התורה מצווה את עם ישראל לשבת שבעה ימים בסוכות: "בסֻכת תשבו שבעת ימים, כל האזרח בישראל ישבו בסֻכת. למען ידעו דורותיכם כי בסֻכת הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים, אני ה' אלוקיכם" (ויקרא כ"ג, מ"ב-מ"ג).

מהי המעלה הגדולה של הסוכות בהן ישבנו במדבר סיני, שלזכרן נצטווינו לשבת בכל שנה שבעה ימים בסוכות?

הסוכות שבמדבר, כוונתן לענני כבוד שבהן הקיף הקב"ה את עם ישראל! עלינו לפרסם את ההנהגה הניסית שבה הונהגו ישראל במדבר בצאתם ממצרים, הנהגה אשר ליוותה אותם במשך ארבעים שנה. שנים שבהן הם עשו את דרכם לארץ ישראל - הארץ המובטחת!!

הבה נתבונן במספר פרטים מתוך המכלול של הנהגה ניסית מיוחדת זו. פרטים המסוגלים לקרב לליבנו את זכרון הניסים ואת הבנת החסד הגדול שבו התחסד עימנו הבורא בצאתנו ממצרים.

המוציא מים מצור החלמיש

בני ישראל יוצאים ממצרים ופניהם אל המדבר. התורה מתארת מהו טיבו של אותו מדבר: "המוליכך במדבר הגדול והנורא, נחש שרף ועקרב וצמאון, אשר אין מים, המוציא לך מים מצור החלמיש" (דברים ח', ט"ו).

במדבר הגדול, הנורא, הצחיח וחסר המים - הלכו בני ישראל במשך ארבעים שנה. למרות הצחיחות הם לא צמאו למים! הקב"ה ברחמיו הוציא להם מים מן הצור, מצור החלמיש. זוהי בארה של מרים!

מה טיבה של אותה באר?

תיאור מפעים אודותיה אנו מוצאים בתוספתא:

לכל מקום אליו מתקדמים ישראל - מתקדמת עמם הבאר... הם עולים בהר - והבאר עמם... הם יורדים בבקעה - והבאר יורדת אחריהם... כשחונים בני ישראל - חונה עמם גם הבאר, עומדת על יד פתחו של אהל מועד ונשיאי ישראל מגיעים איש איש ומטהו בידו, מקיפים את הבאר ואומרים  שירה: "עלי באר! עלי באר!", ומיד פורצים המים ועולים מעלה מעלה כעמוד! (סוכה ג', ג').

המדבר הופך למקום פורח    

לאחר שפורצים המים מן הבאר, ניגש כל אחד מהנשיאים ומסמן במקלו בקרקע, החל מאוהל מועד ועד למקום בני שבטו. בעקבות אותו סימן,  המים זורמים כנהר לכל שבט ושבט!

אולם עדיין אין די בכך... הקב"ה חסך מבניו חביביו גם את הטירחה הכרוכה בצעדה מהנהר הפרטי של שבטם ועד לאהל... כל איש מישראל היה עושה סימן בקרקע עד לאהלו, והמים היו עושים את דרכם עד לפתח האהל! לא הוטל עליהם אלא להושיט את היד ולשאוב מים מן המעיין המפכה בפתח האהל.

המדבר החל פורח. במקום שממה צצו לפתע עצים נהדרים, כאשר מי המעיינות מרווים את האדמה במימיהם!

את דרכם מאוהל אחד למשנהו לא עשו בני ישראל ברגל... את המעיינות הם ניצלו לצורכי תחבורה... כאשר היו צריכים להגיע ממקום למקום, הם עשו זאת ב"איספקאות", כמין סירות קטנות, אשר שייטו להנאתן בנהרות שזרמו ברחבי מחנה ישראל.

לא רק בגבולות מחנה ישראל זרמו הנהרות... הנהרות התחברו לנהר אחד גדול אשר הגיע עד לים הגדול, שאליו נסעו ישראל בסירותיהם. משם הביאו את כל חמדות העולם... אבנים טובות, מרגליות, יהלומים ופנינים.

מדבר שממה, צחיח וחרב הפך לפתע לנוה שאנן! במקום החול האין סופי נראו נהרות שעצים צומחים על גדותיהם! ולא זו בלבד, אלא שאותם נהרות זרמו עד הים הגדול.

נחש שרף ועקרב

המדבר שורץ נחשים, עקרבים ושאר מרעין בישין... אם רוצים אנו לקבל מושג על אודות נוראותיו של המדבר שבו הלכו בני ישראל במשך ארבעים שנה, נוכל ללמוד זאת מהדברים המובאים במדרש (תנחומא בשלח י"ח):

נחשים היו במדבר אשר היו עבים כקורת בית הבד. כאשר היו נתקלים באנשים, היו בולעים אותם בשלמותם! המלך שבור הוצרך לקבל עצה מיוחדת מחכמיו כדי להתמודד עם אותם נחשים! שערו של אדם שראה את הנחש ישן, נשר מראשו מרוב פחד ולא צמח שוב. במדבר זה הלכו בני ישראל במשך ארבעים שנה בלי שניזוקו.

