אושפיזין

כל יום משבעת ימי חג הסוכות מיוחס לאחד מגדולי אומותינו, הבאים אל סוכתנו ומשפיעים על רוחניותה.

התרגום המילולי של "אושפיזין" הוא אורחים. בכל סעודה שאנו יושבים ואוכלים בסוכה, אנו כביכול מארחים את שבעת אבות האומה: אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד. היו צדיקים שראו בעיניהם את האושפיזין בסוכתם, ואף שאנשים כערכנו לא זוכים לראות, אנו מאמינים כי רוחם נמצאת איתנו; חופפת עלינו ומשפיעה ברכה. בכל יום באים כל שבעת האבות, אך אחד מהם הוא אורח הכבוד המיוחד של אותו יום.

מטרת בואם לסוכתנו היא שנלמד מהם ונהיה מושפעים ממידותיהם ומהנהגתם.

אבות אלו מכונים 'רועים', משום שסללו והורו לנו את הדרך שבה נלך. חכמי הקבלה ייחסו לכל רועה מידה אחרת משבע מידות ההנהגה שבהן מנהיג ה' את עולמו: חסד – כנגד אברהם, גבורה – יצחק, תפארת – יעקב, נצח – משה, הוד – אהרן, יסוד – יוסף ומלכות – כנגד דוד.

שבע המידות הן כנגד שבעת ימי בראשית. במקביל, שש המידות הראשונות הן מידות פרטיות של הנהגה, והמידה השביעית, מידת ה'מלכות', כוללת את המידות כולן.

מהן שבע המידות?

מידה היא דבר מולד, חלק בלתי נפרד ממהות האדם. מידה אינה תכונה נרכשת, ועם זאת עבודת המידות מחזקת את כוחן ואת תוקפן של המידות. השאלה אינה איך נרכוש מידות טובות, אלא איך נוציא את המידות הטובות, המצויות בנפשנו, מהכוח אל הפועל. עלינו להכיר בגודל הזכות שזכינו לה, אנו, צאצאי אברהם יצחק ויעקב, כי הודות להם נשמת היהודי כוללת את מידות שבעת הרועים.

כאשר האדם נוהג על פי אותן מידות, הוא דומה ליוצרו, המנהיג את העולם במידות אלו, ועל ידי כך הוא נעשה שלם במעלתו.

תפקידנו לזהות את שבע התכונות הללו בתוכנו ולחיות על פיהן.

אברהם אבינו הכיר את בוראו ובנה מחדש את העולם. אחריו כל אחד משבעת הרועים גילה בחינה נוספת של אור האלוקות, שנסתר בחטא אדם הראשון.

כמו שה' ברא את העולם בשבעת ימי בראשית – כל יום כנגד מידה אחרת משבע המידות, כך גם אנו יכולים לבנות את העולם מחדש בשבעת ימי חג הסוכות. בכל יום אנו מוציאים מן הכוח אל הפועל את מידות הרועים העליונים, ובכך אנו מחזירים את ההארה של שבעת ימי בראשית.

כשם שאנו בונים את העולם כולו, כך אנו בונים את עולמנו הפנימי, כאילו אנו נולדים מחדש. כל רועה משפיע עלינו ומסייע לנו ללטש את המידה שחידש בעולם.

אברהם אבינו

אברהם אבינו הוא האושפיזין ביום טוב ראשון של חג הסוכות. כשם שליום טוב יש מעמד מיוחד בחג הסוכות, כך יש לאברהם אבינו מעמד מיוחד בין האושפיזין.

אברהם אבינו הכיר שיש בורא לעולם, ובכך מיגר את ה'תוהו' וגילה את התכלית של העולם. בשעה ששרר חושך גמור, האיר אברהם את העולם באמצעות אור האלוקות.

אברהם אבינו הוכיח, שאפילו אדם הנמצא בתוך עולם הטובע בים של חידלון, יכול לבנות את החורבות ולהתחיל מחדש. אברהם אבינו היה הראשון שהכיר בכוח הנמצא בנפשו פנימה – לא להיות בחינת 'המשך', לא להידמות לתרח אביו, אלא להיות בבחינת 'ראשית'.

בדרכו של אברהם עלינו לבקוע את התוהו השורר בעולמנו ולגלות את הבורא ואת היעד שלמענו אנו חיים; לבנות את עצמנו מחדש בעשיית חסד וביצירת קשר עם הבורא.

