זמן שמחתנו

בחג הסוכות אנו יוצאים מהבית המוגן לדירת ארעי - הסוכה. בכך אנו ממחישים את האמונה שבמהלך חיינו, כולם עומדים תחת השגחתו הישירה של הבורא. כל עוד האדם חי תחת קורת הגג של ביתו, הוא חי בתחושה שביכולתו להגן על עצמו מפגעי הטבע וממצוקות הזמן. בצאתו אל הסוכה, שהיא "דירת ארעי", הוא מעמיד את עצמו תחת חסותו של ריבון העולמים.

חג הסוכות קרוי "זמן שמחתנו". התורה מציינת במיוחד שעלינו להיות בשמחה בחג זה. עלינו להשרות אווירת שמחה בליבם של כל הסובבים אותנו: "ושמחת בחגך, אתה ובנך ובתך, ועבדך ואמתך, והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך" (דברים ט"ז, י"ד). כל עוד נדמה לאדם שגורלו נתון בידו, חסרה לו שמחת חיים, משום שתדיר הוא חרד מפני הבאות. לעומתו, אדם המאמין שהאלוקים הוא האדון על הבריאה, והוא המנווט את דרכו של כל אחד מברואיו בהשגחה פרטית מדויקת, אין גבול לשמחתו. לכן, חג הסוכות הוא הזמן לציון השמחה הכללית האופפת כל אדם מישראל.

השהות במדבר נמשכה ארבעים שנה. הסוכות שבהן ישבו עם ישראל - בין אם היו אלו ענני כבוד ובין אם היו אלו סוכות ממש - הגנו על העם מפני השפעותיו השליליות של המדבר. הישיבה בסוכה כיום מהווה זכר לאותה ישיבה כלשון התורה: "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כ"ג, מ"ג).

העובדה שהסוכה חייבת להיות נטולת קורת גג, והסכך אינו אלא "פסולת גורן ויקב", מעידה כי ה' פורש את סוכת שלומו על עמו. הסוכה באה, לחנך להכרה בה' ולאמונה: "כי יצפנני בסוכו ביום רעה, יסתירני בסתר אהלו, בצור ירוממני" (תהלים כ"ז, ה'). תמיד ה' מגן על עם ישראל.

החובה לעלות לירושלים ולחגוג שם את חג הסוכות באה להטות את הכף לצד הרצוי ולהחדיר ללב ה"מצליחן" את הידיעה כי כל ההצלחה אינה אלא ברכת ה', וכל שגשוג - הוא תוצאה של ישועת ה'. השהות בירושלים, במרכז הרוחני המקודש של האומה, נוטעת בחוגג את ההכרה הנדרשת. גם אלה שאינם יכולים לעלות לירושלים, יודעים כי עצם החובה להראות ב"מקום אשר יבחר ה'" מצביעה על כך שהתודה והברכה היא לה', ולא ליכולת העצמית.

שמחת האסיף

בחג האסיף מתמלא הגורן בתבואה, היקב גדוש ביין והאסמים עמוסים פרי. מראה השפע וההצלחה הכלכלית מביאים לשמחה רבה, והציווי "ושמחת בחגך, והיית אך שמח" (דברים ט"ז', י"ג-ט"ו), עולה בקנה אחד עם התחושה הטבעית.

שבוע של ניתוק מהנוחות הביתית מצמיח מבט בריא על הרכוש שנותר בבית. "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" (ויקרא כ"ג, מ"ב), כדי שלא יחוש עוד כאזרח ותושב של קבע, אלא ידע שמקומו שווה לגר שאחיזתו במקום זמנית בלבד. במשך שבוע רואה האדם דרך חרכי הסכך את השמים. שמים תכולים במשך היום ושחורים בלילה, והוא חש כיצד הם סוככים על חייו. בכך הוא מעמיד את עצמו תחת חסות ריבון העולמים.

אדם המאמין שהאלוקים מנווט את דרכו של כל אחד מברואיו בהשגחה פרטית מדויקת, הוא משוחרר מדאגה. לבו מתמלא בביטחון ובשמחה.

באופן זה הופכת הסוכה תהליכים אנושיים הרסניים למתונים יותר, ומשיבה את האיזון ללב היחיד ולתודעת החברה - למען השמחה, שמחת הלב ואושר החיים. שפע היבול עלול להוות סיבה לריחוק, אך הוא יכול גם להיות גורם לקירוב. כאשר האדם מודה לאלוקיו, המעניק לו מכוחו ומשפע טובו, הוא מתקרב אליו. בעל רכוש נקרא גם לשתף את זולתו בחלקו, ובכך לצמצם את המרחק בין אדם לאדם. זוהי הדרך אל השמחה: שמחת הביטחון והשיתוף, שמחת האחווה והשלמות.

עם חלוף החג יצא האדם מישראל אל שדהו לזריעה מחודשת. הוא ישדד את אדמתו ויטיל בין רגביה את זרעי התבואה של השנה הבאה. בתרמילו ינוחו לקט הזרעים וגם דברי האמונה שצבר בחג האסיף. הוא ידע לסמוך על אביו שבשמים ש"מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם". תהיה זו אותה זריעה שעליה נאמר: "שמאמין בחי העולמים וזורע" (תוס' שבת ל"א, ע"א). זריעה הקשורה לאמונה טהורה, זו הנובעת מהחג שזה עתה הוסיף לו כה רבות.

פקודת היום - לשמוח

הפירוד בין הבריות ורדיפת ההישגים הם השודדים הגדולים של השמחה.

