..."היכן ניתן לרכוש קופסאות שימורים?!"  היה זה בעיצומה של שמחת חג הסוכות  בסוכת  הרבי כ"ק האדמו"ר בעל ה-"אמרי חיים" מויז'ניץ זי"ע , האווירה ספוגה ברוממות  קדושת החג, והנה פתאום השירה מופסקת הס הושלך בקהל, הרבי מבקש לומר דבר מה, פותח הרבי בשאלה: " האם משהו יודע היכן ניתן לרכוש "קופסאות שימורים"? הנוכחים שפשפו עיניהם קמטו את מצחם בתימהון לפשר משמע השאלה, קופסאות שימורים של מה? ולשם מה? ולמה הרבי זקוק דווקא כעת לשאול שאלה מוזרה זו?! הנוכחים שתקו, והרבי  מביט בפני חסידיו ורואה את התימהון  על פניהם ומחייך, אסביר לכם את פשר שאלתי, אני שואל האם משהו יודע היכן רוכשים קופסאות שימורים כדי 'לשמר את אווירת שמחת החג... ' תכף יבואו ימי החורף הקרים והפחות מאירים... זקוקים אנו לקופסאות שימורים אלו  כדי שנוכל לפתוח מידי פעם קופסאות אלו ולהתבשם מהשמחה  הטמונה בהם  וכך לשאוב כוחות ועוצמות להמשך הדרך.

בביאור עומק שאלתו הוא, כידוע  אווירת שמחה מדבקת..., מדבקת  גם את אלה שלא היו בדיוק עד כה על 'תקן' זה...  אלא שזה נכון כל עוד צלילי השמחה מושמעים בחלל האוויר, אך לכשידוממו  הצלילים  ויסתיים החג  עצי הסוכה על קישוטיה ומחמדיה יגנזו, תיגנז עמם למרבה הצער גם השמחה... על כן מתעצמת השאלה  מהי "הצידה לדרך" שהשמחים כעת לוקחים עמם אל ביתם כדי ששמחה זו לא תהיה ברת חלוף כי אם שמחת חיים אמיתית?!.

חג הסוכות מוגדר בנוסח התפילה : "זמן שמחתנו"  נוסח זה מקור מה נאמר בתורה: "חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים… ושמחת בחגך… והיית אך שמח". (דברים ט"ז, י"ג- ט"ו):

הנה בכל החגים אנו מצווים על השמחה, אולם בחג הסוכות יש לחובת השמחה משנה תוקף, כפי שכתב הרמב"ם בהלכות לולב בזה הלשון: "אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות הייתה במקדש שמחה יתירה, שנאמר, ושמחת לפני ה' אלקיך שבעת ימים, ומצוה להרבות בשמחה זו. יש להבין את פשר השמחה היתירה ששררה במקדש דווקא בחג הסוכות? כן יש להבין מדוע דווקא חג זה מוגדר  "זמן שמחתנו" ? ובכלל כיצד ניתן לצוות בזמן מסוים להיות בשמחה וכי יש כפתור המעביר אדם ל'מצב' שמחה?!

אחת ממצוות החג בסוכות היא מצוות ניסוך המים. המשנה במסכת סוכה (נא'.) מובא תיאור נפלא של שמחת בית השואבה, וז"ל: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו... ולא היה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה. חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין בפניהם באבוקות של אור בידיהם ואומרים לפניהם דברי שירות ותשבחות... ". אמר רבי יהושע בן לוי למה נקרא שמה: "בית שואבה", שמשם שואבים רוח הקודש על שם ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה... יונה בן אמיתי מעולי רגלים היה ונכנס לשמחת בית השואבה ושרת עליו רוח הקודש. (ירושלמי סוכה ה, א) יש להבין פשרה של שמחה זו מדוע הייתה כה מרגשת ומשמחת , שמחה שכמוה לא הייתה!? מה כה מיוחד במעשה זה של שאיבת המים המביא לידי רוח הקודש!?

כדי להבין סוגיה זו עלינו להתבונן במהות השמחה כיצד ניתן להגדיר את מצוות השמחה?

אך לפני הגדרת השמחה עלינו להגדיר את ההבדל בין 'מהות' השמחה  אל מול 'ביטויי' שמחה. רבים מזהים את השמחה בריקוד שירה, חיוך, שביעות רצון, הומור,  אנרגיות חיוביות כו' אך טועים הם בהבדלה בין ביטויי שמחה למהות השמחה, ריקוד ושירה הם  חלק מביטויי שמחה חיצוניים אך הם סימנים ולא סיבות!  יכול אדם לרקוד אך בתוכו פנימה עצוב הוא עד מאד! כי לא מפני שהוא רוקד הוא שמח אלא מפני שהוא שמח הוא רוקד!  יש כאלה העצובים בחייהם וכדי לשכוח כאבם הם רוקדים שרים ועולזים מתוך תקווה שהשמחה תבוא אליהם למצער מרגע שהאירוע הסתיים תוך דקות ספורות הם יחזו אל אותו צער כאב ודכאון שהיה מנת חלקם עוד קודם לכן!.