יצחק אבינו

יצחק אבינו יסד את מידת הגבורה, המביאה לידי יראה, כמו שכתוב (בראשית לא, מב): "פחד יצחק". גבורה ויראה – משמעותן הכרה בתוקפו של המשפט המוחלט. במבט ראשון הגבורה היא היפוכה של מידת החסד, אך במבט מעמיק יותר הגבורה היא הרחבה של החסד. בדרך זו המשיך יצחק את משימת אביו.

החסד זקוק לדין. מנגד, תוקף הגבורה של הדין משרת את החסד הגמור של אברהם ומביא את מעשה בראשית לתכליתו. "אברהם הוליד את יצחק" – מידת ה'חסד' הולידה את מידת ה'גבורה'.

הפחד של יצחק נבע מכך שהוא העריך את המציאות הרוחנית שלתוכה נולד. הוא פחד לאבד אותה ועשה הכול כדי להחזיק בה. נלמד מיצחק לגלות את הגדולה שבקרבנו, את הייחודיות שבליבנו, ונבנה עולם חדש, נקי מהשפעות החברה שבחוץ.

יעקב אבינו

ליעקב אבינו מיוחסות שתי מידות: מידת האמת, "תתן אמת ליעקב" (מיכה ז, כ) ומידת ה'תפארת' (זוהר ח"א קנז, ב).

מידת האמת מחייבת לנהוג לעיתים על פי מידת החסד ולעיתים על פי מידת הגבורה. ההתמזגות בין החסד לדין מביאה לתפארת – למיזוג דברים מנוגדים להרמוניה אחידה.

צירוף ההפכים נשקף במילה א-מ-ת. א', האות הראשונה של המילה אמת, היא האות הראשונה של האלף-בית. היא מורה על התחלת העולם, שנברא במידת החסד. ת', האות האחרונה של אמת, היא האות האחרונה של האלף-בית, ומרמזת על הגבלתו של העולם במידת הדין. האות מ', שהיא האות האמצעית של אמת, מצרפת יחד את שני ההפכים.

האות מ' מסמלת את האדם ומקשרת את הא' של הרוחניות עם הת' של הגשמיות, בבחינת "א-מ-ת ליעקב". כאשר אדם חי בעולם הזה בידיעה שהוא שייך לעולם של תחיית המתים – הרי שהוא הולך בעקבות המ'.

לפני כל מעשה שהאדם האמיתי פועל, הוא חושב איך יתלווה אליו פרי המעשה לעולם הבא. באופן זה הוא דבק במידתו של יעקב אבינו, שמביא את העולם הבא אל תוככי העולם הזה.

משה רבינו

הזוהר הקדוש (זוהר ח"ג רמג, א) מייחס למשה רבינו את מידת הנצח. משה נקרא בפי כל ישראל 'משה רבינו', כי הוא היה המנהיג של העם; הוא הוריד תורה מן השמיים ולימד אותה לכל ישראל. בנוסף, רבותינו ייחסו למשה רבינו גם את בחינת ה'דעת' (הגר"א בפירושו לספרא דצניעותא פ"א). כל שלושת הדברים הללו הם בעצם עניין אחד.

משה רבינו זכה לדעת את כל התורה, ועל ידי ידיעת התורה הוא דבק בה' בכל מאודו. בכוח מידת הדעת היה משה המנהיג של דור דעה – הוא הוציא את מידת יעקב מן הכוח אל הפועל.

מידתו של משה רבינו היא מידת ה'נצח', כיוון שהוא הוריד את התורה, שבכוחה זוכים ישראל לתחיית המתים – לחיי נצח.

רק מי שיש בו נשמת ישראל, המוטענת בחסדו של אברהם, בפחדו של יצחק ובאמת של יעקב, מסוגל לקבל גם את הדעת של משה ולהתקשר עם הקדוש ברוך הוא על ידי התורה.

ככל שהאדם מבין את עמקות לימוד התורה, נשמתו נקשרת יותר עם הקדוש ברוך הוא. זוהי הדבקות של הנשמה בה'.

אהרן הכהן

אהרן הכהן הצטיין במידת ההוד. הוד – משמעותו יופי וכבוד. התורה הקפידה שבגדי הכהן הגדול יהיו יפים, כמו שכתוב: "לכבוד ולתפארת" (שמות כח, ב). כל עבודתו של הכהן הגדול בבית המקדש הייתה נעשית בפאר והדר, כפי שנאמר: "כחתן יכהן פאר" (ישעיה סא, י).

