חגי תשרי

אחרי ימי הדין, התשובה והכפרה – ראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים – באים סוכות ושמחת תורה, ימי שמחה והלל.

כל חגי תשרי חטיבה אחת הם; קשורים זה לזה ומושפעים זה מזה. ראש השנה הוא יום המלכת הקדוש ברוך הוא למלכו של עולם. מלכות זו אנו מדגישים בתפילה בימי ראש השנה. המלכת הקדוש ברוך הוא אינה יכולה להיעשות אלא כשישראל מאוחדים. מקרא מלא הוא (דברים ל"ג, ה'): "ויהי בישֻׁרון מלך, בהתאסף ראשי עם, יחד שבטי ישראל". כאשר בני ישראל מתאספים יחד באגודה אחת ושלום ביניהם – הוא מלכם, ולא כשיש מחלוקת ביניהם.

מלכותו של הקדוש ברוך הוא דורשת אחדות, כי אין כבודו של מלך שהכתר יוגש לו בידי אומה העשויה אגודות-אגודות. בשעה שעם ישראל מפולג, הקדוש ברוך הוא נאלץ לסלק את שכינתו מהם. כל אימת שניכרים בעם זרעי אנוכיות המובילים למחלוקת, ישנה סתירה לקבלת עול מלכות שמיים.

ראש השנה הוא גם יום דין ומשפט; כל באי העולם עוברים לפני הקדוש ברוך הוא כבני מרון, והוא חותך קצבה לכל בריותיו וכותב את גזר דינם.

לצד החשבון הפרטי של כל יחיד, קיים גם חשבון של הכלל. כולם נסקרים בסקירה אחת, זכויותיהם של ישראל מרקיעות שחקים, והם זוכים שייאמר עליהם (דברים ד, ד): "ואתם הדבקים בה' אלֹקיכם, חיים כֻּלכם היום".

גם משפטו של כל יחיד נמדד בהתאם לתרומתו לכלל. ההיכללות עם ישראל היא סגולה טובה לזכות בדין. כאשר מעשי האדם מועילים לא רק לעצמו אלא גם לאחרים, דינו שונה מדינם של אנשים החיים לעצמם. גדולה היא זכות הרבים, המגינה הרבה יותר ממה שמסוגל אדם בודד להגן על עצמו.

עם סממני הקטורת שהקריבו על המזבח נמנו אחד עשר סממנים, ואחד מהם הוא החלבנה. החלבנה היא מין בושם שריחו רע, ואף על פי כן ציוותה התורה לערב אותה עם סממני הקטורת. בכך רמזה התורה שעלינו לצרף עימנו לתענית ולתפילות ביום הכיפורים אף את הפושעים בישראל.

בכל ימות השנה הייתה הקטורת כתושה היטב, אך בערב יום הכיפורים היו מחזירים את הקטורת למכתשת וכותשים אותה פעם נוספת, כדי שתהיה "דקה מן הדקה". כל הסממנים הפכו לתערובת אחת, המעלה ריח ניחוח; ללמדנו שהאיחוד המושלם הוא הרצוי לפני ה'.

עניין זה מקבל הדגשה מיוחדת בהכרזה המרטיטה שבה נפתח היום הקדוש: "על דעת המקום ועל דעת הקהל... אנו מתירים להתפלל עם העבריינים". באותו יום כולם יחד ניצבים בתפילה לפני אדון כול.

יום הכיפורים הוא היום שבו ניתנו הלוחות השניים. למתן תורה שהיה בחג השבועות קדמה ההכנה של האחדות המוחלטת, בבחינת: "כאיש אחד בלב אחד". אחדות זו התקלקלה בעקבות חטא העגל. כשחזרו הלוחות בשנית ביום הכיפורים, שוב הוזקקו ישראל להתאחד. גם בימינו, אם מבקשים אנו לזכות להארת יום הכיפורים, חייבים אנו להסיר את גורמי הפירוד שבינינו ולעמוד להתפלל עם כל בית ישראל יחד.

בחג הסוכות תחושת האחדות בוקעת ועולה, במיוחד במצוות ארבעת המינים שמקיימים בו. בחג זה אנו אוגדים ארבעה מינים: אתרוג לולב הדס וערבה, ומברכים עליהם יחד יום יום.

אמר הקדוש ברוך הוא: "יקשרו כולם באגודה אחת והם מכפרים אלו על אלו".

כאשר ישראל מקיימים את מצוות הלולב ומיניו, הקדוש ברוך הוא אומר להם: "אם עשיתם כך, אותה שעה אני מתעלה". האיחוד בעם מביא לעלייה בכבודו של מלך מלכי המלכים.

מי שלקוי במידות נפש רעות אינו יכול להגיע לאחדות עם רעיו, וגם שמחת הנפש חומקת ממנו. רק מי שהסיר מעצמו פגמים של קנאה, תחרות ורדיפת כבוד מסוגל להתלכד עם הזולת וממילא לזכות לשמחה.

השמחה יוצרת פתיחות בליבו של האדם ומביאה אותו להתאחד עם הזולת. עצב עלול לגרום להסתגרות ולכעס כלפי תבל ומלואה. אך כשאדם שרוי בשמחה, עינו טובה כלפי רעהו והוא נוח לכול.

טעם לשבח מביאה עימה דווקא הערבה הנקשרת ללולב. אין בה לא טעם ולא ריח, ואף על פי כן מקומה לא נפקד מאגודת המצווה. ולא עוד אלא שהיא מופיעה באופן בולט ביותר ביום הושענא רבה, שבו אנו נוטלים את הערבות גם בפני עצמן, בלא שאר המינים.

הערבה מסמלת את הערֵבות של עם ישראל. כלל ישראל ערב גם לאלו שאין בהם לא טעם ולא ריח.

ערֵבות זו נובעת מהעובדה שבפנימיותם כל נפשות ישראל אחד הן; הן משולות לענפי אילן ששורשיו נעוצים תחת כיסא הכבוד. מכך נובעת המחויבות ההדדית של ישראל זה לזה.

האחדות הינה הבריח התיכון המשותף לכל מועדי תשרי. ממועדים אלו תצא השאיפה להרבות רעות ואחדות בין איש לרעהו.