כדי להבין את מהותה של שמחה עלינו להתבונן בהיפך משמחה - בעצבות, לכשנתבונן בסיבה לעצבות בחיי האדם נגלה שמושג אחד עובר כחוט השני בין כל סוגי הצער שיש והוא: "חסר" כל סוגי העצבות נובעים מתחושת חסר, כמו פטירת קרוב או ידיד ל"ע תחושת החסר בהילקחו מעמנו היא הסיבה לעצבות כן בכל שאר סוגי הקשיים והבעיות הקושי הוא בחסר לנו וברצון להשלים את החסר, ולכן ככל שהמילוי מתמהמה לבוא כן גדלה העצבות. א"כ בהיפך מצער –שמחה היא תחושה של "יש"  ההנאה ממילוי  החסרים והשלמתם היא השמחה כמאמר חז"ל: "איזה העשיר השמח בחלקו" עשירות ועניות נמדדים בתחושת המילוי והחסר ולא בכמות הכסף והרכוש כי אם בתחושת המילוי. תחושת המילוי  לא סותרת  היא את השאיפות להתקדמות ועליה. אלא היא מעצימה את ה-יש וממקמת אותו במרכז חיי האדם. וממנה האדם צומח ומטפס אל השלב הבא בחייו.

כיצד מגיעים אל תחושת המילוי בעולם של חסרים? עולם שמייצר תחושת חסר אל מה שעדיין אין לאדם ומשדלת אותו בכל האמצעים שחסר הוא ולא טוב לו במצבו...?!

מרן המשגיח רבי שלמה וולבא זי"ע בספרו "עלי שור" בסדרת מאמרים על "השמחה" יוצק את יסודות השמחה : "שמחה היא שלמות , ושלמות היא שילוב בין הניגודים"  כאשר יש שילוב והשלמה  בין הניגודים יש שמחה, ומביא לכך  שלוש דוגמאות בעניין: א.  "שמים וארץ" ב.  "גוף ונשמה"  ג.  "איש ואשה"  שלושה מושגים של ניגודים וכאשר יהיה  ביניהם שילוב והתמזגות  התוצאה תהיה: " שמחה".

בביאור פשר דבריו, הנה לכשנתבונן במושג ": שלום" נשים לב  שהשלום הוא דווקא בין אויבים ולא בין אוהבים, כאשר אויבים משלימים יש כאן שלום, כן במושג " אחדות"  אחדות זו לא "אחידות" שבה כולם זהים ושווים,  אלא אחדות מסמלת במהותה ובתוכה אנשים שונים בעלי דעות, שונות אופי שונה, מנטליות שונה, אך "מטרה משותפת אחת"  אז כקבוצה מגוונת ניתן יהיה למצות את הפוטנציאל  האמתי שלה.

א. "שמים וארץ" השמים למעלה והארץ למטה, השמים משפיעים הארץ מקבלת,  הקשר בין הניגודים נוצר ע"י הגשמים, כאשר יורדים גשמים מן השמים , יש אחדות בעולם -  יש שמחה בעולם,  השמים המטירו את גשמיהם אל הארץ הצחיחה והצמאה ובתמורה הצמיחה ירק, דשאים, עשבים, ועצים. חיבור זה שלמות היא  הנוצרת מהניגודים ממלאת את העולם בשמחה.

ב. "גוף ונשמה" ניגודים הם לכאורה הלא המהווים של הגוף והנשמה הפוכים הם! הנשמה משתוקקת לעלות לקדש לרוממם ולטהר  את האדם  כלפי מעלה,  ואילו הגוף משתוקק אל הארציות אל החומר להוריד את האדם כלפי מטה. רצה הקב"ה למזגם לכרוך גוף ונשמה זה בזו, וכיצד ניתן למזג ביניהם? התשובה היא ע"י קיום המצוות, מצווה לשון: "צוותא" מצווה יוצרת את החיבור ביניהם מפני שכדי לממש את מהוויה של הנשמה זקוקים אנו לגוף שיבצע זאת. וכאשר הגוף מצבע זאת נוצר מיזוג בין שניהם ומתעוררת השמחה באדם.

