יונה היה בנה של האשה הצרפתית, שאותו החיה אליהו הנביא (מלכים א',י"ז). הוא היה תלמידו של אליהו, וכאשר אליהו עלה בסערה השמיימה, היה לתלמידו של אלישע.
אחת השליחויות שהוטלו על אליהו לפני עלותו השמימה, היתה למשוח את יהוא למלך על ישראל. אלישע, תלמידו של אליהו, מינה את יונה למשוח את יהוא למלך.
יונה משח את יהוא בשנת ג' אלפים נ"ה לבריאת העולם. ששים שנה לאחר מכן עלה ירבעם השני על כסא המלוכה בישראל.
* * *
בתקופתו של יונה הנביא, היתה עיר הבירה של ממלכת אשור - נינוה. גדולה היתה בשטחה, באוכלוסייתה, ואף גדולה לאלוקים - שכן בתחילה, תושביה צדיקים היו. אך ברבות השנים חלה התדרדרות מוסרית בהתנהגותם.
מעשיהם הרעים וחטאיהם של אנשי נינוה עלו לפני הקב"ה וקטרגו על תושבי העיר. אך בטרם ייגזר גזר דינם, רצה הקב"ה להעניק לבני העיר הזדמנות לשוב בתשובה ולתקן את דרכם. יונה הנביא הצטווה להתרות בהם כי ישובו מדרכם הרעה ולהודיעם כי עלתה רעתם לפני האלוקים.
יונה הנביא הבין כי אם בני נינוה ישובו בתשובה, תצמח מכך רעה גדולה לישראל. הבורא גזר כי גלות עשרת השבטים תתבצע על ידי מלכות אשור. ולכן סירב יונה להיות השליח אשר על ידו תתגלגל צרתם של ישראל. יונה גם חשש פן ישובו בני נינוה בתשובה, וכשיווכחו בני ישראל שנבואתו לא התקיימה, הם עלולים לטעון כי יונה הנביא שקרן הוא, וכך תמנע ממנו האפשרות להשפיע בעתיד על ישראל.
בתחילה נצטווה יונה רק להתרות בבני נינוה כי עלתה רעתם לפני ריבון כל העולמים. לכן, סבר כי לשליחות זו אין דין נבואה, ואינה בכלל איסור 'כובש נבואתו', שהנביא חייב להשמע לה. בעקבות כך הוא החליט לברוח. עם זאת, הבין יונה כי הוא צפוי לעונש חמור על בריחתו, אולם היה מוכן למסור את נפשו למען הצלת כלל ישראל.
יונה ידע כי לא ניתן לברוח מפני ה', לכן ביקש להתרחק מהמקום שבו שורה עליו הנבואה. לפיכך החליט לברוח אל הים הנקרא 'תרשיש', שכן אין הנבואה שורה בחוץ לארץ.
יונה יורד מירושלים עירו ליפו, עיר הנמל של ארץ ישראל, ומחפש אוניה היוצאת אל מחוז חפצו - תרשיש.
יונה מגלה אוניה המתעתדת לעזוב את החוף בהמשך.
"להיכן מועדות פניכם?" שואל יונה את רב החובל. הלה משיב כי פניו מועדות תרשישה. אך עד מהרה התברר לו כי אין בדעת הקברניט לצאת לדרכו בקרוב.
"זה עתה הגענו מהפלגה ארוכה. עלינו להצטייד במלאי גדול של מצרכים ולהמתין עד אשר יצטרפו למסענו נוסעים נוספים".
"מוכן אני לשלם סך ארבעת אלפים דינרי זהב, אם תצא מיד לדרך", אמר יונה לרב החובל.
איש האלוקים שלשל לידי הקברניט את התשלום, והאוניה הפליגה לדרכה, כשעל סיפונה מצוי נוסע יחיד - יונה. מלבדו היו על האניה מלחים שמוצאם היה משבעים אומות העולם.
