השמחה הינה דרך רצויה בעבודת ה' ובדרכי קנין השלימות, מעלה יתירה לה כאשר היא מופנית לעסק התורה.

כשאדם מצוי בעצבון הריהו כבסוגר מבחינה נפשית, וכושר קליטתו בזמן זה נפגם. מאידך, כאשר אדם שרוי בשמחה נפתחים כלי נפשו, והוא מסוגל לקלוט ולהכיל הרבה יותר מאשר במצבים רגילים. השמחה מרחיבה את כושר הקליטה והקיבול.

משמגיע הזמן שבו ישראל שמחים ושמחתם גוברת והולכת, הם מפנים אותה אל התורה. פתיחות הלב הנוצרת על ידי השמחה מנוצלת על ידם לבקש מהקב"ה שיפתח לבנו בתורתו.

יש גם צד נוסף למטבע זו. כשם שיפה לשמחה כשהיא מופנית אל התורה, כך גם התורה מצידה, כמו מבקשת שהעסק בה יהיה מתוך שמחה.

כך אמרו חז"ל (שבת ל', ב') שאין השכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות, ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך שמחה של מצוה, שנאמר (מלכים ב', ג', ט"ו): "ועתה קחו לי מנגן, והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'".

פיסגת שמחתם של ישראל הינה לבטח בשמחת תורה. אם כל חג הסוכות מוגדר כ"זמן שמחתנו", הרי היום השמיני שבו הוא השמחה שבשמחה.

לא במקרה צמודים הם זה לזה. העיון מלמדנו שאכן חג הסוכות ושמחתו הינם הקדמה מצויינת לשמחתה של תורה.

במועד חג הסוכות חל זמן האסיף. בפרק זה יכול האדם לשמוח בברכה שהביא אל ביתו מן הגורן ומן היקב. והנה, מכל חמודות תבל שנתברך בהם, בוחר היהודי לנטוש את ביתו וקניניו החומריים ולעבור לחסות בצילה של השכינה.

צל הקודש של השכינה המסומל בסוכה, חביב על ישראל יותר מכל פלטרין מעשה אנוש. יסודה של הסוכה בענני הכבוד שחפפו והגנו על ישראל בראשית היותם לעם סגולה, ואף כיום חופת כבוד זו גנוזה בסוכה, ולכן בצילה חומדים ישראל לשכון.

ההתכנסות אל תחת כנפי השכינה מובילה לבקשת האחיזה הבלתי פוסקת בתורה. זוהי התוצאה הישירה שהיתה בשעתו, וזו גם התוצאה של ישיבתנו בסוכה. לפיכך עובר היהודי הישר מצל הסוכה לשמחתה של תורה, המבשרת כאמור דביקות ואחיזה בה.

כדי להגיע לשמחה ולשלוות נפש פנימית, זקוק האדם להכיר את מקומו ומעמדו, ולזאת זוכים ישראל במועד הסוכות. ארבעת המינים הניטלים בסוכות, שכאמור מכוונים כנגד כל סוגי נפשות ישראל, מסייעים לכל אחד למצוא את מקומו הייחודי, את עצמיותו, ואז שמחתו שלימה. על כך רומז הכתוב באומרו אודות ארבעת המינים: "ולקחתם לכם", דהיינו שהאדם לוקח את עצמו, ועובדה זו נוסכת בו אושר ושמחה.

אם אדם אכן זוכה למלא את התפקיד הייחודי שהוטל עליו מאת ההשגחה העליונה, אין שמח ומאושר בעולם ממנו. ארבעת המינים, הניטלים בסוכות רומזים לכל סוגי הנפשות שבישראל, ויש בנטילתם סיוע אדיר לגילוי העצמיות הייחודית של כל אחד. על ידי נטילת ארבעת המינים מגיעים לשמחת הנפש הנובעת כתוצאה ממילוי התפקיד שלפני ה'. כך אנו מוצאים חן לפני אבינו שבשמים, וכך אנו זוכים ל"ושמחתם לפני ה' אלוקיכם".

