תפילת "כל נדרי" קשורה בקשר הדוק לתקופת האנוסים בספרד, והיא חוברה על רקע חייהם הכפולים של האנוסים, שיכלו לקיים את דתם ואת חגי ישראל רק בסתרי סתרים. אסור היה שייוודע שמץ כלשהו על יהדותם לכל אלה שחיו בסביבתם, ועל אחת כמה וכמה לשלטונות הכנסייה, שהעלו על מוקד האוטו-דה-פה כל מי שהיה חשוד בקיום מצוות הדת היהודית בסתר. לא ידוע מי היה מחבר הניגון של תפילה מרוממת זו, הנאמרת בחרדת קודש בליל יום כיפור בכל תפוצות ישראל. אך דבר אחד ברור, כי מנגינת "כל נדרי" חוברה סמוך מאד, ואולי אפילו בעת ובעונה אחת עם חיבור התפילה עצמה, והיא קשורה לתקופת האינקוויזיציה האיומה בספרד.

הננו מביאים כאן את אחד הסיפורים המקובלים על יצירת המופת של מנגינת "כל נדרי".

בימי איזבלה, מלכת ספרד, כיהן כשר האוצר בממשלתה יהודי בשם דה-סילבה. בתוקף גזרת האינקוויזיציה הוא נאלץ להתנצר יחד עם בני משפחתו כדי שיוכל להישאר בארץ ספרד לאחר גרוש היהודים. הוא נשאר בסתר יהודי נאמן, וכמו אנוסים רבים אחרים שמר בהחבא על קיום מצוות ה' ולא פסח על אף חג יהודי. הם חגגו את המועדים בצוותא במקום שזר לא ידע על קיומו.

פעמיים בשנה: בפסח - בליל הסדר, וביום כיפור - בתפילת מעריב, היו האנוסים מתכנסים במרתפים נסתרים כדי להתפלל ביחד ביום הקדוש ולחוג ביחד את ליל הסדר.

האינקוויזיציה ידעה על קיומם של מקומות מסתור שבהם נערכו התפילות על ידי האנוסים, אבל לא הצליחה לאתרם, כיוון שהיו מוגנים היטב ונשמרו על ידי שומרים מיוחדים, אולם לשלטונות האינקוויזיציה היו מרגלים רבים אשר חקרו ודרשו בכל פינות הארץ, כדי למצוא את עקבות האנוסים. מנגנון החושך של האינקוויזיציה היה מסועף וכלל רשת מנהרות מתחת לאדמה, שדרכן אפשר היה להגיע אפילו לחדרי השינה של האנשים החשודים.

האנוסים נאלצו להתנהג כנוצרים בחייהם הגלויים. הם נשאו צלב על החזה ונשבעו בו. לפיכך, בטרם ניגשו להתפלל, הכרחי היה קודם להחזירם ליהדות, כדי שמותר יהיה לצרפם למניין. הוציאו אפוא את ספרי התורה, הושיבו בית דין של שלושה והתירו להם להתפלל. במעמד זה אמרו האנוסים את התפילה, שברבות הימים נתקבלה בתפוצות ישראל:

"על דעת המקום ועל דעת הקהל, בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה אנו מתירין להתפלל עם העבריינים!" רק לאחר מכן אמרו את תפילת "כל נדרי". תפילה אשר כוונתה, כי כל השבועות שנשבעו במשך השנה בנקיטת הצלב - בטלות ומבוטלות.

בעת תפילה זו שפכו האנוסים דמעות כמים והתייפחו מרות. הצטערו צער רב שעליהם לחיות כנוצרים ואסור להם לבוא בקהל ישראל, בטרם יכניסם בית דין יהודי בחזרה תחת כנפי היהדות. במעמד זה הם חזרו בתשובה שלמה והתפללו לה' בלב שבור ורצוץ שימחל להם על עוונותיהם מחמת היותם אנוסים. אחרי התפילה הם נתנו שבח והודיה לאלוקים השומר עליהם כל השנה לבל ייפלו לידיה האכזריות של האינקוויזיציה המחרידה.

אפשר לתאר באיזו רעדה ופחד מוות ערכו אנוסים אלה את טקסי התפילות היהודיות ביום הכיפורים.

ביום כיפור של שנת רנ"ח התכנסו האנוסים כמדי שנה במרתף הנסתר. בין האנוסים שהתקבצו יחדיו באותו ליל יום כיפורים היו שרים, גנרלים ואנשי מדע מפורסמים, שמילאו תפקידים גבוהים בשלטון הספרדי. לפתע, כאשר עמדו כל הנאספים בתפילת שמונה עשרה, התפרצו לתוך המרתף מספר רב של שליחי האינקוויזיציה שהגיעו דרך מנהרה נסתרת. הללו לבשו תלבושת לבנה, חבשו מסכות על פניהם, ובידיהם החזיקו נרות כפי מנהג האינקוויזיציה. הם פשטו על כל יציאות במקום כדי למנוע בריחה של הנוכחים. קהל הנאספים כה נדהם, עד שכולם קפאו על מקומם בלי להוציא הגה מפיהם. הם הבינו כי סופם הגיע, ולא יזכו לשום רגש של רחמים מן הכנסייה האכזרית. עד מהרה כבלו אנשי האינקוויזיציה את האנוסים שנתפסו "בקלקלתם", והובילו אותם למרתפים חשוכים, אכולי טחב, שדממת מוות שולטת בהם. על האסורים עברו ימים של עינויים ויסורים קשים.

בין האנוסים האסורים היה גם שר האוצר של ספרד, דה-סילבה.

