בתפילת מוסף של שלושת הרגלים אנו אומרים: "אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו..." אחת הכוונות הכלולות בברכה זו היא לרמוז: "אתה בחרתנו" - בפסח, "אהבת אותנו" - בשבועות, "ורצית בנו" - בסוכות.

נבהיר את הדברים:

אתה בחרתנו

בחג הפסח נבחר עם ישראל לעם.

ב-ט"ו בניסן יצאו צבאות ה' מארץ מצרים. הבחירה נעשתה למען מטרה מוגדרת (שמות ג', י"ב): "בהוציאך את העם ממצרים, תעבדון את האלוקים". עם ישראל יצא לחירות מבית עבדים כדי לקבל בהמשך דרכו את התורה.

צורת הגאולה היתה עטופה באהבה. העם היה שקוע בטומאה, מרוחק ממצוות ומעורטל מזכויות. ההוצאה נעשתה בחיפזון, ברגע הקריטי והאחרון, בטרם ישקע העם בשער האחרון של הטומאה ויאבד את סיכוייו להפדות.

הקב"ה בכבודו ובעצמו ירד למצרים כדי לגאול את בניו בזרוע נטויה. הגאולה היתה ביטוי של אהבת ה' לבניו בחיריו.

אהבת אותנו

לרגלי הר סיני נענו כל העם יחדיו ואמרו: "נעשה ונשמע". במילים אלו הביעו הסכמה מלאה לקבל את התורה. אמנם, בפועל, בשעת מתן תורה כפה עליהם הקב"ה את ההר. מטרת הכפייה ללמד ולהבהיר כי התורה הכרחית היא לסדרי הבריאה, ובלעדיה ישוב העולם לקדמותו, לתוהו ובוהו. חלק זה של מתן תורה בא מתוקף החוקיות וסדרי הבריאה. אמנם, הוענק שם גם מענק מיוחד, תשורה מאהבה. במעמד נורא ההוד פתח הקב"ה בפני עמו את שבעת הרקיעים ואת התהומות והראה להם את הנעשה בעולמות העליונים והתחתונים. העם כולו העפיל באותה שעה לפסגות של השגה, מעבר לדרגתם הרוחנית.

הקירבה היתירה שזכו לה ישראל באותה שעה היתה ביטוי לאהבה אין קץ. במעמד הכלולות בחורב התגלתה אהבת הקב"ה בשיאה. "אהבת אותנו" - בחג השבועות.

ורצית בנו

שלושה דברים ליוו את ישראל במדבר סיני בקביעות במשך ארבעים שנה: המן, בארה של מרים ושבעת ענני הכבוד.

המן והמים סיפקו לעם את צרכי הקיום הבסיסיים. בלעדיהם לא ייתכנו חיים בישימון. הם קשורים במהותם לסדרי החיים, ואין בהם, לכאורה, ביטוי של אהבה. משום כך, לא נקבע חג לזכרם.

שונים מהם הם ענני הכבוד. ענני הכבוד היוו חופה של כבוד ויקר שליוותה את העם במסעותיו. תפקיד העננים לספק לכל אחד מישראל את כל צורכיו, עד אחרון הפרטים: ענן אחד היה מיישר לפניהם את הדרך ומגן עליהם מפני נחשים ועקרבים, ענן אחר כיבס וגיהץ את הבגדים שלבשו במשך ארבעים שנה, ללא צורך בהחלפה. העננים שמארבעת הרוחות עצרו את הרוחות ושמרו מפני החיות המזיקות, והענן העליון הגן מפני החמה היוקדת.

העננים ביטאו את החיבה היתרה שהעניק להם הבורא. התשורה ששמה "ענני הכבוד", הוענקה לעם ישראל בצאתם ממצרים, בחודש ניסן. אך המועד להזכרתם נקבע דווקא בתשרי, בחג הסוכות. מדוע?

בתאריך זה, ט"ו בתשרי, שבו העננים לחפוף על העם, לאחר שנלקחו מהם לאחר חטא העגל. גדולה היתה קירבת האלוקים בהענקה המחודשת, יותר מאשר בראשונה. ענני הכבוד הסתלקו מישראל בחטא העגל בי"ז בתמוז, כאשר בושש משה לשוב, נכשל העם בחטא הנורא של הצבת עגל הזהב.