בנטילת ארבעת המינים, השונים זה מזה באופיים ובאיכותם, אנו כמצהירים לפני ה': הננו, אנו בניך בחוריך, הננו לפניך כפי שהננו. אמנם איננו נמנים על הצדיקים, שיש בהם טעם, יש בהם ריח והם מעוטרים בכל מידה נכונה, אולם אב מקבל את בניו כמות שהם. אב אוהב את כל בניו ואינו בורר בכשרונותיהם. יחסי החיבה העזים שבין אבות ובנים אינם תלויים לא בכשרונות ולא בסגולות אחרות, וכך גם יחסו של אבינו שבשמים כלפינו.

לפיכך, אין צורך לקנא באף אחד ואין תועלת בחיקוי של הזולת. חובתנו להוציא לפועל את הפוטנציאל שהקב"ה הועיד לכל אחד מאיתנו, כך נישא חן וחסד בעיניו, וכך נתמלא בשמחת אמת.

יתירה מזו. גם אם נתעלם לרגע מהחטאים, שכמעט אין אדם המסוגל להימלט מהם לחלוטין, ושכאמור מרחיקים את הבן מקירבת האב, ישנן סיבות נוספות שבגינן הבן עוזב את שולחן האב, ולכן, הוא מאבד את שמחת נפשו.

כיון שמדובר בשמחה פנימית של הדביקות בשכינה, אין צורך לבאר שכאשר האדם מסיח את דעתו מדביקות זו, הוא מאבד את תחושת שמחתו. זהו בעצם מה שקורה, האדם בכל ימות השנה טרוד ורדוף בענייני החומר, הוא זונח את מקומו שבקירבת השכינה, וכתוצאה מכך הוא חש בחוסר סיפוק.

אכן, בחג הסוכות היהודי זוכה להכנס לצל הקודש תחת כנפי השכינה, ומשעה זו הוא טובל באושר עמוק ומתמלא בשמחה, זוהי השמחה האמיתית של "ישמח ישראל בעושיו, בני ציון יגילו במלכם". כשמגיעים למצב של "לפני ה' אלוקיכם", שואבים מכך שמחה וגיל אין קץ. הכרה נפלאה זו בכוחה למלא את הלב היהודי בשמחה העשויה לזון אותו לאורך ימים.

יסוד מהותה של מצוות הסוכה, הוא נטישת הבית הקבוע והמעבר לדירת העראי של הסוכה. הלכה למעשה לימדו חז"ל (סוכה ב', א') שהסוכה צריכה להיות בעלת אופי עראי ולא קבוע. "אמרה תורה כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי".

הסמליות שבענין זה ברורה למדי. קנייני הקבע עשויים להקנות לאדם תחושת בטחון מזוייפת, כאילו הוא בטוח ומוגן מכל עבר, ותחושה זו מהווה ניגוד מוחלט לבטחון בקב"ה.

אנשים קצרי דעת עלולים להשלות את עצמם כאילו גורלם מסור בידיהם, כביכול, הם אינם צריכים לבטוח באלוקים, באשר העוצמה שבידיהם עשויה להגן עליהם בכל מצב. לדידם, רק חסרי משענת כלכלית, ברוב דאגתם לעתיד, זקוקים לבטוח בקב"ה, אולם "איתני ארץ" כמותם שההצלחה האירה להם פנים, אינם חייבים להתאזר בבטחון, שהרי ממילא הם בטוחים ומוגנים מכל עבר.

ייתכן שתמונה מעין זו תיראה קיצונית מדי, משום שאנשים יאמרו, ובצדק, שרק חסרי דעת לחלוטין עשויים לסבור שהם יכולים להושיע את עצמם. אולם אם נתבונן במציאות שסביבנו ניווכח שהיא לא לגמרי תלושה מן המציאות. אמנם רוממות הבטחון בה' בפיהם ובגרונם של רבים, אולם לא תמיד בטחונם הוא מלא ואמיתי. פעמים שאדם כל כך בוטח בעצמו עד שמידת בטחונו בה' היא רק "ליתר בטחון", וכמובן שזה אינו בטחון של אמת.

