שמחה חד פעמית

אי אפשר לתאר, אי  אפשר לתמלל, אי אפשר לפלל. מי שלא בא – הפסיד, מי שלא צפה בחזיון המרהיב – לא יצליח לשוותו בשלמות לנגד עיניו: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו" (סוכה נ"א, ע"א).

ביטוי נדיר זה מביע את פסגת השמחה הסוחפת, שרוממה את כל קהל עדת ישראל במועד חג הסוכות.

כלל ישראל, אנשים, נשים וטף הגיעו לבית ה' לרגל השמחה. שבח והודיה, שירה וריקודים לקול זמרת הלויים ונגינתם. החוגגים הם בחירי העדה. צדיקים, חסידים ואנשי מעשה, הם הרוקדים לפני ד'. יתר העם העומדים בעזרה צופים ומבעירים את נשמתם באש השמחה הגדולה.

אור גדול זורח במקדש. פרחי כהונה מטפסים בסולמות ויוצקים שמן אל ספלי ענק. לפיד אש נשלח אל הנברשות ועוד רגע – אור ענק מוצת. אור בהיר נשפך מן המקדש, מציף את ירושלים, זורם אל הבתים ואל המבואות, ומגיע אל כל חצר אפלולית ונידחת, שם רוכנת אישה ובוררת חיטה... האור מאיר גם אותה. שמחה גדולה בבית מלך מלכי המלכים – שמחת בית השואבה.

על חמש עשרה מדרגות עגולות ניצבים הלויים, ובידם כלי שיר לאין מספר. הם שרים את דברי נעים זמירות ישראל, את שירי המעלות שבספר התהלים: "...הנה ברכו את ד' כל עבדי ד', העומדים בבית ד' בלילות". כלי הזמר משתלבים: המצילתיים מצלצלים, הכינורות מייבבים, החצוצרות והחלילים נושפים בעוז ומיתרי הנבל רוטטים בהתרגשות. מה יפה הקול ומה נעים!

זקנים וישישים יוצאים במחול, מפזזים בכל עוז לפני ד'. המחולות מסתחררים, משתלהבים... רבן גמליאל זורק שמונה אבוקות של אש ותופסן כאחת... הלל הזקן מפזם זמר חדש לכבוד המקום... חסידים ואנשי מעשה עונים לעומתו בשירה... קרבת אלוקים מורגשת שם היטב. הטהרה שוטפת את הלב ומעל כל הקולות מתנשא הלחן האהוב: "אשרי מי שלא חטא, ומי שחטא – ישוב וימחל לו".

מהי סיבת ההתרגשות? מנין נובעת השמחה המפכה בלבבות?

מים בששון

במרכזן של החגיגות, עומדת שאיבת מים ממעיין השילוח, ולאחריה – ניסוך המים על גבי המזבח.

בכל ימות השנה היו הכהנים מנסכים על המזבח בעת הקרבת קרבן התמיד יין. בחג הסוכות נסכו גם מים חיים. בתהלוכה מרשימה יצא העם לפנות בוקר אל מעין השילוח הסמוך לירושלים. מתוך חור, שהיה פעור בסלע, פרץ זרם מים צלולים ונשפך אל בריכה שפיכתה למרגלות הצור. כהן ירד ושאב בצלוחית זהב שלושה לוגים של מי מעין זכים. משם – חזרה התהלוכה אל המקדש. מצות הניסוך התקיימה בעת הקרבת התמיד. הכהן ניסך את המים לספל מיוחד שנקבע בראש המזבח, ומשם חלחלו המים אל התהום.

ניסוך המים הוא גם סימן לדין שמים שנקבע לחג הסוכות. משפט לכל באי עולם על המים. בזכות המצוה מבקשים ישראל מה' שיוריד גשמים בעיתם, יורה ומלקוש.

אך מדוע זכתה השאיבה שיכתירו בה את החגיגות? גם השמחה נקראת על שמה "שמחת בית השואבה".

חכמינו מגלים טעם נוסף הרמוז בשם "בית השואבה". לא מים בלבד שאבו שם, כי אם גם משאבי רוח עילאיים. השמחה היתירה שבמקדש הרעיפה השראה רוחנית על כל הבאים, הזרימה טללים של דעת ויראת ד'. העם כולו התעלה, חלק ממנו עד למדרגה של נבואה: "שמשם שואבין רוח הקודש".

שני הטעמים שלובים יחדיו. שאיבת המים ושאיבת רוח הקודש – הגבירו את השמחה באירוע קדוש זה.

"העילוי" של המים

בימי בראשית – נבראו ה"שיתים" – הנקבים באדמה, לתוכם מחלחלים מי הנסוך.