לפתע, התרגשה סערה נוראה. דומה היה כי האוניה עומדת להשבר ולשקוע במצולות ים.
רב החובל החליט להטות את הספינה לעבר היבשה, אלא שרוח עזה שנשבה, מנעה מהספינה לחזור אל החוף. המלחים הבחינו שכל האוניות האחרות המשייטות בים, עושות את דרכן בנחת, ואילו אונייתם היא היחידה הנטרפת בין הגלים כקליפת אגוז. כמו שמה לה הרוח מטרה להתעלל בספינה וביושביה...
עד מהרה הגיעו המלחים למסקנה כי אין מדובר בסערה טבעית, אלא בסערה מכוונת אשר נשלחה על ידי האלוקים. הם החלו לזעוק איש איש אל פסיליו, בתקווה כי יושיעום ויצילום.
המלחים החליטו כי האלוקים אשר יענה לתפילתם ויצילם מהסערה המשתוללת, הוא יהיה לכולם לאלוקים. אולם קריאתם לא הביאה כל תועלת. הסערה עודנה משתוללת, הספינה נטרפת בין הגלים, ועוד רגע קט היא עלולה לרדת למצולות.
במאמצים להצלת הספינה השליכו המלחים כל חפץ מיותר, אולם לשווא. יונה הנביא, הבין כי כל ההשתדלויות לא יועילו להשקיט את הסערה המשתוללת, וכי מן השמים מנסים לאלצו למלא את שליחותו. הוא ירד אל ירכתי הספינה, שכב בפינה צדדית, ונרדם...
עד מהרה הבחין רב החובל בנוסע הישן בירכתיה. הקיצו מיד משנתו, ומיהר לברר מאיזה עם הוא ומי אלוקיו.
כאשר שמע רב החובל כי העומד לפניו הינו יהודי, התרעם עליו: "כיצד הינך מרשה לעצמך להרדם? עליך לקרוא אל אלוקיך, אולי ייעתר לתפילתך ויושיענו. הן ידוע שכוחו גדול. כשם שהעביר את בני ישראל בים סוף בחרבה, כך יש ביכולתו להצילנו עתה!"
יונה בוש להתפלל לפני ה', שממנו הוא בורח.
המלחים הבינו כי בוודאי יש משפט מוות ממרומים על אי מי מנוסעי הספינה. כדי לברר מי הוא הגורם לרעה הפוקדת את הספינה כולה. החליטו המלחים לערוך מספר גורלות והתוצאה המחייבת תהייה זו שתעלה בכל הגורלות כולם.
הגורל נפל פעם אחר פעם על יונה הנביא.
פנו המלחים אל יונה ואמרו: "ראה נא, הגורלות כולם נפלו עליך. ייתכן כי יש בך חטא אשר מחמתו בן מוות אתה. אמור לנו במה חטאת, והאם קיימת דרך לתקן את הדבר?"
יונה השיב: "אני נמלט מלפני אלקי. הוא ציווני ללכת אל נינוה. לא יעלה בידכם להנצל, שכן ה' האלוקים הוא אלוקי הים ואלוקי הארץ. הוא אשר הטיל את הסערה בים".
תמהו מלחי הספינה: "הכיצד מלאך לבך להתחמק מלפני ה'? אמור לנו מה נעשה כדי להציל את נפשנו?"
ענה יונה: "מבין אני כי האלוקים מענישני על שברחתי מלפניו. לפיכך, מבקש אני כי תישאוני ותשליכוני אל הים! אינני מעוניין לאבד את נפשי בכפי. אך מכם אבקש כי תישאוני ותשליכוני, ובכך תצילו את נפשכם".