ג. "איש ואשה" שונים מעצם טבעם ומהותם באופי, במחשבה, בראיה, ברגש וכו'. רצה הקב"ה שלמות בעולם וקבע בחוקי הבריאה את היסוד של : "לא טוב היות האדם לבדו" כלומר חסר כפי הנאמר בזוהר הקדוש מכונה אדם שאיננו נשוי בתואר 'פלגא דגופא', כלומר חצי בן אדם. חסר לו בשלמות את החשיבה והראיה הנשית וכן להיפך. וזהו מה שהגמרא במסכת יבמות (דף סב:) "אמר רבי תנחום אמר רב חנילאי כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה".  והנה ההשלמה של האדם היא דווקא ע"י הניגוד הכי גדול לו! אך כאשר היא מקים בית נאמן בישראל המושתת על אדני השלום האהבה ורעות על בית כזה נאמר בברכת הנישואין ארבע לשונות של שמחה : "גילה רינה דיצה וחדווה". כי זהו העניין יש כאן חיבור ושילוב בין הניגודים יש כאן שמחה.

לסיכום הדברים ההבדל המהותי בין שמחה לצער זה המעבר מחסר לשלמות , כל דבר שלם הוא מייצר שמחה ושלמות זו נוצרת משילוב בין הניגודים.

לחג הסוכות יש קשר הדוק ל- "מים" נאמר בגמרא: "בארבעה פרקים העולם נידון, בפסח על התבואה... ובחג (סוכות) נידונים על המים". "אמר ר' יהודה משום רבי עקיבא... מפני מה אמרה תורה, נסכו מים בחג? אמר הקב"ה: נסכו לפני מים בחג, כדי שיתברכו לכם גשמי שנה". (ר"ה ט"ז') וכן עוד מאפיינים הקשורים למים.   

נאמר בבראשית: "ורוח אלוקים מרחפת על פני המים", וביום השני נאמר: "ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע" (בראשית א', ז'), וחז"ל מכנים את המים אשר מתחת לרקיע - "מים בוכים".

וז"ל המדרש: "לפי שבשעה שפלג הקב"ה את המים, מהם לקח למעלה ומהם נתן למטה, המים שנתן למטה היו מתרגשים ומיללים וצווחים וקוראים ובוכים, ואמרו לא זכינו שנהיה קרוב ליוצרינו!,  מה עשו? העיזו פניהם ובקעו תהומות וביקשו לעלות למרום עד שגער בהם הקב"ה... אמר להם הקב"ה הואיל ועשיתם כך לכבודי אין להם רשות למים העליונים לומר שירה עד שיטלו רשות מכם". ולא עוד שאתם עתידים ליקרב ע"ג המזבח במלח ובניסוך המים. יש להבין מה פשר עומק העניין של מים בוכים ? ובמה 'נרגעו' בנחמה של ניסוך המים?

מבאר המהר"ל  המים העליונים הם "השמים" השמים שמם: שמים כפי שמבארים חז"ל:- שם- מים, השמים מורכבים מאש וממים ובשילובם יחד נוצרו השמים. וזהו ביאור הפסוק:   "עושה שלום במרומיו" (איוב כה', ב'). שלום בין האש והמים הדרים בכפיפה אחת זו השלמות של המים העליונים , השמים הם פסגת השלמות הרוחנית.  ולעומתם  המים התחתונים הם בחינת חומר הם מבטאים חסרון. כפי שבארנו השלימות מתבטאת ע"י שמחה, החיסרון מתבטא ע"י הבכי. המים התחתונים "בוכים" כי חסרה להם השלימות כתינוק היוצא ממעי אמו בוכה ומרגיש חֶסֶר, רעב הזוקק השלמה.

נאמר בקהלת "וגם הנפש לא תמלא" דרשו חז"ל בקהלת רבה (ו', ז'): "משל למה הדבר דומה, לעירוני שנשא בת מלכים אם יביא לה כל מה שבעולם, אינן חשובין לה כלום, למה? שהיא בת מלך. כן הנפש, אלו הבאת לה כל מעדני עולם אינם כלום לה, למה? שהיא מן העליונים". ומבואר שהנשמה היא מן העליונים וממילא הנשמה אינה מרגישה טוב בתחתונים בגלל הרגשת החסר והתביעה להשלמה מן העליונים. וזהו פשר הבכי של המים התחתונים.

מהות בית המקדש  הוא להיות בבחינת - "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" (בראשית כח', יב') כשאמצע שיפועו הוא כנגד קודש הקודשים שהוא מקום המפגש בין העליונים והתחתונים "וזה שער השמים" (שם יז') ומגמת העולם של מפגש בין עליונים לתחתונים הינו ביהמ"ק. וזה יעשה ע"י הקרבת קורבנות מן החי והצומח.  המקדש הוא מקום החיבור של הארץ והשמים, וזהו החיבור בין העליונים ובין התחתונים.