נסוך זה הוענק למים כפיצוי על תלונה שהיתה בפיהם. ביום השני לבריאה הבדיל הקב"ה במאמר פיו בין מים למים. המים שמעל הרקיע הפכו לשמים, המים התחתונים נשארו לזרום על פני הארץ. המים התחתונים הרגישו מקופחים, והתקשו להשלים עם הגזירה. "גם אנו רוצים להיות קרובים למלך, "למה יגרע חלקנו מאחינו שעלו לרקיע?"

ביקש הקב"ה לפייס את המים התחתונים והבטיח להם כי אף הם יזכו להתקרב אליו, באמצעות עבודת הקרבנות. הפיצוי הראשון הוא פיצוי יומיומי קבוע. בכל קרבן תהיה תוספת של מלח מן הים. תשורה של המים התחתונים למזבח ד'. הפיצוי השני ינתן להם אחת לשנה – בחג הסוכות ינסכו מים על גבי המזבח בשמחה ובששון.

מה אומרים לנו המים?

אל תפלו ברוחכם! אל תאמרו נואש! נפלתם? הוכתמתם בחטא? ירדתם ממדרגתכם? למרות זאת לא נחתם גורלכם להשאר למטה. "דרשו ד' ועוזו, בקשו פניו תמיד". שחרו את פניו שיעלה אתכם. בקשו ממנו שישלח את ידו להחזירכם למוטב. כאשר תשובו, תהיו קרובים יותר מאשר בראשונה. דבוקים תהיו בבורא העולם ומשנה אהבה יוסיף על אהבתכם.

כך היו דברי המים לכל הבאים למקדש, ומכאן שורש השמחה בחג הסוכות.

לפני מי אתם מיטהרים?

בראשית השנה טיהר היהודי את לבו בתשובה. ימי הדין היו ימי וידוי, חרטה ובקשת מחילה. עתה, כאשר הלב נקי מכל סיג, הגיעה העת להכניס אל הלב את השמחה כפי שנאמר (תהלים נ"א): "תחטאני באזוב ואטהר... תכבסני ומשלג אלבין", וכשתם העוון נאמר: "תשמיעני ששון ושמחה".

השמחה בחג הסוכות היא שמחת התשובה מאהבה. בראש השנה, בעומדו לפני כס המשפט, נרתע היהודי מפחד ד' ומהדר גאונו, התשובה יכולה להתפרש כתשובה מיראה, תשובה מפני אימת הדין. ביום הכפורים יצא היהודי ב"דימוס" – זכה לכפרת עוונות ולטהרה. עתה, לקראת חג הסוכות – הזמן הוא להוסיף מחיל אל חיל.

כאשר היהודי ממשיך ומחזר אחר זכויות, אינו זונח את הקבלות הטובות ודבק בשאיפותיו בכנות, הוא מצהיר כי זכה לתשובה מאהבה. התשובה שלו נובעת מרצון לעשות נחת רוח לבורא, מגמתו להשיג קרבת אלוקים, להמנות בין הדבקים בד'. חג הסוכות מבשר כי התקבלה תשובתו באהבה.

התשובה מאהבה מציבה את היהודי במדרגה גבוהה מאד. מתת אלוקים מיוחדת מקבל השב בכל לב, סגולה פלאית כמענה לתשובתו השלמה: כל הזדונות מן העבר הופכות על אתר לזכויות, לא זו בלבד שנמחקות הן מן הטור השלילי, אלא הן גם מזכות את "חשבונו". כל נקודת חובה שהכתימה את נשמתו לפני ששב, מזהירה עתה כיהלום על ראשו בכתר המצוות.

פנינים ממצולות

לא זכינו כיום לחגוג לפני ד' בשמחת בית השואבה, אך "מעייני הישועה" מפכים בתוכנו, חג הסוכות הוא מקור שמחה אין-קץ למי שטיהר את לבבו. אומר על כך רבי לוי יצחק מברדיטשוב, סניגורם של ישראל: בחג הסוכות שבים היהודים אל המים, מתבוננים סביבם, ואינם מאמינים. אך לפני שבועיים עמדו כאן, על שפת הנהר, ניערו את שולי בגדיהם בחזקה וביקשו לטלטל את הלב בחרטה, התחננו: "ותשליך במצולות ים כל חטאתם" (מיכה ז', י"ט). הימים הקדושים שעברו עליהם שינו את צורתם. בבואתם נשקפת מן המים עתה זכה וצלולה, מאירה יותר מבעבר. כל הזדונות שבקשו להטביע ולהשכיח במצולה, כל העבירות שהתוודו עליהן בלב נשבר, שבים עתה, נוצצים כיהלומים וכפנינים, נהפכו לטובה. הם שואבים בשמחה ובששון ממעייני הישועה. כהד חוזר נשמעת ממרחק שירת הלויים: "אשרי מי שלא חטא, ומי שחטא – ישוב וימחל לו".