שלשלו המלחים את יונה אל הים עד ברכיו, ומיד שכך הים מזעפו. הם שבו ומשכוהו אל הספינה, והסערה התחדשה במלוא עוצמתה. שוב שלשלו המלחים את יונה אל הים, הפעם עד לטבורו, והים נרגע, אולם משמשכוהו והעלוהו חזרה אל הספינה, שבה הסערה לקדמותה. בפעם השלישית שלשלו את יונה אל הים עד לצווארו, אולם גם בפעם הזאת, כאשר העלוהו בחזרה אל הספינה, התחדשה הסערה.
רק כאשר הושלך יונה אל הים, שקטה הסערה.
המאורעות הותירו רושם כביר בלבם של המלחים. במו עיניהם הבחינו בנסים המופלאים הללו. הם גם ראו כיצד דג גדול בולע את איש האלוקים.
כאשר ראו זאת המלחים, גמלה בליבם החלטה להתגייר. הם השליכו את פסיליהם אל הים וקבלו על עצמם לזבוח זבחים לאלוקי האמת. כאשר שבו לנמל יפו, עלו לירושלים, שם התגיירו, ואף קיימו את נדריהם. לאחר מכן נסעו איש איש לארצו ולמולדתו כדי להכניס את בני ביתם תחת כנפי שכינתו של אלוקי יונה.
יונה שהושלך אל הים, סבר כי ימצא את מותו בטביעה. אולם הקב"ה ביקש להראות ליונה כי דבר ה' יקום לעולם, וכי על כרחו יתנבא לאנשי נינוה ויקרא להם לשוב בתשובה.
שלושה ימים ושלושה לילות עשה יונה במעי הדג, ובמשך כל אותם ימים עדיין לא התפלל לאלוקיו! עדיין לא אבה לשוב בתשובה ולמלא את הציווי לקרוא לאנשי נינוה לשוב בתשובה.
אמר הקב"ה: "אני הכנתי ליונה מקום מרווח ונוח במעי הדג, אך כתוצאה מכך הוא אינו מתפלל אלי". מיד ציווה לדגה, נקבה מעוברת, שתבלע את יונה.
יונה הנביא נפלט ממעי הדג ונבלע על ידי הדגה.
כאשר הבחין יונה בהנהגה השמימית המחמירה את תנאיו, הבין כי אין הקב"ה רוצה במיתתו ואינו מבקש להענישו, אלא לגרום לו להתפלל ולשוב בתשובה. ואכן, יונה החל מתפלל, כשהוא מקבל על עצמו לעשות את כל אשר נצטווה.
ממעי הדגה, נושא יונה תפילה אל אלוקיו:
"רבון העולמים, אנה אלך מרוחך, ואנה מפניך אברח? אם אסק שמים שם אתה ואציע שאול הנך! אתה מלך על כל הממלכות ואדון על כל רוזני תבל. כסאך שמים, והארץ הדום רגליך. מלכותך במרום וממשלתך בעומק. מעשי כל האדם גלויים לפניך, דרכי כל אדם אתה חוקר, ומצעדי כל חי אתה בוחן, סתרי כליות אתה יודע, רזי לבבות אתה מבין. אין תעלומות לפני כסא כבודך ואין נסתר מנגד עיניך. בכל מקום אתה שם, עיניך צופות לרעים ולטובים".
"רבונו של עולם, אני את שלי - אעשה. אזבח זבח תודה לפניך - כחובתם של כל יורדי הים להודות ולהלל. גם אלך אל נינוה ואקרא לאנשיה לשוב בתשובה. אולם זאת נחמתי בעניי - ידעתי כי לא תעמוד תשובת אנשי נינוה ימים רבים. בטוחני, כי ישובו לסורם", סיים הנביא את תפילתו.
תשובתו של יונה התקבלה, והוא הושלך מבטן הדגה אל היבשה. בחום הנורא ששרר במעיה של הדגה, נשרפו בגדיו ואף שערותיו נחרכו. רק חייו נותרו לו לשלל. עתה הוטל עליו ללכת אל נינוה ולהודיע לאנשי העיר: "עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת".