במצוות "ניסוך המים" שאבו את המים מנקבת השילוח והוליכו את המים בשירה וזמרה  אל המזבח ושם נסכו את המים על גבי המזבח, בניסוך המים מתקיים החיבור בין המים העליונים ובין המים התחתונים. שאיבת המים מן המעמקים, והיינו - לקיחת המים מן התחתונים והעלאתם אל המזבח מסמלים את השיבה הביתה את החזרה אל המקור ניסוכם ע"ג המזבח זו העליתם לשמים.

הגמרא במסכת סוכה מתארת את  השמחה הגדולה שהייתה בבית מקדש בשמחת בית השואבה "תנו רבנן: יש מהן אומרים אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו - אלו חסידים ואנשי מעשה, ויש מהן אומרים אשרי זקנותנו שכפרה את ילדותנו - אלו בעלי תשובה. אלו ואלו אומרים אשרי מי שלא חטא, ומי שחטא ישוב וימחול לו.(נ"ג ע"א) יש להבין את פשר  הקשר באמירות אלו של חטאים ותיקונם בשמחה זו?

התשובה לכך נעוצה ביאורו של רבינו  הגר"א זי"ע  מדוע קבעה התורה לציין את חג הסוכות ב- ט"ו בתשרי ולא בימי ניסן המציינים את יציאת מצרים?

התשובה היא שיש קשר בין סוכה ל"ענני הכבוד", ענני כבוד אלו שלווי את עם ישראל בדרכם במדבר היו ענני פלאים אשר הגנו ועטפו את עם ישראל כהגנה מקור ומחום החום, כפי המבואר בחז"ל עננים אלו כיבסו וגיהצו את בגדי עם ישראל במשך ארבעים שנה. עם שלם- מיליוני אנשים עטופים באהבה ובחמלת הבורא. נוסיף על כך את הרבי הקדוש מרוז'ין זי"ע בכך  שענני הכבוד נוצרו ע"י ידידות שהייתה ביניהם, כמו שני ידידים שמדברים והבל פיהם מתחבר ביחד ונעשה ענן... עננים אלו בטאו את השראת השכינה בעם ישראל. 

והנה לאחר מעמד "הר סיני" שבו התגלה הקב"ה אל עם ישראל ומסר להם את "עשרת הדברות"  חטאו עם  ישראל  בחטא איום ונורא: "חטא העגל" השבר גדול מנשוא, משה רבנו שובר את הלוחות. עם ישראל כולו  יורד מדרגתו נטלו ממנו הכתרים שעיטרו אותו במעמד הר סיני. ובנוסף מובא במדרש שבגלל חטא העגל נסתלקו "ענני הכבוד" שביטאו את השראת השכינה בעם ישראל.

עם ישראל היה שקוע כולו באבל רבתי כפי הנאמר: "וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו ולא שתו איש את עדיו עליו" (שמות ל"ג ד') מפרש רש"י: "הדבר הרע"- שאין השכינה שורה ומהלכת עמם" כלומר העם כעת חש את עוצמת הנזק הנורא שנוצר בעקבות חטא העגל. משה רבנו בחמלתו משנס מותנים ומוסר נפש עבור עם ישראל, עולה השמימה בראש חודש אלול ויורד משמים ביום הכיפורים עם שתי בשורות: א. "וסלחתי כדבריך" סליחה על חטא העגל. ב. הלוחות השניים מעשה ידי אדם.   ה' סלח לעם ישראל על החטא. סליחה הייתה. אך ענני הכבוד עדיין לא חזרו...  עם ישראל השתוקק לחזור למצבו הקודם!  עם ישראל לא הסתפק בסליחה העם רצה  "ריצוי" שהקב"ה יתרצה לחזיר שכינתו לעם כפי שהיה קודם החטא. כיצד מחזירים את השכינה את ענני הכבוד ?!

התשובה היא": הקמת המשכן" , ומנין שהקמת המשכן כפרה ותיקון  לחטא העגל?  התשובה לכך כתובה במדרש תנחומא: "אלה פקודי המשכן משכן העדות - עדות לכל באי העולם שנמחל להם על מעשה העגל.   