משה רבינו, הרועה הנאמן, העתיר בעד העם. הקב"ה נעתר לו במילים: "סלחתי כדבריך", וביום הכפורים התכפר העוון ונסלח. משה ירד מן ההר וציוה על העם לאסוף את תרומת המשכן.

בט"ו בתשרי החלו בבנית המשכן, והנה, שבים ענני הכבוד וחופפים עליהם לכבוד ולתפארת. המתנה השמיימית חזרה. הפעם היא מבטאת את הקירבה בעוצמה כפולה. הקשר התהדק, ניתן האות ל"רצית בנו". ההתפייסות והריצוי שאחר התשובה, גדולה יותר. בט"ו בתשרי הודיע הקב"ה כי חפץ הוא גם בעם שסרח ושב. הוא מוכן להשרות את שכינתו בגילוי על העם שמעד וחזר. לריצוי הגדול ביותר זכינו בחג הסוכות.

כעת נוכל להבין מדוע מיוחד הוא חג הסוכות מכל הרגלים בציווי על שמחה יתירה. אם גילוי האהבה במתנת המועדים יוצר שמחה, הרי שבסוכות - מתעצמת השמחה. אין לך גדולה משמחת הריצוי, מהקירבה שבעקבות התשובה.

הסוכה הפנאטית

בחג הסוכות אנחנו חותמים על הצהרת אמונים לבוראנו ולתורתו. זהו מסלול למיטיבי לכת. חג הסוכות מהווה מעין "בדיקת מאמץ" לאמונתו של היהודי.  

ישבתי בסוכתו של חברי. על השולחן נחו ארבעת המינים למנוחת לפני הצהרים, לאחר מתקפת נענועים כבדה.

הוא הגיע לביתו של חברי כדי לתקן צינור. כשראה את הסוכה בחצר, עזב את הכול ונכנס. אני ישבתי לתומי על כיסא תחת הסכך, ואספתי מידע יהודי מתוך ספר. לא שיערתי את העומד להתרחש. הוא תפש אותי לא מוכן.

"כן, בבקשה", שאלתי באדיבות ניו יורקית את הדמות הישראלית המתולתלת והלא מוכרת, "אפשר לעזור?"

"אה... לא... אני ה-plumber (שרברב), באתי לתקן את הצינור".

המהמתי כמה מילות נימוס ושבתי לעיין בספר.

"תגיד מה זה?" התעניין הפלומבר כשהוא מצביע על הסוכה היהודית.

"רק אל תגיד לי שאתה לא יודע", עניתי.

ואז הוא התפרץ. משום מקום. כמו הר געש. צעק כמו שרק יהודים יודעים לצעוק עד שזה עובר להם, והם שבים 'להסתחבק' כאילו כלום לא קרה.

"אתם שפויים? (כך במקור, עם דתיים תמיד זה בלשון רבים) יש לך מושג כמה עולה הסוכה הזו? תענה לי. יש לך מושג כמה עולה הבית הזה ליד הסוכה? הולכים קונים בית בוואן מיליין אנד אהף, ויושבים לי בסוכה של פיפטי באקס. הרסתם ת'מדינה!!! פלא ששונאים אותנו. ואחר כך עוד אומרים שהיהודים חכמים".

נגעתי בעצמי שוב ושוב כדי לבדוק האם אני באמת פנאטי, ולהגיד לכם ת'אמת? אני אכן כזה. איזה מזל שהוא לא ראה אותי "נוטל" את ארבעת המינים. לכו תדעו איזו הרצאה היה נותן לי. בוודאי היה מאשים אותי בניסיון ליצור קשר אלחוטי ולא חוקי עם חייזרים מכוכב אומגה 4.

למען האמת, הפלומבר קצת צודק. זה אכן נראה קצת מוזר. בית ששווה מיליונים, ליד סוכה לנצח מייד אין צ'יינה. בית ממוזג ליד סוכה הנתונה לחסדיו של הסתיו הניו יורקי. אלא שאם הפלומבר של חברי היה 'מריח' את פנימיות הסוכה, אני מבטיח לכם שהיה דוחה את התיקון של הצינור עד אחרי שמחת תורה.

