקה טובה. הוא ידע כי במצב זה, אין ערך לחומות בצורות, אין משמעות לצבא חזק ואין קיום לאוצרות מזון גדושים. ברגע שבו הגדיש עם ישראל את סאת חטאיו נגזר עליו חורבן.

בסיס ההנהגה של שני גדולי האומה היה זהה, כי רק לומדי התורה ועמליה, הם הבסיס האיתן שעליו נשענת האומה הישראלית מאז היתה לעם.