אימתי הביאו בני ישראל את תרומתם למשכן? עונים על כך חז"ל: למחרת יום הכיפורים כפי הנאמר: "ויקהל משה" וציום על מלאכת המשכן, הצווי היה בי"א תשרי, והעם הביאו נדבה "בבקר בבקר" ואומרים חז"ל שבשני בקרים הביאו את כל נדבתם, וביום השלישי, היינו בי"ד תשרי העבירו קול במחנה שלא יוסיפו עוד להביא נדבות. נמצא שבט"ו בתשרי- יום חג הסוכות  הכול היה מוכן למלאכת המשכן, אותו היום חזרו ענני הכבוד.

נמצא שהסליחה שזכו לה ביוה"כ התגלתה בט"ו בתשרי כשחזרו ענני הכבוד. ומובא "בשפת אמת"  שענני הכבוד היו התפשטות ענן הקטורת של עבודת הכהן הגדול ביוה"כ, שנאמר: "כי בענן אראה על הכפורת", והדברים מבוארים לפי  רבינו הגר"א  הנ"ל, שביום הכיפורים נסלח להם אותו עוון, ובסוכות חזרו ענני הכבוד. הרי לנו קשר ברור בין יוה"כ לסוכות. והיינו שענן הקטורת נהפך לענני הכבוד.

בפתיחה לתפילת שלש הרגלים תקנו חז"ל את הנוסח: "אתה בחרתנו מכל העמים- אהבת אותנו- ורצית בנו" מבאר הרמח"ל: "אתה בחרתנו"- מוסב על פסח – יציאת מצרים, שהקב"ה בחר בנו מכל העמים. "אהבת אותנו" מוסב על שבועות- מתן תורה, שבו עם ישראל הביע את האמון ואהבתו לקב"ה בכך שאמרו: "נעשה ונשמע". "ורצית בנו" – חג הסוכות שהקב"ה התרצה לאחר חטא העגל להשרות את שכנתו בתוכנו.

נאמר בשיר השירים: "שמאלו תחת לראשי, וימינו תחבקני" (ב.ו) מבארים חכמי הקבלה "שמאלו תחת לראשי" זהו ראש השנה - יום הדין, ע"פ תורת הקבלה: שמאל מסמל- " דין" . בריאת האדם הייתה בראש השנה ב"א"-תשרי (אותיות: בראשית) לכן בכל פרק א' בספר בראשית יש רק שם השם אלוקים – המסמל דין!.  "וימינו תחבקני!"- זה חג סוכות, בסוכות אנו עוברים לשלב: "וימינו תחבקני!" על פי תורת הקבלה ימין מסמלת- חסד.  כאשר האדם מחבק את חברו  הוא יוצר סוכה! שני דפנות: הן שני מפרקי הזרוע והיד. וטפח לדפן שלישית זה כף היד.

נמצא א"כ בחג הסוכות הקב"ה התרצה לעם ישראל לאחר הניתוק שבעקבות חטא העגל והחזיר שכינתו כבתחילה. ממילא השמחה שמאפיינת את חג הסוכות זו שמחת  שלמות החלקים לאחר הפירוד, כשמחת המים התחתונים השים אל קרבת הבורא ע"י ניסוך המים. המים שהתרחקו שבו והתקרבו אל הבורא. לכן דווקא בשמחה גדולה זו אמרו: " ויש מהן אומרים אשרי זקנותנו שכפרה את ילדותנו - אלו בעלי תשובה. אלו ואלו אומרים אשרי מי שלא חטא, ומי שחטא ישוב וימחול לו." כמו המים שהתרחקו ושבו אל השי"ת כך גם החוטא נסלל עבורו מסלול התשובה לשוב אל השי"ת ולכשישוב ימצא את עצמו בחיקו של הקב"ה וכלשון הרמב״ם בהל׳ תשובה פ״ז אמש הי׳ שַׂנאֻוי לפני המקום משוקץ מרוחק מתועב, והיום הוא אהוב נחמד קרוב וידיד.

לאור דברים אלו מובנת השמחה הגדולה של חג הסוכות שמחת השבים והרצויים הבאים אל חיק הסוכה – המסמלת את "ענני הכבוד" והריצוי המחובקים בצל השי"ת. וכדי לשמר שמחה זו עלינו לשמר את הקשר שנוצר בינינו לבורא עולם, ככל שנעשה פעולות חיוביות בצורה המושלמת ביותר כך נתחזק את הקשר בינינו אל בורא עולם. כי בורא עולם ותורתו הם שיא השלמות. כל פעולה חיובית מושלמת מייצרת סיפוק, וסיפוק = שמחה!  ע"כ אם רוצים אנו חומר משמר שמחה עלינו לבצע מצוות  בשלמות ואו אז שמחת חג הסוכות תתלווה אלינו אל ימות השנה כולה.

חג שמח!