סוכה

מצווה לבנות סוכה ולשבת בה במשך שבעת ימי חג הסוכות, כנאמר בתורה: "בסֻכֹּת תשבו שבעת ימים" (ויקרא כג, מב).

חכמינו פירשו כי תשבו פירושו תדורו. התורה ציוותה שהאדם ידור בסוכה שבע ימים כמו שהוא דר בביתו כל השנה; עליו לאכול את כל סעודותיו בסוכה, לשתות בה כל מה ששותה, לישון בה ולעשות בה את כל ענייניו.

שישה חודשים קודם שיצאו ישראל ממצרים כבר פסק מהם עול השעבוד, והיו יושבים בבתיהם בוטחים ושלווים, מלאים בכל טוב. והנה, כשהגיע יום הגאולה כתוב (שמות יב, לז): "ויסעו בני ישראל מרעמסס סֻכֹּתה" – כשלוש מאות ריבוא אנשים נשים וטף עזבו את ביתם לכיוון המדבר, אל הלא-נודע. הם לא שאלו את אלוקים לאן, לא ביררו היכן יגורו ומה יאכלו.

כנגד נכונותם לצעוד מרעמסס שבמצרים לסוכות שבמדבר – מרחק הליכה של כמה ימים, הביאם הבורא לשם עוד באותו יום, בבחינת "ואשא אתכם על כנפי נשרים". הנה כי כן, ההולך בדרך ה' ושם עליו מבטחו – אין הקדוש ברוך הוא עוזבו, ועושה לו ניסים ונפלאות.

כשהגיעו לסוכות, חנו שם עד למחרת, והקדוש ברוך הוא עשה להם סוכות שבהם ישכנו בינתיים. בנוסף, הקיפם הבורא בשבעה ענני כבוד שהגנו וסוככו עליהם, כשכר על שעזבו את בתיהם שבמצרים לטובת סוכות עראי, בלא לפקפק על הנהגת הבורא.

מטרת חג הסוכות להזכיר את מעשי ה' ואת חסדיו לכל יחיד ויחיד מעם ישראל. בני ישראל הלכו במדבר במשך ארבעים שנה. הסוכות שבהן ישבו הגנו עליהם מפני השפעות מזג האוויר ומפני אויבים שקמו עליהם בעת נדודיהם. הישיבה בסוכה כיום היא זכר לאותה ישיבה במדבר, כלשון התורה: "למען ידעו דֹרֹתיכם כי בסֻכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כ"ג, מ"ג).

הישיבה בסוכה אינה רק זכר היסטורי, היציאה מהבית והכניסה לסוכה למשך שבעה ימים מצביעות על האמונה בה', שמגן עלינו, מושיע אותנו ופורס חסות. העובדה שהסוכה חייבת להיות נטולת קורת גג, והסכך אינו אלא "פסולת גורן ויקב", מעידה כי ה' הוא זה שפורס את סוכת שלומו על עמו. הסוכה באה לחנך להכרה עמוקה: "כי יצפנני בסֻכה, ביום רעה יסתירני בסתר אהלו, בצור ירוממני" (תהילים כ"ז, ה').

הפקודה היא לארוז את כל החפצים: את המיטה ואת השולחן, את קעריות המזון ואת מה שבתוכן, ולצאת למשך שבעת ימי החג אל הסוכה. לאו דווקא אל הסוכות שזכו במקום הראשון בתחרות "הסוכה הנאה". הסוכה כפי שהיא מוגדרת בהלכה, אינה שם נרדף לארמון פלאים, היכול לכפות על שוכניו עליצות.

השטח המינימלי של הסוכה על פי ההלכה הוא פחות ממטר מרובע. קירות שיכון זה זוכים לתו תקן אם אינם מתפרקים או מתעופפים ברוח מצויה. אין שום הנחיות מחייבות בנוגע לסוג הטיח והריצוף, הסיוד והצביעה, חיבורי חשמל והאינסטלציה. לעומת זאת, יש הוראות מחייבות וחד משמעיות ביחס לגג: שום גג, זולת ענפי עצים או קש.

העוקב אחר מבנה הסוכה, יגלה שמידות המינימום של הסוכה מספיקות כדי ליצור את מה שמבקשת הסוכה ליישם ולהבליט. הכינוי המקביל בחכמינו ז"ל לסוכה הוא "דירת עראי". האזרח היוצא אל הסוכה מחווילתו ברובע יוקרה, והדלפון הבא אליה מבקתת העוני, ולשניהם מצפה תענוג זהה: שינה ערבה מתחת לעלעלים הנידפים ברוח. שניהם יביטו באותם שמיים רחוקים וירח חיוור. לשניהם אותו מרבד נוצץ של כוכבים מקיר לקיר. לשניהם הזדמנות לחוש בכל רמ"ח איבריהם כמה עראיות ובנות חלוף הן אשליות חייהם, ממש כקורת הגג שעל ראשם.

תחושת העראיות היא המופת לראייה נכונה של העולם. מה קטנים המאבקים והמאוויים, השאיפות והאכזבות, ההישגים החומריים, התקוות ומפחי הנפש היומיומיים, כאשר הם נראים בממדם הנכון?

מן העראי נפתח חלון אל הנצח; מן העראי שבמבנה עולמנו עולים כוחו וגבורתו של האלוקים, המחיה וממית, המוריש ומעשיר, המשווה קטון וגדול.

במבט לכיוון מעלה, אל הגג, מסתבר כי הכול שווים. אותם עלי ירק, אותם חלונות לרקיע – רקיע התחושות העמוקות, המאפשר לאדם לגלות את עצמו, את אישיותו הנעלמת, את הנעלה ואת האלוקי שבלבבו – כל אלו מעניקים טעם ליומו ושמחת אין קץ ללבבו.

תחושת העראיות היא המתג המשתק את שאון הקיום ודאגותיו; המתג המפעיל את תיבת הנגינה שממנה בוקעים צלילי המוסיקה האחרת; צלילי עולם הרוח הגדול, העשיר והיפה. העולם שבו נוצצים רק הטוב והישר, הנכון והאמיתי, שבו מוקיעים את הרוע ואת העיוות, את הכחש ואת המרמה. עולם שבו פועלים מאזני הצדק האלוקי ואמות מידותיו המדויקות. עולם שעל כחשיו לא תגונן הדלות ולא יגן העושר.

אומנם במושגי העולם הזה הסוכה נראית דירת עראי, אבל מבחינה רוחנית היא דירתה האמיתית של הנשמה. זהו צל רוחני קדוש מסוג גבוה, שמי שמתעלה מהבלי העולם הזה חש בו עונג רוחני רב ביותר.

בחג הסוכות מתהווה ההכרה בסמכותו של ה', ומתהווה גם מערכת יחסים קרובה בין ה' לבין בני ישראל. זהו אפוא פשר הביטוי "חג לה'", המיוחד לחג הסוכות.