אכן, משעה שאדם זוכה לדבוק באמת בבטחון בה', בטחון זה גורר בעקבותיו תחושת שמחה פנימית. רק בעל הבטחון מכיר בכך שגם אם קורה לו משהו בניגוד לרצונו ולציפיותיו, אין זו סיבה לאבדן השמחה, באשר הוא יודע שקיבל זאת מאביו שבשמים הדואג ולטובתו.

המציאות אכן מאשרת בעליל קביעה זו, אין לך אומלל בעולם כמי שחש שאין לו משענת מוצקה שיוכל להישען עליה. מה מסכן האדם הרואה עצמו מטולטל בידי גורל עיוור, ללא תכלית וללא מטרה. תחושת תיסכולו של זה עגומה ואיומה, משום שאינו יכול אפילו לנסות לשפר את מצבו, ואין כל טעם שישאל "למה".

רק הבוטח בה' הוא המסוגל לשמוח ולהיות שרוי בשלוה פנימית. ביודעו שעתידו מסור בלעדית בידי הבורא הכל-יכול, שהוא המנהל את ענייניו לפי חשבון מדוקדק, והוא גם הרוצה תמיד בטובתו, הדאגה והעצב הם ממנו והלאה. האדם השלם בבטחונו בה' חש עצמו מוגן ובטוח, כפי שדוד המלך העיד על עצמו (תהלים קל"א, ב'): "כגמול עלי אומו, כגמול עלי נפשי". כדרך שילד קטן האוחז בידו של האב הגדול אינו חושש מכלום, ביודעו שאביו לבטח יעשה הכל להגנתו ולבטחונו, כך חש המאמין (תהלים כ"ג, ד'): "גם כי אלך בגיא צלמוות, לא אירא רע", וזאת משום ש"כי אתה עימדי". זהו המירשם לשמחה ולאושר.

כדי לקדם ולקרב את האדם לקראת בוראו, לסלק ממנו את התפיסה הפסולה הבוטחת באדם, ולסייע לו לדבוק בבטחון אמת באלוקיו, הורתה התורה לעזוב בסוכות את דירת הקבע, העלולה להתיימר להיות משענתו ומבטחו של האדם, ולעבור לדירת עראי שבה רק על הקב"ה ישליך את מבטחו. כך יקל על האדם להכיר באפסות עוצמתו, ובדרך זו יפנה את מבטו לעבר אביו שבשמים ובו ישים את מבטחו.

משעה שהאדם חדל להאמין ולבטוח בעוצמתו ובקנייניו, והוא מתאזר בבטחון של אמת, הוא מתמלא בשמחה אין קץ, ולפיכך קרוי חג הסוכות בשם "זמן שמחתנו".

בטחון אמיתי בקב"ה קשור גם בקשר הדוק לתחושת הענווה של האדם. בנוהג שבעולם, אדם החש כי יש לו נכסים ואמצעים, עלול להיתקף בהרגשה המסוכנת שכוחו ועוצם ידו, חריצותו, כשרונותיו וכישוריו עשו לו את החיל, או לכל הפחות הם שסייעו לו בכך, ואף הוא במה שמגדיר הכתוב: "ומן ה' יסור ליבו". רק המכיר בבירור שהוא כשלעצמו הינו עני ואביון, נקי מרכוש וחסר כח ועוצמה, הוא המסוגל להישען על קונו ולבטוח בו באמת. רק אדם החי בהכרה מתמדת שבכוחות עצמו לא יוכל להגיע לכלום, אלמלא חסד הבורא שהעניק לו מטובו, הוא המסוגל מתוך בטחונו בקב"ה להגיע לשמחת אמת.