לא זו בלבד שהעננים הגנו על בני ישראל מארבעת רוחותיהם, אלא שאף מעליהם נפרש ענן נוסף כגג, להגן עליהם מהשרב, ולהצילם מחום השמש! אף תחתיהם נפרש ענן, כדי שלא יטרחו ללכת ברגליהם... בני ישראל לא הרגישו כלל את טורח הדרך. הם חשו כאילו הם נתונים בספינה המשייטת במדבר! לא זו בלבד שהעננים הגנו על בני ישראל מארבעת רוחותיהם, אלא שענן נוסף הלך לפניהם ודאג שהדרך תהיה ישרה, שלא יחושו ישראל המשייטים על גבי הענן, אפילו בטלטול קל.

"ויאכילך את המן"      

מים כבר יש, מה יהיה עם מזון?

ובכן, הקב"ה דאג והכין לבניו חביביו את המן אשר ירד מן השמים מידי יום ביומו, המן אשר טעמו בו את כל הטעמים שבעולם!

מאותו "מן" נשתיירה צלוחית אחת שאותה ציווה הקב"ה להניח במשכן למשמרת ולעדות, וכפי שנאמר (שמות ט"ז, ל"ג): "ויאמר משה אל אהרן: קח צנצנת אחת ותן שמה מלוא העומר מן, והנח אותו לפני ה' למשמרת לדורותיכם".

באותה צנצנת עשה ירמיהו הנביא שימוש לאחר שנים רבות, כפי שמספר המדרש (תנחומא בשלח כ"א):

"בשעה שאמר ירמיה לישראל: מפני מה אין אתם עוסקים בתורה? אמרו לו: אם אנו עוסקין בתורה, במה נתפרנס? באותה שעה הוציא להם צנצנת המן, ואמר להם (ירמיה ב', ל"א): הדור אתם ראו דבר ה'!""

ירמיהו אינו מתפעל משאלת הפרנסה של ישראל. הוא נכנס לבית המקדש, מוציא את צנצנת המן, מראה אותה לבני ישראל ואומר להם: "רואים אתם צנצנת זו ובה מן משמים? אותו אכלו אבותיכם, בני ישראל, עם שלם, כאשר היו במדבר. אף אתם", הוסיף ירמיהו ואמר לבני דורו: "אם תעסקו בתורה, תזכו להתפרנס מן השמים בהנהגה ניסית, כבני דור המדבר!!".

"שמלתך לא בלתה"

ועדיין נשאל: מזון קיבלו בני ישראל משמים, מים זכו לשאוב מבארה של מרים, מפגעי המדבר הגן עליהם עמוד הענן, אולם כיצד שמרו על בגדיהם, כיצד כיבסו? וכיצד השיגו בגדים חדשים שלהם זקוק כל אדם מפעם לפעם?

ובכן, בני ישראל לא היו זקוקים לכל זאת! נאמר בתורה (דברים ח', ד'): "שמלתך לא בלתה מעליך, ורגלך לא בצקה זה ארבעים שנה"!

אותם בגדים הם לבשו במשך ארבעים שנה, כאשר הבגדים גדלים עמם ומתאימים את עצמם בכל עת למידתם! בגדיו של התינוק גדלו עמו, נעליו גדלו עמו. גם לניקוי יבש הם לא היו צריכים לגשת... הבגדים כובסו בהנהגה ניסית ממרום.

 "כי בסוכות הושבתי"

הסוכות שבהן הושיבנו ה' במדבר רומזות גם הן על ההנהגה הניסית. ארבעים שנה לא חסרנו דבר. ענני הכבוד סיככו עליהם באופן תמידי והגנו עליהם מפגעי המדבר.

ואילו אנו, אילו סוכות אנו מקימים? סוכה של קרשים וסכך! אמנם אין בידינו לעשות יותר מכך, אולם כאשר מעמידים אנו את סוכתנו הדלה מול סוכתו של הקב"ה, הסוכה הכוללת הנהגה ניסית רצופה במשך ארבעים שנה - אין כל פלא כי דלותה זועקת ובולטת לעין!

נשתדל לפחות לנאות את סוכתנו ולהדרה ככל שנוכל, כדי להראות כי מכירים אנו בחסדי ה' אשר סובבנו במדבר, ולהפגין את שמחתנו במצווה יקרה זו, שזכינו לקבל מאבינו שבשמים ככתוב בתורתו.