נינוה היתה עיר עצומה בגודלה. כדי לחצות אותה מקצה לקצה נדרשו שלושה ימים תמימים. ארבעים פרסה על ארבעים פרסה היה שטחה של העיר.
הקב"ה העניק לו עוצמה מעל לדרך הטבע, וקריאתו הדהדה ונשמעה למרחק.
בני נינוה האמינו בכל מאודם כי חייהם תלויים להם מנגד, והבינו כי אם לא יתעוררו עליהם רחמיו של הקב"ה, הם עלולים להאבד מן העולם.
המלך עצמו פשט את בגדי מלכותו, לבש שק ואף הניח את כתרו על האפר. למען ילמדו בני העיר ממעשיו ויכנעו לפני האלוקים.
המלך הבין כי הגזרה מהווה עונש על מעשיהם והדרך לביטולה תבוא רק על ידי תשובה וחרטה.
המלך ציווה להכריז בקול זעקה בכל רחבי העיר:
"האדם והבהמה אשר בבית אל יטעמו מאומה, הבקר והצאן הרועים בשדה, אל ירעו. כולם כאחד - ימנעו משתיה שלושה ימים ושלושה לילות. וכל העובר על הוראה זו - אחת דינו להשרף באש!"
"האדם והבהמה יתכסו בשקים, וכולם יחדיו יקראו אל האלוקים בלב שלם וישובו איש איש מחטאיו אשר חטא ומן הגזל אשר בידו. יש לשוב הן על החטאים הנסתרים והן על הגלויים. אם נעשה כן, אם ישוב איש איש מחטאיו כראוי, אפשר שיחוס עלינו האלוקים ולא נאבד".
אנשי נינוה הגביהו אל על את תינוקיהם הרכים אשר עדיין לא נגמלו מחלב אמם, וקראו אל האלוקים בבכי: "ריבונו של עולם, אם אינך עושה למעננו - עשה למען אלו אשר לא חטאו". הם הפרידו את האמהות מילדיהן, כדי שלא יוכלו להניקם, ותעל שוועתם אל האלוקים.
גם את העגלים הרכים העמידו הרחק מאמותיהם, שלא יוכלו לינוק, וכך עשו אף לסייחים הרכים. בעלי החיים פתחו בגעיות מחרידות. העגלים והסייחים געו על מזונם אשר ניטל מהם, ואילו אמותיהם געו עמם בצערם.
בני נינוה הכריזו:
"ריבונו של עולם! כשם שציוית לרחם על אלו, כן תרחם עלינו".
יומיים תמימים נמשכו התפילות והצום.
עיקר תשובתם של אנשי נינוה היתה בעניינים של בין אדם לחברו. אף שהאמינו באלוקים ושבו בעקבות דברי נביאו, עדיין נותרו דבקים בפסילי העץ ואבן אשר בידם.
משתוקן חטא הגזל, נח הקב"ה מכעסו, עמד מכיסא דין וישב על כיסא רחמים, ואמר: "סלחתי".
נבואה מיוחדת נשלחה אל יונה, שבה הודיעו הבורא כי הוא ניחם על הרעה לבלתי הפוך את העיר הגדולה.
עיניו של הנביא רואות וכלות. בדיוק מכך חשש. והנה עתה, אשר יגור בא לו. בתשובת אנשי נינוה יהיה קטרוג על עם ישראל שלא שב בתשובה, למרות שנביאים רבים נשלחו להזהירו, ואשור מוכן ומזומן עתה להגלות את בני ישראל מארצם.
כה גדול היה צערו של יונה, עד שהביאו לידי חולי כבד, שמחמתו שאל את נפשו למות. הוא פנה אל ה' ואמר:
"אם כך גזרה חכמתך, הרי שלא נותר לי אלא לבקש כי תיטול את נפשי ממני לבל אראה ברעה אשר יפקוד את עמי, ובל אחזה בצרה אשר נתגלגלה על ידי. טוב לי המוות מחיים, בהם יאמרו הכל כי נביא שקר אני, אחר שהתנבאתי שתיהפך העיר בעוד ארבעים יום ולא נאמנו דברי".
