בזמן שבית המקדש היה קיים נחוגה בו בכל לילות חול המועד שמחת בית השואבה, שעליה העידו חז"ל שמי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו. אף בימינו, כאשר מפני חטאינו גלינו מארצנו ואין לנו מקדש וכהן לכפר, שמו המקודש של החג נשאר בתוקפו: "זמן שמחתנו".

התורה עיטרה את חג הסוכות בעטרת שמחה כפי שנאמר: "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים" (ויקרא כ"ג, מ'). התורה חוזרת ושונה זאת: "חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים... ושמחת בחגך... והיית אך שמח" (דברים ט"ז, י"ג-ט"ו).

בחג הסוכות פורש היהודי מדירתו ומקנייניו החומריים ועובר לשהות בסוכה שסימלה ענווה ופשטות. זהו זמן שמחתנו האמיתית.

הייתכן לשמוח בעת שחסרים לאדם תנאים אלמנטריים לשלווה? אכן, היא הנותנת! השמחה שבה אנו דנים בה היא שמחת הנפש המשוחררת מהתלות בחומר. יציאה מהדירה ונטישת הנכסים לתקופת מה, מסוגלות להוליך לתחושה פנימית של התעלות מעל לקניינים החומריים, ומכאן נכנס האדם להיכל של שמחת אמת. השמחה על נכסים שהצטברו ועל ממון שהושג, לעולם אינה מושלמת.

הניסיון מלמד כי מותרות אינם מרשם להשגת שמחה. אדרבה, זהו מרשם בדוק ומנוסה לתחושת צימאון, שאינה מאפשרת לשמוח כדבעי. רק מי שיכול לעצור את השאיפה לרכושנות ולמותרות ולשמוח בחלקו, עטרת השמחה הולמתו. אכן, ראוי חג הסוכות לתואר "זמן שמחתנו", באשר במועד זה מסוגל היהודי להגיע לשמחת נפש פנימית.

קנייני הקבע עלולים להקנות לאדם תחושת ביטחון מזויפת, כאילו הוא בטוח ומוגן מכל עבר, ותחושה זו מהווה ניגוד מוחלט לביטחונו בקב"ה.

אכן, משעה שאדם זוכה לדבוק בביטחון בה', ביטחון זה גורר בעקבותיו תחושת שמחה פנימית. בעל "חובות הלבבות" כותב כי השמחה מצויה רק בחלקו של הבוטח בה'. רק בעל הביטחון מכיר בכך שגם אם קורה לו דבר בניגוד לרצונו ולציפיותיו, אין זו סיבה לאובדן השמחה. הוא יודע שקיבל זאת מאביו שבשמים, העושה הכל לטובתו.

רק הבוטח בה' מסוגל לשמוח ולהיות שרוי בשלווה פנימית. שכן הוא יודע שעתידו מסור בלעדית בידי הבורא הכל-יכול, שהוא המנהל את ענייניו לפי חשבון מדוקדק, והוא הרוצה תמיד בטובתו. אדם השם בטחונו בה' חש עצמו מוגן ובטוח. זהו המרשם לשמחה ולאושר.

ביטחון אמיתי בקב"ה קשור גם בקשר הדוק לתחושת הענווה. אדם החש כי יש לו נכסים ואמצעים, עלול להיתקף בהרגשה שכוחו ועוצם ידו, חריצותו, כשרונותיו וכישוריו עשו לו את החיל הזה. רק אדם החי בהכרה מתמדת שבכוחות עצמו לא יוכל להגיע למאומה, אלמלא חסד הבורא שהעניק לו מטובו, הוא המסוגל מתוך בטחונו בקב"ה להגיע לשמחת אמת.

השמחה תלויה בשאלה הגדולה האם האדם ממצה את עצמו. אם פלוני מנסה להעפיל אל מעבר להשגותיו ומסתכן בכשלונות העלולים לגרום משברים, ודאי שהסיפוק והשמחה הם ממנו והלאה. באותה מידה אם אדם אינו מנצל את הפוטנציאל הגלום בקירבו, הוא חש בחוסר נחת ובחוסר שביעות רצון מעצמו ושלוותו נטרדת. גם נסיונות חיקוי חיצוני של הזולת לרוב אינם עולים יפה, והאכזבות מובילות לפיזור נפש ולעצב.

מקובלנו שלכל אדם ניתן משמים תפקיד ייחודי, המותאם לשורש נשמתו. מימות עולם ועד סוף כל הדורות אין שני בני אדם שלהם תפקידים זהים. לפלוני הוענקו ממרום כשרונות שכליים, ולכן תפקידו לעשות חיל בתורה. אלמוני התברך בממון, ועל כן הוא ימצה את עצמו בעשיית צדקה וחסד. גם חסדים יש מי שגומל בגופו, יש הגומל בממונו, ויש מי שמרבה להיטיב בעצה טובה ובהכוונה נכונה.

כדי להגיע לשמחה ולשלוות נפש פנימית, צריך האדם להכיר את מקומו ואת מעמדו, ולזאת זוכים ישראל במועד חג הסוכות. ארבעת המינים הניטלים בסוכות, המכוונים כנגד כל סוגי נפשות ישראל, מסייעים לכל אחד למצוא את מקומו הייחודי, את עצמיותו, ואז שמחתו שלימה. על כך רומז הכתוב באומרו אודות ארבעת המינים: "ולקחתם לכם", דהיינו, שהאדם לוקח את עצמו. עובדה זו מסוגלת לנסוך בו אושר ושמחה.