מעגל שלושת הרגלים

לחג הסוכות אנו מגיעים כשבאמתחתנו נחים החגים: חג הפסח וחג מתן תורה. סוכות נחשב כאחרון של שלושת הרגלים במהלך השנה העברית המתחילה בניסן, ראש חודשים.

חג הפסח לימד את העם היהודי על מציאות הבורא, על השגחתו ועל אחדותו, וזאת על ידי התבוננות בלידתו הדרמטית של העם הצעיר. עם יהודי חלש נולד בתוככי האימפריה המצרית החזקה והוותיקה.

חג מתן תורה לימד את העם היהודי על תכלית לידתו ובריאתו. "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה", קבע רבנו סעדיה גאון. החג נועד להדגיש את העובדה המופלאה שהגורם היחיד המאחד והמלכד אותנו, מאוסף של שבטים לאומה אחת, הינו תורת ישראל.

התורה לא ניתנה במערות לאדם בודד ולא נתגלתה לאחר מאות שנים בידי ארכיאולוג שרלטן כלשהו. תורת ישראל ניתנה לעם היהודי כולו מאת הבורא. במעמד זה הפכנו מערב רב לעם, ולא סתם לעם, אלא ל"עם סגולה". החדרת התורה והמצוות לפנימיות דעתו של האדם נעשית בעזרתו של חג מתן תורה.

חג הסוכות? הוא כבר סיפור אחר.

תולדות החוצפה היהודית

בחג הסוכות אנחנו חותמים על הצהרת אמונים לבוראנו ולתורתו. זהו מסלול למיטיבי לכת. חג הסוכות מהווה מעין "בדיקת מאמץ" לאמונתו של היהודי. עד כמה הוא מוכן "לשלם" בשבילה, עד היכן הוא מסוגל לצעוד בכוח האמונה, ועד כמה הוא מסוגל לסמוך על אבינו שבשמים.

נמחיש ניסיון זה בסיפור מן המקורות. ניווכח שלא כל אדם מסוגל לעמוד בניסיון מיוחד זה:

כששמע פרעה את תחזיתו האופטימית של יוסף בדבר הפיכתה של מצרים מממלכה בינונית לאימפריה כלכלית החזקה בתבל, לא יכול היה להיוותר אדיש, ואמר (בראשית מ"א, ל"ח): "הנמצא איש כזה אשר רוח אלוקים בו". אל תחשבו שבכך הפך פרעה לבוחר ש"ס או אגודת ישראל. ממש לא. מניין לי? משום שכאשר הגיע משה רבינו לפרעה בבקשה האלוקית וההיסטורית: "שלח את עמי ויעבדוני", התנער פרעה מאחריות, בטענה שהוא אינו מכיר את אלוקי העברים.

חצוף הפרעה הזה, לא? רק אתמול קיבל מיליונים מה' של היהודים, ואפילו אמר תודה, ופתאום הוא לא מכיר אותו?

לא. אל תחשבו שמנהיג העולם העתיק היה כה טיפש. פרעה הכיר היטב את הקב"ה. הכיר כמו שהרבה מנהיגים בימינו אינם מכירים... אלא שלא הסכים עם העובדה שהאלוקים גם מבקש ולא רק נותן.

כשאלוקים נותן, כולם עומדים בתור, גם המאמינים וגם הכופרים. השאלה היא מי נותר לעמוד בתור כשאלוקים מבקש קצת בחזרה. כשיוסף מודיע על המיליונים שהקב"ה עומד להשקיע במצרים, פוצח פרעה בשיר אמונה, אולם כשמשה מבקש לשחרר את עם העבדים בשם ה', מסרב פרעה לשחררם. אין הוא מכיר אלוקים שמבקש. פתאם הוא אינו מכיר מאומה.

אמונה או חכמה?

חג הסוכות מורה לעם היהודי כי לאחר שנוכחנו במציאותו של הבורא ובאמיתות תורתו, אנו מחויבים לו. מחויבים לא רק בזמנים שבהם הוא מתגלה לעינינו בדמות טובה ומיטיבה, אלא גם בזמנים שבהם הוא מסתיר את פניו ונראה כנוטל.

