סממן השמחה המופיע בחג הסוכות הוא המרכיב העיקרי באופיו של החג, עד ששמו של המועד הוא: "זמן שמחתנו". ללמדך שתכונתו ומהותו של רגל זה טבועים בחותם השמחה.

השמחה שנחוגה במקדש במועד חג הסוכות היתה כה רבה, עד שהמשנה אומרת: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו".

בכל אחד מלילות חול המועד נחוגה שמחה זו ברוב עם עד אור הבוקר. רבי יהושע בן חנניה התבטא אודותיה, שבאותם ימים כמעט לא נתנו שינה לעיניהם, שכן הימים היו קודש לתורה והלילות מלאו בשמחת בית השואבה. אמנם, מוקד השמחה היה בבית המקדש, אך היא הקרינה על כל הסביבה הקרובה והרחוקה, עד שהמשנה מעידה (סוכה נ"א, א') שלא היתה חצר בירושלים שלא היתה מאירה מאור בית השואבה. האור שקרן מאותה שמחה לא היה אור פיסי בלבד, תוכו היה רצוף קדושה, וקדושה זו הקרינה על כל סביבות המקדש.

שמה של השמחה נקרא "בית השואבה", לא רק על שם שאיבת המים ממעיין השילוח שעמדה במרכזה, אלא גם על שם רוח הקודש ששאבו ממנה מלוא חופניים. יונה בן אמיתי הנביא החל את דרכו בנבואה כתוצאה מהשראת אותה שמחה. היתה זו שמחה רוחנית ששפעה ועברה על כל גדותיה.

השמחה הגדולה ששררה בעת ניסוך המים היתה בשל שמחת ההזדמנות שניתנה באותה שעה למים להתעלות ולהיקרב על גבי המזבח.

התורה מספרת כי ביום הראשון לבריאת העולם עדיין ריחפה רוח אלוקים על פני כל המים שנבראו. מאוחר יותר, ביום השני, הבדיל הקב"ה בין מים למים, בין עליונים לתחתונים. לפי האמור בזוהר הקדוש, מאותה שעה המים התחתונים בוכים, משום שגם הם רוצים להיות קרובים אל ה' שבשמים. כדי להניח את דעתם, הבטיחם הקב"ה שיזכו להיות מנוסכים על גבי המזבח בחג הסוכות.

זוהי הסיבה שבגללה נקבעה השמחה דווקא בעת שאיבת המים, ולא בעת ניסוך המים, שהוא גוף המצוה. אמנם המצווה מתקיימת בשעת הניסוך, אבל דווקא שאיבת המים והעלאתם מן המעמקים היא המציינת את שמחת המים, על שגם הם זוכים להתעלות ולהתרומם.

יש בענין זה כמין סמל. בבריאת העולם נוצרה מתכונת של תחום ארצי המרוחק מן השמים. אלא שמצב זה, כביכול, מעורר עצב. תקוותו של העולם הארצי היא שיזכה להתעלות ולהתקרב אל הבורא השוכן במרום, ואז תגדל שמחתו. אפשרות נפלאה זו נפתחת לפניו בחג הסוכות.

יקרת מצוות סוכה היא שאין עוד מצווה בתורה כמותה, כאשר האדם כולו, על מגפיו המגושמים, נכנס לתוכה. רמז יש בכך לאפשרות ההתעלות הגדולה המזדמנת בחג זה. כשם שעל הסוכה נקרא שם שמים, ואף על פי כן, האדם נכנס אליה עם מלוא גשמיותו, כך גם מתעלים בחג זה כל חלקי הבריאה, ואפילו הירודים ביותר.

לשמחה זו של המים התחתונים ניתן ביטוי בשמחת בית השואבה בסוכות, כדי לרמוז לאדם על דרכו בחיים. נפש האדם אף היא התרחקה מבוראה במרוצת ימות השנה בגלל החטאים. כאשר מגיע האדם לכפרת יום הכיפורים ועוונותיו נמחלים, הוא זוכה להתקרב אל קונו, ואין לך שמחה גדולה מזו. נפשו של האדם קרובה לקב"ה בחג זה בצורה טבעית, שהרי היא נחצבה מתחת כיסא הכבוד. אלא שהחטא גורם לריחוק, כפי שהעיד הנביא (ישעיה נ"ט, ב'): "כי אם עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלוקיכם". לכן, כשזוכה האדם, וביום הכיפורים הוסר מסך מבדיל זה, אין שמחה כשמחתו, והיא מתבטאת לאחר מכן בחג הסוכות הסמוך.

* * *

המים משמשים במקרא כסמל מובהק לענווה. סגולתם של המים שהם עוזבים את המקומות הגבוהים ונשפכים למקומות הנמוכים. סגולת החיים שנודעת למים נובעת מכך שהם מחלחלים בסדקי האדמה, וכך נוצרים גם במקומות רחוקים מעיינות המרווים נפש כל חי.

תכונתם הבולטת של המים היא, שבהיותם נוזלים, הם מתאימים את עצמם לכל כלי שלתוכו הם ניצוקים. הם מקבלים את צורת הכלי שלתוכו ניצוקו. זהו סמל ההכנעה של המים שאין להם צורה משל עצמם.

גם הביטוי החיצוני של התשובה הוא ההכנעה, כפי שנאמר בגמרא (ראש השנה, כ"ו, ב') שבראש השנה: "כל כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי" - בראש השנה, ככל שאדם כופף יותר את עצמו, הרי זה מעולה ומשובח. שיאה של הכפיפות אינו מתבטא בכפיפות הקומה, אלא בהתבטלות המוחלטת, כמים הללו שאין להם צורה עצמית כלל. הכוונה היא להתבטלות כלפי הקב"ה, שהוא אדון הבריאה, והוא החפץ בתשובת עמו ישראל.

גוון נוסף של התדמות למים מצוי ביום הכיפורים. ביום זה מופיעות הדמעות של התשובה. דמעות העין הנוטפות אינן אלא ביטוי חיצוני לשפיכת הלב כמים, בבחינת מה שנאמר (איכה ב', י"ט): "שפכי כמים לבך, נוכח פני ה'".

בסוכות מתחלף הגוון. את מקומן של דמעות המרירות תופסת השמחה, אולם עקרון ההכנעה שבתשובה בעינו עומד. הדבר מסומל במי השואבה. בסוכות מתקרב האדם לבוראו באמצעות שמחת הלב. לפיכך, מוצאים אנו במסגרת שמחת בית השואבה מקום מיוחד שנתייחד לבעלי התשובה. שיר מיוחד היה מושר בפיהם בעת השמחה הגדולה: "אשרי זקנותנו שכיפרה את ילדותנו" (סוכה נ"ג, א'). שאיבת המים המסמלת את ההכנעה שבתשובה, היא שהקנתה להם מקום מכובד זה בעת השמחה הגדולה.

ולא נותר אלא לצפות שנזכה לחזות בקרוב בקיומה המעשי של שמחה זו בבית המקדש.