הם ישבו קבוצת תלמידים, מכונסים סביב אדם נשוא פנים, מאזינים לכל מילה.

נושא השיחה היה "חורבן וגלות". הוא דיבר אתם על ימי "בין המצרים" המבטאים ימים של זכרון, של כאב על מה שהיה ואיננו, על ירושלים שחרבה בידי שונאים ועל היהודים שיצאו לגלות ארוכה בשנים.

ומאז אנחנו בוכים, ממאנים להתנחם.

הם ניסו להפנים את הדברים, אבל תלמיד אחד ביטא בקול את שחשו כולם:

"אבל, כבוד הרב, היום ירושלים עומדת על תילה, אלפים מתגוררים בתוכה, והיא שוקקת חיים כמעט כמו בימים עברו, אז איך אפשר לבכות על חורבן, כשמול העיניים רואים בניין?"

"ואולי יותר מכך. כששומעים את הסיפורים על מלחמת השחרור ועל מלחמת ששת הימים ושחרור ירושלים, הלב מתמלא שמחה. על ההישג, על מה שזכינו, על ירושלים העתיקה ששבה לידי הבנים האוהבים. מדוע, אם כן, לבכות?"

במקום תשובה, פתח הרב בסיפור:

שני אחים היו בארץ ישראל לפני כאלפיים שנה. האחד תושב ירושלים, גר בבית קטן וצפוף, אך מאושר וטוב לב, מחלונות ביתו הוא רואה את בית המקדש מתנוסס לתפארה, מבחין בכהנים הממהרים לעבודתם, בלווים ההולכים וכלי נגינה בידיהם, ובהמוני בית ישראל העולים לבית המקדש וקרבנותיהם בידיהם. סמוך לביתו חצר קטנה ובה מעט עצי פרי, כרם גפנים קטן ותרנגולות מטילות ביצים. הוא אוהב את ביתו, ולא מוכן לעבור לגור במקום אחר תמורת כל מחיר.

יום אחד עלו הרומאים לירושלים, עקרו את גידוליו, החרימו את בהמותיו, שרפו את ביתו, ואותו גירשו לארץ זרה.

הלוך הלך ובכה, מיאן להתנחם.

האח השני התגורר בכפר פקיעין שבגליל, בבית אבן גדול ורחב ידיים. מחלונות ביתו נשקף נוף גלילי מדהים. מסביב לבית על שטח של דונמים רבים היו נטועים עצי פרי לרוב, עצי זית מניבי שמן, גפנים ושדות תבואה. בהמותיו הסתובבו מדושנות בשדות המרעה.

היה לו טוב, הוא היה שמח בחלקו ובנחלתו, והודה לבורא שזיכה אותו לחיות בשלווה בארץ ישראל.

יום אחד חרב עליו עולמו, חיילי הצבא הרומי פשטו על שדותיו, שרפו, החריבו והשחיתו את הכל. לא הותירו פיסת אדמה אחת שלא נחרכה, ואותו שלחו לגלות בארץ נכריה.

אף הוא הלך הלוך ובכה, ממאן להנחם.

שנים חלפו, האחים מאנו לקבוע את מושבם בגולה, לבם היה מר עליהם, והם ניסו בכל דרך לעלות חזרה ארצה.

בהזדמנות הראשונה הם עשו זאת.

האחד חזר לפקיעין, בנה מחדש את ביתו, ניקה את אדמותיו, סיקל, עדר חרש וזרע את שדותיו, נטע מחדש את הכרמים ועצי הפרי. רכש בהמות. והחל שב למסלול חייו הקודם.

היה לו טוב, מדי בוקר היה עומד בחלון ביתו משקיף על הנוף המדהים אותו חשב שלא יזכה לראות עוד, מודה לאלוקיו על שזכה לחזור ולהתגורר בארץ ישראל, ושמחתו הייתה גדולה.

האח הירושלמי חזר אף הוא לאדמתו, שיקם את הריסות ביתו, נטע מחדש את עצי הפרי, הכניס עופות לחצרו, וניסה לשוב למסלול חייו הקודם. אך השמחה היתה ממנו והלאה.

מחלון ביתו שוב לא ראה את בית המקדש, המתנוסס לתפארה. הקטורת שהייתה מבשמת בריחה הטוב את ירושלים כולה, שוב לא הפיצה את ריחה הנעים בביתו, ועשנה לא היתמר אל על כמימים ימימה. שירת הלווים לא נשמעה, והמוני העולים לרגל שהיו ממלאים את העיר, לא נראו צועדים ברחובותיה.

ירושלים הפכה לחסרת חן, זוהרה ניטל ממנה, הדרה נעלם, זיווה הועם ויופיה הושחת.

היא הפכה לעיר חסרת נשמה.

נכון, ביתו עומד על תילו, העצים נותנים פירות כבעבר, התרנגולות מטילות ביצים, אבל בעצם, לאמיתו של דבר, שום דבר לא יחזור להיות כמו שהיה. הכל שונה, זו לא אותה עיר, הנשמה שבה חסרה, השכינה ששרתה בה הסתלקה ואיננה. זו ירושלים אחרת.

הוא לא יכול לשמוח.

הוא בוכה, יום יום, שעה, שעה.

הוא יודע מה חסר לו.

כדי שנצליח לבכות, אמר הרב, צריך לדעת מה חסר לנו. צריך להתחבר למה שהיה, ואיננו. להתחבר אל הנשמה של ירושלים, אל האור שבה, האור שהאיר והוחשך.

אם נדע למה לשאוף, מה לבקש, זו כבר התחלת הגאולה.