השמחה שנחוגה במקדש במועד חג הסוכות היתה כה רבה עד שהמשנה אומרת ש"מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו".

בכל אחד מלילות חול המועד נחוגה שמחה זו ברוב עם עד אור הבוקר. רבי יהושע בן חנניה התבטא אודותיה, שבאותם ימים כמעט הם לא ראו שינה בעיניהם, שכן כל ימותיהם היו קודש לתורה והלילות מלאו בשמחת בית השואבה (סוכה נ"ג, א'). אמנם מוקד השמחה היה בעזרה שבמקדש, אולם היא הקרינה על כל הסביבה הקרובה והרחוקה, עד שהמשנה מעידה (שם, נ"א, א') שלא היתה חצר בירושלים שלא היתה מאירה מאור בית השואבה.

השמחה נקראת "בית השואבה" לא רק על שם שאיבת המים שעמדה במרכזה, אלא גם על שם רוח הקודש ששאבו ממנה באותם ימים מלוא חפניים. יונה בן אמיתי הנביא החל את דרכו בנבואה האלוקית כתוצאה מהשראת אותה שמחה. היתה זו שמחה רוחנית ששפעה ועברה על כל גדותיה.

ראוי שנתבונן בנושא זה, כדי להבין את פשר השמחה שנתייחדה דוקא לניסוך המים, ואת שייכותה של שמחת ניסוך המים לשמחת חג הסוכות.

השמחה שהיתה בעת ניסוך המים, מקורו בשמחה על ההזדמנות שניתנה באותה שעה למים להתעלות ולהיות קרבים על גבי המזבח.

התורה מספרת כי ביום הראשון לבריאת העולם עדיין ריחפה רוח האלוקים על פני כל המים שנבראו. מאוחר יותר, ביום השני, הבדיל הקב"ה בין מים למים. לפי האמור בזוהר הקדוש, מאותה שעה ואילך המים התחתונים בוכים, משום שגם הם רוצים להיות קרובים אל ה' שבשמים. כדי להניח את דעתם, הבטיחם הקב"ה שהם יזכו להיות מנוסכים על גבי המזבח בחג הסוכות.

זוהי הסיבה שבגללה נקבעה השמחה דווקא בעת שאיבת המים, ולא בעת ניסוך המים שהוא גוף המצוה. אמנם המצוה מתקיימת בשעת הניסוך, אבל דווקא שאיבת המים והעלאתם ממעמקים, היא המציינת את שמחת המים, על שגם הם זכו להתעלות ולהתרומם.

יש בעניין זה כמין סמל. בבריאת העולם נוצרה מתכונת של תחום ארצי המרוחק מן השמים. אלא שמצב זה, כביכול, מעורר עצב. תקוותו של העולם הארצי היא שיזכה להתעלות ולהתקרב כלפי מעלה, ורק אז תגדל שמחתו, ואפשרות נפלאה זו נפתחת בחג הסוכות.

שמחת התורה

פסגת שמחתם של ישראל היא בשמחת תורה. אם כל חג הסוכות מוגדר כ"זמן שמחתנו", הרי שהיום השמיני הוא השמחה שבשמחה. מנהגם של ישראל לסיים ביום זה את קריאת התורה, ועניין זה טעון הסבר: מהו הקשר שבין השמחה של היום השמיני לבין התורה?

השמחה היא דרך רצויה בעבודת ה' ובדרכי קניין השלמות. מעלה יתירה לה כאשר היא מופנית לעסק התורה. אזי נפתחים כלי נפשו של האדם והשמחה מרחיבה את כושר הקליטה והקיבול.

כשם שיפה לשמחה כשהיא מופנית אל התורה, כך גם התורה מצידה, כמו מבקשת שהעסק בה יהיה מתוך שמחה.

ה"כוזרי" כותב שהשמחה עשויה להיות כלי שדרכו יושפע על האדם בשפע קודש אלוקי. אולם מתוך דברי חז"ל מתבאר, שהשמחה היא האמצעי היחיד להשראת השכינה.

אמרו חז"ל (שבת ל', ב') שאין השכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות, ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך שמחה של מצוה, שנאמר: "ועתה קחו לי מנגן, והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'" (מלכים ב', ג', ט"ו).

נמצאנו למדים שללמוד תורה אולי ניתן גם בלי שמחה, אולם דבקות בתורה, שזו עיקר השאיפה, לא תיתכן בלי שייעשה הלימוד מתוך שמחה.

לא במקרה צמודים חג הסוכות, זמן שמחתנו, ושמחת תורה זה לזה. אכן חג הסוכות ושמחתו הם הקדמה מצויינת לשמחתה של תורה.

במועד חג הסוכות חל זמן האסיף. בפרק זה יכול האדם לשמוח בברכה שהביא אל ביתו מן הגורן ומן היקב. והנה, מכל חמודות תבל שנתברך בהם, בוחר היהודי לנטוש את ביתו ואת קנייניו החומריים ולעבור לחסות בצילה של השכינה המצויה בסוכה.

צל הקודש של השכינה המסומל בסוכה, חביב על ישראל יותר מכל פלטרין מעשה אנוש. יסודה של הסוכה בענני הכבוד שחפפו והגנו על ישראל בראשית היותם לעם סגולה, ואף כיום חופת כבוד זו גנוזה בסוכה. לכן בצילה חומדים ישראל לשכון.

ההתכנסות אל תחת כנפי השכינה מובילה לבקשת האחיזה הבלתי פוסקת בתורה. לפיכך, עובר היהודי היישר מצל הסוכה לשמחתה של תורה, המבשרת, כאמור, דבקות ואחיזה בה.