אהרן הכהן נקרא גם (תהילים קו, טז): "קדוש ה'"; ממנו קרן זיו הנשמה והפך את גופו לנצחי. זהו תוכן מידת ההוד.

מתוך דבקותו בתורה, עלה אהרן הכהן לדרגת מלאך, כמו שכתוב (מלאכי ב, ז): "כי מלאך ה' צב-אות הוא". בכך הוא זכה למידת ההוד.

עבודת הכהן הייתה להעלות את החומר ולחברו למעלת הקדושה. הוא מקשר גשמיות ורוחניות, וזוהי מידת ההוד.

מצד אחד, אנו חיים בדור שבו אנשים עושים כל מאמץ להתנהג פרוע – הלבוש פרוע וההתנהגות פרועה. הדבר נובע מתפיסת חיים חסרת כבוד עצמי. מצד שני, אנו בונים סוכה זכר לענני הכבוד שהיו במדבר סיני בזכותו של אהרן. הסוכה מסמלת את הבית של כל ימות השנה. הבית היהודי צריך להיראות מקום שהשכינה שורה עליו.

יוסף הצדיק

יוסף נקרא בתואר 'צדיק', מפני שעמד בניסיון הגדול של אשת פוטיפר. חכמי הקבלה מייחסים ליוסף את מידת ה'יסוד' (ספר הקנה). שתי המידות קשורות זו בזו, כמו שכתוב: "וצדיק יסוד עולם" (משלי י, כה).

הגמרא מספרת שלא היה אדם יפה ובעל חן כמו יוסף הצעיר. למרות זאת, הוא עמד בניסיונות גדולים ביותר. בן שנתיים היה יוסף כשמתה אימו בלידתה, ורק בן שבע-עשרה שנה היה כשנלקח מאביו והושם בעל כורחו במקום תוהו, במדור הטומאה והחטא – במצרים.

לאיזה סוג התנהגות היינו מצפים מנער ששנאו אותו ודחו אותו? כיצד היה צריך להתנהג נער הרחוק מביתו וממשפחתו? כיצד יכול נער לשמור על עצמו כאשר אשת אדונו מפתה אותו בכל סוגי הפיתויים?

כשנזרק לבית הסוהר, מצבו היה נראה חסר תקווה. היש סיכוי שימצאו אותו בני משפחתו בבור המצרי? ליוסף היו כל הסיבות לפרוק עול, לכעוס ולנטוש. אך שום תירוץ לא גרם לו לעזוב את צדקותו.

עמידתו האיתנה של יוסף בקשיים, הייתה רק החלק הראשון של סיפור חייו. החלק השני היה ניסיון העושר. יוסף הוצא מהבור והושב על כיסא המלכות. הוא נעשה משנה למלך באימפריה העשירה ביותר בעולם! הוא נשא את חותם המלכות ושלט על ארץ מצרים. הוא קיבץ את כל העושר של כל העולם. אך ההצלחה המסחררת לא השפיעה עליו להתנתק מהחינוך שקיבל בילדותו, והוא לא התפתה להתחבר לעם המצרי. יוסף נשאר צדיק. שום דבר לא הסיט אותו מנאמנותו!

לכולנו יש היכולת להיות צדיקים כיוסף. עלינו לזהות את מידת הצדיק שבתוכנו, ולשאוף להגשימה.

דוד המלך

יום הושענא רבה הוא יומו של דוד מלך ישראל. בפרק התהילים, שנאמר מראש חודש אלול עד הושענא רבה, מוזכרת בקשת הלב של דוד המלך: "אחת שאלתי מאת ה', אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי" (תהילים כז).

דוד ביקש לחוש בכל מקום שהוא נמצא את בית ה', להרגיש את קרבת האלוקים.

דוד המלך מבקש מעלה נוספת: "ולבקר בהיכלו". הבקשה שמלווה אותנו מתחילת חודש אלול ועד לסוף חג הסוכות, היא בקשתו של דוד המלך: שנזכה להכיר בנוכחותו של ה' בכל מקום ובכל עת.

כאשר יבוא המשיח, תתגלה מידת המלכות בתפארתה. בעת הזו יהיה לנו קשר תמידי עם הקדוש ברוך הוא, בבחינת: "שבתי בבית ה' כל ימי חיי". מידת דוד המלך – 'מלכות', היא המפתח לקרב את הופעתו של המלך המשיח במהרה בימינו, אמן.