הימים שבין י"ז בתמוז לתשעה באב מסמלים ימים מרים לישראל. חמש פורענויות ארעו בי"ז בתמוז: נשתברו הלוחות לאחר חטא העגל, בוטל קורבן התמיד במצור בימי בית המקדש הראשון, הובקעה ירושלים בידי צר בימי חורבן הבית השני, הנציב הרומי אפוסטומוס שרף את ספר התורה והועמד צלם עבודה זרה בהיכל בית המקדש.

לכאורה, רשימה זו לוקה בחוסר איזון. כיצד אפשר לכרוך יחד, בנשימה אחת, פורענויות נוראות ששינו את מהלך ההיסטוריה היהודית: שבירת הלוחות, העמדת צלם בהיכל, הבקעת ירושלים ושרפת ספר תורה.

זאת ועוד, ספרי תורה רבים נשרפו מאז בכל גלויות ישראל: בתקופתם של הנאצים הארורים, ובהצתת בתי כנסת בצרפת, בתורכיה, בשוויץ, ברוסיה ובאיטליה. מדוע אפוא מציינים לנצח ספר תורה שנשרף לפני אלפי שנה?

אין זאת אלא שקהו רגשותינו ונאטם ליבנו.

אנו מגיבים בשוויון נפש על הרוג אחד "בלבד", על משפחה שהתייתמה. אותנו כבר לא יזעזע דבר. טעות לשאול: מה הרעש על נפש אחת, אם בחורבן בית המקדש, בחורבן ביתר, ובשואה מתו מיליונים? האם בשל כך התמעט צערו של היחיד, והאדם שוב אינו עולם מלא? נעשינו קהי רגש. פיגוע שבו יהודי נפצע קל, משמח לב. ברוך השם, לא קרה אסון.

צום י"ז בתמוז בא להחזיר אותנו לשפיות. כיוון ש"שרף אפוסטמוס את התורה", על כל עם ישראל לצום. מותו של כל יהודי שקול לשריפת ספר תורה.

אחד הדברים הנוראים שאירעו בי"ז בתמוז הוא ביטול הקרבת קורבן התמיד. על נסיבות הביטול שנינו בגמרא: כשצר האויב על ירושלים, היו הכוהנים מורידים בחומה ארגז מלא דינרים, והצוררים העלו תמורתם שני כבשים לקורבן התמיד. היה שם זקן רשע, שאמר להם: כל זמן שהיהודים מקריבים את קורבנותיהם, לא תוכלו להם! למחרת, הורידו להם דינרים ושיגרו תמורתם חזיר. כיוון שהגיע החזיר לחצי החומה, נעץ טלפיו בכותל והזדעזעה ארץ ישראל.

המסר חד ונוקב: לא הקרב מכריע את המערכה, אלא הקורבן. "לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוחי אמר ה'!"

כששאלו בגמרא: בית ראשון מפני מה חרב? לא ענו שהיה כשל צבאי, שהסתמכו על משענת קנה רצוץ, שהתגרו במעצמה עולמית – אלא מפני שלוש עבירות חמורות שהיו בו. גם בית שני לא חרב בגלל כישלון המרד וגבורת הרומאים; הוא חרב בגלל עוון שנאת חינם. אנו צמים  בשבעה עשר בתמוז, קודם בוא יום החורבן, כדי לחשוב על הסיבות שגרמו לו.

ועדיין יש לשאול: מדוע אנו צמים בשבעה עשר בתמוז, יום הבקעת החומה, ואבלים עד לתשעה באב – יום החורבן, ואילו מייד לאחר היום המר והנמהר אנו מפסיקים את האבלות? מדוע אנו אבלים לפני החורבן יותר מאשר לאחריו?

עלינו לחוש חרדה מפריצת החומה. כשנפרצת החומה ונופלות הגדרות, מי יודע לאן יוביל החורבן והיכן יסתיים. הדבר אמור לגבי כל אדם ובכל דור. לכולנו יש חומות שמאחוריהן אנו בונים את חיינו, את בית המקדש הפרטי שלנו. באופן מיוחד עלינו להשגיח שלא ייפרצו החומות, שהגדרים והסייגים שהצבנו לעצמנו – כסייגים חברתיים, גדרי התנהגות, חומות הצניעות – יישארו על תילם. אם ייהרסו החומות, עלול חלילה גם "בית המקדש" הפרטי שלנו להיהרס.

מיום שחרב בית המקדש, אומרת המשנה, אין לך יום שאין קללתו מרובה מחברו. בית המקדש היה מקור הקדושה, הטוהר והזוך. הוא היה מקור הנבואה ורוח הקודש. מקום עליית התפילות וירידת השפע. מאז החורבן, בכל דור ודור, אנו חשים את תוצאות האובדן. אנו חווים את ההידרדרות ואת הסחף שבעקבותיו. ממילא, אבלנו גדל ויגוננו מתגבר, עד שננוחם בבניין השלם.

לאחר הצום פוקעים דיני האבלות. מעתה המבט מופנה לעתיד, אל חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, שבא מייד לאחר חודש החורבן. זוהי תקופה של עריכת חשבון נפש עם הפנים קדימה, עם תקווה לעתיד. החורבן הוא סיבת הבניין הנצחי העתיד להיבנות. בית המקדש השלישי יהיה מפואר ומשוכלל שבעתיים. לא בידי אדם ייבנה – הקב"ה עתיד לבנותו. במקדש הזה יזרח אור השכינה, והכול ילכו לאורו.

או אז יתגשמו דברי הנביא (ישעיהו ב', ג'): "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלֹקי יעקב ויֹרנו מדרכיו ונלכה באֹרחֹתיו. כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".