ה' קרא אליו ואמר לו:
"האמנם כואב לך מאד על הצלת נינוה? אראה לך איפוא מופת, שממנו תלמד כי אין להצטער על הצלת אנשי נינוה".
"אם אתה חושש פן יחשבו שנביא שקר אתה, אין מקום לחששך. נביא המתנבא על הטובה, יבחן אם יאמנו דבריו, שכן טובה אשר יוצאת מפי עליון לא תשוב ריקם לעולם. אולם כל ייעוד הרע מותנה ועומד - אם ישובו בתשובה, תתבטל הגזרה".
יונה קובע את מושבו בסוכה ממזרח לעיר, כי יתכן שאנשי העיר לא יעמדו בתשובתם, ואז תשוב הגזרה לקדמותה, והעיר תיהפך בסוף ארבעים יום.
לאחר תקופת מה יבשו העלים אשר שימשו כסכך בסוכה שבה ישב הנביא. שמש המדבר היכתה בו ונטפלו אליו גם זבובים, יתושים, נמלים ופרעושים, שלא יכול היה להתגונן מפניהם.
הקב"ה זימן ליונה עץ קיקיון, אילן אשר עליו רחבים ומסוככים היטב. אילן זה צמח לגודל מלא בלילה אחד בלבד יהיה מצל על סוכתו של הנביא.
בראות הנביא את הקיקיון אשר צמח מעל לסוכתו, שמח שמחה גדולה על הצלתו מחום השמש. סבור היה כי לא לשווא נעשה לו נס זה: "אין זה, אלא שמבקש ה' לאפשר לי שהות נוחה, עד אשר אראה את עונשם של בני נינוה ואקבל מענה לתמיהתי".
למחרת היום, זימן הקב"ה תולעת אשר כרסמה את שורשי הקיקיון, והעץ התייבש. נוסף לכך, שלח ה' רוח מזרחית חמה אשר החמירה את החום הכבד לבלתי נשוא.
כה רבים היו ייסוריו של הנביא, עד שהתעלף וביקש את נפשו למות. "עדיף לי המוות על פני חיים אשר ייסורים כה נוראים כרוכים בהם", קרא הנביא אל האלוקים.
הקב"ה השיב בשאלה: "יונה, האומנם חרה לך עד מאד בעקבות דבר קל כקיקיון אשר אבד ממך?"
הנביא ענה לו: "אכן כן, היטב חרה לי. חוששני פן עומד אני למות בחוליי, כי הגעתי עד שערי מוות".
נענה הקב"ה ואמר: "ראה נא, כה גדול צערך על הקיקיון אשר לא גידלת אותו, לא נדרשת להשקותו, ואף לא עמלת בו. אשר בין לילה היה ואבד. כלום לא אחוס על אנשי נינוה, ועל ילדיה הרבים אשר לא חטאו? הלא כשם שהקיקיון הביא לך תועלת, כך משמשים הנבראים כולם לכבודי".
כאשר שמע יונה את דברי הקב"ה, נפל על פניו וקרא: "ריבונו של עולם, הנהג את עולמך במידת הרחמים. לך נאוה תהילה על רחמיך, שנאמר: 'כי א-ל רחום ה' אלהיך'. ולא עוד, אלא שאתה יושב על כסא רחמים, שנאמר: 'כי עם ה' החסד והרבה עמו פדות'".
"גבורות רחמיך הרבים לא הייתי יודע, וחסדיך הרבים לא הייתי מגיד, שאין מי שיעשה כמעשיך וכגבורותיך. יפה עשית, יפה פעלת, יפה ריחמת, יפה חננת, יפה סלחת, יפה קרעת להם את שטר חובתם, יפה ניחמת על רעתם".
הרשם עכשיו!