זהו סיפורה העצוב של האנושות. רדיפת הממון גרמה לשנאה בין איש לרעהו ולמלחמות בין עמים. היא אשר מחתה כל קורטוב של אושר ושל שמחה מעל פניה של האנושות. הפכה את הצבת ההישגים החומריים בראש סולם העדיפויות, ואת כדור הארץ לאתר המרדפים. מרדפים שאינם מאפשרים לנו ליהנות ממה שכבר הושג, מאחר שחברנו הקרוב השיג יותר.

מול נטייה אנושית זו, מציבה התורה את הסוכה על דופנותיה הארעיות וסככה הקל. מגמתה - למתן את התהליך. לנסות להשיב את האיזון ללב היחיד ולתודעת החברה - למען השמחה.

היא מצווה על העני ועל העשיר כאחד: "כל האזרח בישראל" (ויקרא כ"ג, מ"ב) - לנטוש את ביתם, את דירות הפאר ואת משכנות העוני, וללכת לגור למשך שבוע מחוץ למסגרת הממון שיצרו לעצמם. לגור במבנים שווים במהותם. השמים מציצים בשווה מבעד לעלי הסכך. שבוע של שוויון מוחלט ושל ארעיות, המעניק מבט חדש ובריא על הרכוש שנותר בבית.

כל אזרח יודע שהעם כולו יושב עתה בסוכה מחוץ לבית. ידיעה זו מטעימה אותו מעט מתענוג האחווה והשוויון. הניתוק הזמני מהנוחות הביתית, הארעיות וההצטמצמות, מזכירים לו את ארעיותו של העולם כולו. בעקבות כל אלו חל כרסום בתחושת הביטחון המזויף ברכוש. השאיפה הלוהטת לממון ולאביזריו מתמתנת, ומבעד לחומת החומריות שנסדקה ישוב האדם ויבחין בקיומו של הזולת.

זכר לענני הכבוד

כשחטאו ישראל בעגל, הסתלקו ענני הכבוד שניתנו להם לראשונה ביציאת מצרים, והם חזרו אליהם רק כשהתחילו לבנות את המשכן. היה זה בדיוק בט"ו בתשרי.

משה ירד מן ההר ביום הכיפורים, וממחרת יום הכיפורים ציווה על מלאכת המשכן. זה היה בי"א בתשרי, וכתוב: "והעם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר" - שני ימים, הרי י"ג בתשרי. בי"ד בתשרי נטלו כל חכם ממשה את הזהב... ובט"ו התחילו לבנות את המשכן, ואז חזרו ענני הכבוד.

כיון שבימים אלו הגיעה שמחתם של ישראל על נדבתם למשכן לשיא, השאירה שמחה זו את רישומה לדורי דורות, וממנה זוכים גם אנו להתענג ולשמוח ב"זמן שמחתנו".

כל שמחה שיש עימה נדיבות לב היא שמחה של אמת הנובעת מפנימיות הנפש, אולם שמחה עמוקה ומיוחדת במינה היא השמחה הקשורה למשכן.

הסוכה מסמלת את ההתכנסות מתחת צל כנפי השכינה, ומבטאת את מצבו של מי שהתרחק ממקומו הטבעי, ושב אל קינו. כל ישראל הם בני מלכים, אלא שגם על בן מלך נגזר לעיתים לגלות מארמון אביו עקב התנהגות לא נאותה מצידו. אך מה רבה השמחה כאשר מוענקת לו חנינה, והוא רשאי שוב לבוא ולהתגורר בהיכל המלך.

בחג הסוכות מקבלת שמחה זו משנה תוקף. מועד זה נקבע מיסודו בתחילת הבנייה של המשכן. מטרתו המוצהרת של המשכן היתה: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". כלומר, דהיינו השראת השכינה בקרב ליבות בני ישראל. בחטא העגל התרחקו ישראל משולחן אביהם שבשמים, אולם לאחר יום הכיפורים הם שבו להתקרב אל השכינה, וזכר לכך נקבע במצוות הסוכה.

ניסוך המים

בניסוך המים בבית המקדש, בימי חג הסוכות, שרתה שמחה עצומה, שמחה של מצווה. עד כדי כך שיכלו לשאוב שם רוח הקודש. הנביא יונה בן אמיתי זכה לנבואה כאשר עלה לרגל והשתתף בשמחת בית השואבה.

השמחה בניסוך המים נבעה משמחת ההזדמנות שניתנה באותה שעה למים להתעלות ולהיות מוקרבים על גבי המזבח. מאז אותו יום בבריאת העולם שבו הפריד הקב"ה בין מים למים, היו המים התחתונים בוכים משום ריחוקם מן הבורא, והיה רצונם להדמות למים העליונים. כדי לפייס את דעתם באו ימי חג הסוכות, שאז זכו המים להיות מנוסכים על מזבחו של ה'. יש בכך הרבה מן הסמליות: תקוותו היחידה של העולם הארצי והגשמי היא לזכות להתעלות ולהתקרב אל ה'. זוהי האפשרות הנפלאה הנפתחת לפני כל יחיד בחג הסוכות, להעלות את הגשמיות על מזבח ה'. כלומר, להפוך גשמיות לרוחניות.

בחג הסוכות מתעלים כל חלקי הבריאה, ואין לך שמחה גדולה מזו. מדוע נבחרו המים כסמל להעלאת הגשמי אל הרוחני? משום שהמים מהווים דוגמה קלאסית לענווה. סגולתם של המים היא שהם עוזבים את המקומות הגבוהים ונשפכים למקומות הנמוכים. על כן משמשים המים בפסוקי המקרא סמל להכנעת הלב: "שפכי כמים לבך, נוכח פני ה'" (איכה ב', י"ט).