אחת התופעות האופייניות לעידן של ימינו קיבלה את הכינוי "התפוצצות המידע". ביטוי זה מביע עומס יתר של ידע ושל גירויים העוברים את סף הקליטה של האדם ומפֵרים את שלוות רוחו. מידע רב מדי, הזורם ללא הפסקה, מכביד על כושר הספיגה האנושי.

מאז ומקדם היו הבלבולים והטרדות מזיקים ראשיים למנוחת הנפש. בעל ה"מסילת ישרים" קובע שמפסידי מידת הזהירות (= אורח חיים מחושב ומושכל) הם: "הטפול והטרדה העולמית". כוונתו להטרדות חיצוניות שאינן מניחות לנפש לכוון את דרכה בשלווה ובביטחה.

בעבר הטרדות שהקיפו את האדם הממוצע, היו ניתנות לוויסות. לעומתן, בימינו, האיצה הטכנולוגיה את קצב הגירויים והוציאה אותו מכלל שליטה. בדורנו אין אדם שאינו חשוף לשטיפת מוח בלתי פוסקת. המידע זורם בכל הערוצים: פרסומת, עיתונות, תקשורת בדיבור ובכתיבה, אורות נוצצים, חלונות ראווה קורצים ועוד ועוד.

החיים בעידן המודרני מעמיסים על האדם שפע של מידע שיוצר תעוקה. כדי להבין את הנזק המצטבר נשתמש במעשייה עממית, אולי מכושפת, על שעון החול. ילד אחד הציק לזקנה חולנית ומירר את חייה. הזקנה ביקשה להתנקם בו. כעונש היא הפכה אותו בעזרת כישוף ל"שעון חול". כמו שעון חול שזקוק מעת לעת שיהפכו אותו, כדי שהחול יעבור אל צידו השני, ושוב ימדוד את הזמן שחולף, כך קרה גם לילד ההוא.

כל כמה שעות היה הילד מאבד את הריכוז, את ההבנה, את החושים ואת ההרגשים, ומערכות חייו היו קורסות. הילד נאלץ לעמוד על הראש למשך כחצי שעה, עד ש"החול ירד", ושוב יכול היה לחזור לתפקוד רגיל.

עד כאן הסיפור הנוגע לענייננו. מטופש? אולי. אמיתי? ודאי.

המעשה שלא היה, ממחיש את הנזק החמור שמסב הגודש של העידן המודרני לנפש האדם.

אדם מפלס לעצמו דרך במרכז קניות הומה או יושב בחתונה וצריך לצעוק כל הזמן כדי שישמעו אותו. באמצע הוא מקבל הודעה דחופה, הנייד רוטט, הפלאפון השני מהבהב. הוא חש סחרחורת, מתח גבוה והצפת רגשות. באיזשהו שלב הוא מרגיש שהראש שלו "מתבקע" מעומס, והוא חייב לעשות לעצמו "ניקוי ראש". לעמוד קצת על הראש, עד שהחול ירד...

הצורך הנפשי בפסק זמן למטרת התרגעות הוא צורך אלמנטרי לכל אדם באשר הוא. אם לא ייכנע לצורך זה, עד מהרה ימצא את עצמו סובל מנזקיו החריפים. לא רק מנוחת הנפש מתערערת בגין הצפת מידע, גם תהליך הקליטה וההפנמה ייפגמו, אם לא יתאפשר למוח לעבד את הרשמים הקודמים ולהפיק מהם משמעות.

* * *

היהודי החי על פי התורה מספק לנפשו את כל הדרוש לבריאותה ולשלמותה התקינה. אחת לשנה מקבל היהודי פסק זמן המוקדש ל"איתחול האישיות". מועדי השנה תואמים במדויק את כוחות הנפש ואת צרכיה המתחלפים. תקופת ההתחדשות מתחילה בחודש אלול ומסתיימת בשמחת תורה.

בימי הדין מתבצע ה"קציר" - ימי הרחמים והסליחות. היהודי יוצא אל שדהו, צופה בגידולים שהצמיחו מעשי אשתקד. ידיעות שקנה, מושגים שנחל, ערכים שרכש - השתרשו בקרקע הלב. מחשבה ומוסר, עבודת מידות, חינוך עצמי - הסתעפו לאילנות מפוארים של מצוות ושל מעשים טובים. הם ממלאים את ליבו בגיל.

למגינת לב, הציצו בין שורות הכרם גם קוצים וברקנים - עוונות וחטאים, עשבים שוטים של דיבורים בלתי מחושבים, גידולי פרא של הרגלים לא ראויים.

את העברות יש לעקור, את ההרגלים השליליים ואת הנוהגים הפסולים יש לסקל ולנכש. גם את הטובים שבגידולים יש לקצור ולבצור, כדי לשפר את הקיים.

בראש השנה וביום הכיפורים יקצור אדם בדמעה מהולה ברינה. יודה על השנה החולפת, ישמח על הטוב שפעל ויעתיר על הרע שיתוקן.

בחלוף ימי הדין, דומה מצבו הרוחני לשדה קצור. עומרים-עומרים, אלומות-אלומות תבואות מעשיו, סדורים וממוינים. הוא השתדל לעקור את הרע משורשו ועז ביטחונו כי זכה למחילת עוונות. אמנם, עדיין לא מגיעה הרגיעה אל לבו. השמחה טרם הגיעה לשלמותה.

התהליך יושלם בחג הסוכות, הלא הוא חג האסיף. התורה מגדירה את העיתוי של החג "בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה" (שמות כ"ג, ט"ז). מדובר בסיכום ובחיתום של השנה החולפת.

האסיף - העונה החקלאית - קורא לאדם להתמזג עם הבריאה ולהכניס אל אסמי נפשו את יבול המעשים שקצר בימים הנוראים.

הזמן - עידן של חדווה, הלב טהור ונקי אחרי הכפרה, עונג החג נוסך הרחבת הדעת. זו העת לכנס את הרשמים שהצטברו, לסכם את החוויות, להפיק לקחים אישיים מן הימים הקדושים, להעמיק תובנות כדי לאחסן אותם לימים הבאים. ההתבוננות בעבר מעודדת ומעניקה סיפוק, היא מרגיעה ומקנה אחרית ותקווה להמשך.

האיכר חוכך את ידיו בסיפוק בשעה שהוא מוביל אל הגורן את תנובת האדמה, והיהודי מאושר ביבול הנשמה.

כאשר הלב פנוי, הנפש נקייה וזכה והנינוחות תורמת את חלקה, לא נותר כי אם לשמוח, להודות, להלל ולשבח, לכנס את העבר בתודה ולבקש על העתיד שיפרח בשדות: "תהא השנה הבאה עלינו... שנת אוסם, שנת ברכה... שנת ימתיקו מגדים את תנובתם".