יוצאים אנו מחג מתן תורה הגלוי והמאיר, ובאים בשעריו של חג הסוכות הסתווי והמכוסה. באותו רגע נדרש היהודי לטפס מקומת הדעת אל הקומה שמעליה, אל הקומה ש"למעלה מן הדעת". זהו ההבדל בין חג מתן תורה הדעתני לבין חג הסוכות האמוני.

הדוגמה המוחשית ביותר ל"למעלה מן הדעת" הינה עקידת יצחק. עם סיום העקידה אמר אברהם: "לא כך אמרת לי ספור את הכוכבים, אם תוכל לספור אותם כה יהיה זרעך?" אמר לו: "הן". אמר לו: "ממי?" אמר לו: "מיצחק". אמר לו: "כשם שהיה בלבי מה להשיבך, ולומר לך אתמול אמרת לי: 'כי ביצחק יקרא לך זרע', עכשיו אתה אומר לי: 'העלהו שם לעולה', וכבשתי את יצרי ולא השבתיך. כך כשיהיו בניו של יצחק חוטאים ונכנסים לצרה, תהיה נזכר בעקדתו של יצחק, ותסלח להם ותפדם מצרתם".

אמונה "למעלה מן הדעת" הינה אמונה העומדת בסתירה למידע שנקלט בחמשת החושים. בין ההבטחה: "אתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", ובין: "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו", עומדת האמונה "למעלה מן הדעת" במלוא תפארתה.

בחג הסוכות יוצאים אנו מבית הקבע לסוכת עראי כדי ללמד על מדרגת "למעלה מן הדעת", המאירה בחג זה. לפי ההיגיון יש להתגורר בבית המפואר ולא בסוכה הדלה. מן ההיגיון לצאת לסוכה בימי החום, ולא עם בוא הקור, אך חג הסוכות מלמד על אמונה מוחלטת בבורא.

נוי סוכה

אבל... רק רגע... לפני שאתם מסכימים עם קריאת ה"פנאטים" הנצחית, חשבתם פעם למה רק את הסוכה אנחנו מקשטים? מדוע אין אנו מקשטים את המצה בליל הסדר? וכי מצווה פחותה היא מן הסוכה? הדבר קשור לאהבה.

"מה זו אהבה?" שאלתי בפתיחת הרצאה. אחד המשתתפים הרים את ידו וענה: "לאהוב זה לתת". אמירה זו יש בה מן האמת, אבל אין היא עומדת במבחן המציאות. נתינה המורה על אהבה היא נתינה שתנאי קודם לה. זוהי נתינה הבאה מתוך רצון חפשי ולא מתוך חובה. כשאנו מבצעים פעולות למען הזולת, תתעורר בו אהבה אלינו, רק כאשר ירגיש כי פעולה זו אינה בתחום חובתנו הרגשית או החברתית, ההורית או הזוגית.

פעולה הנובעת מתוך חובה, גם אם חיובית היא, אפשר שהיא נטולת רגש. לעומת זאת, כאשר היא נעשית מעבר לחובתו של העושה, ברור לכול כי היא באה מתוך רגש חיובי, ולכן, מלמדת היא על אהבתו של הנותן למקבל.

קישוט הסוכה מעיד כאלף עדים כי מצב זה של אמונה מתוך הסתר, אינו מעשה שנעשה בדיעבד, אלא ששמחים אנו באמונה זו שהיא "למעלה מן הדעת". נאמנים אנו לבורא בימי ההסתר, בדיוק כמו בימי הגילוי. ולראייה, אנו מקשטים את סמל ההסתרה.

אמונה עיוורת המבוססת על סיפורי עם או על אמונה לאיש אחד, הינה אמונה פנאטית. אך כאשר האמונה מבוססת על מפגש בלתי אמצעי של עם גדול ושלם עם הבורא, אין באמונה זו פתיות. ההליכה אחר הבורא גם בימים שבהם הוא מסתיר את פניו, גם בזמן שהמציאות החומרית טופחת על פנינו, אמונה זו הינה פנאטיות מלומדת, היא אהבה.

השרברב המתפרץ היה מעוניין רק לדבר ולא לשמוע. לכן, לאחר נאום הפנאטים הוא ניגש לתקן את הצינור, והמשיך להראות אותות רוגז...