באחד הימים כשישבה המלכה איזבלה בארמונה, היא שמעה רעש ברחוב. כשניגשה לחלון לברר את פשר הרעש, אחזתה חלחלה בראותה את שר האוצר הנאמן שלה מובל על ידי שוטרי האינקוויזיציה, אסור בנחושתיים. היה ברור לה כי האינקוויזיציה, שהיא בעצמה מסרה לה את הסמכויות הרחבות לשפוט בכל חומר הדין את האנוסים שנתפסו בגין קיום מצוות התורה, שמה את ידה הכבדה על המיניסטר שלה. יהדותו הקודמת היתה ידועה לה, ועתה הוא מובל, כך שיערה, למוקד האוטו-דה-פה.

כידוע, שלטה האינקוויזיציה הנוצרית בספרד שלטון טוטאלי, ושום גורם אזרחי לא היה רשאי להתערב במעשיה, אולם המלכה רצתה בכל מחיר להציל את חייו של המיניסטר המסור שלה. היא לא חסה אפוא על כבודה ופנתה לבישוף ובקשה ממנו שיתערב לטובת השר שלה שלא יוצא להורג.

בדרך כלל לא התערבה המלכה במעשי האינקוויזיציה, שהיתה רשות עצמאית לגמרי. אולם בהתחשב עם רצון המלכה, כתב הבישוף איגרת מיוחדת לראש האינקוויזיציה ודרש ממנו לחון את השר היהודי, חביבה של המלכה. איגרת הבישוף הגיעה אל ראש האינקוויזיטורים סמוך מאד לביצוע גזר הדין נגד השר. הוא כבר הועלה על המוקד וטקס שרפתו - יחד עם אנוסים אחרים - עמד להתחיל בעוד זמן קצר.

כדי לא להשיב את פני המלכה ריקם ציווה ראש התליינים להתיר את כבליו של השר דה-סילבה והודיע לו, כי לפי בקשת המלכה הוא יקבל חנינה, בתנאי שישבע עכשיו בצלב, כי מעתה יהיה נוצרי אדוק ולא יחלל יותר את האמונה הנוצרית...

לתדהמת כל הנוכחים, הודיע השר בתשובה נחרצת כי אין בדעתו לחזור לנצרות וכי רצונו למות כיהודי. המלכה הגיעה באופן מיוחד למקום עריכת האוטו-דה-פה כדי להציל את השר שלה, וניסתה לשכנע את דה-סילבה שימלא את דרישת האינקוויזיטור. רק יישבע לצלב, והוא יוחזר למקום כהונתו, והכול ייסלח לו.

אולם לתדהמתה הגדולה, הוא סירב להיענות לבקשתה של המלכה באומרו: "לא, מלכתי היקרה! אבותי מתו על קידוש השם, וגם אני מוכן למות מות קדושים ואשאר באמונתי עד שתצא נשמתי".

בחששו שמא יישבר לנוכח שידוליה של המלכה, הוא רץ אל המוקד, קרא בקול רם: "שמע ישראל!" וקפץ לתוך הלהבות.

בן רגע לחכו לשונות האש את גופו הקדוש ונשמתו עלתה השמימה בקדושה ובטהרה.

המשורר והמנגן המפורסם בימים ההם, דה-קסטילה (גם הוא מהאנוסים), חזה במאורע טראגי זה והנציחו לאחר זמן במנגינה שחיבר כבת לוויה לתפילת "כל נדרי".

את הקומפוזיציה הוא חילק לשני חלקים. החלק הראשון מתחיל בעת שהאינקוויזיציה מתפרצת לתוך המרתף, אוסרת את כל הנאספים, העומדים בתפילת שמונה עשרה. בחלק השני של הקומפוזיציה הוא מתאר כיצד המלכה מבשרת לדה-סילבה את בשורת החנינה, בהיותה בטוחה כי חייו ניתנו לו במתנה, אך היא נרעשת לשמע הסרוב המוחלט שלו להישבע לצלם. והוא קורא בקול גדול: "שמע ישראל" וקופץ לתוך הלהבות. יצירה מוסיקלית נפלאה זו נתפשטה עד מהרה בכל תפוצות ישראל והפכה לחלק של אמירת "כל נדרי" בליל יום הכיפורים, לזכר אנוסי ספרד.

הניגון מתחיל בתפילה חרישית, וממשיך אחר כך באימת פתאום, כששלוחי האינקוויזיציה תופסים את האנוסים, אוסרים אותם באזיקים ומובילים אותם למרתפים החשוכים של הכנסייה.

בחלק השני של המנגינה הקול הופך חזק יותר, בוטח יותר. אין יותר מקום לספקות. דה-סילבה חוזר בלב שלם ליהדות ומוסר את חייו על קידוש השם, כשקריאת "שמע ישראל" על שפתיו.

הצרוף של תפילת "כל נדרי" עם המנגינה המרטיטה מבטא את חרדת העם היהודי ביום הדין הקדוש והנורא, ואת המשמעות העמוקה של התשובה אף לגבי ה"עבריינים". אלו העניקו למעמד קדוש זה סמליות רבה לגבי גורל העם היהודי וכל מה שעבר עליו באלפי שנות נדודיו. גם הרחוקים ביותר מהיהדות, שאינם מבקרים בכל השנה בבית הכנסת, מרגישים חובה לבוא לתפילת "כל נדרי", להרגיש במעמד נרגש זה את אחדותה של האומה ואת הקשר האמיץ שבין יהודי ליהודי ובין היהודי לקונו.

אכן, בכוחה של תפילת "כל נדרי" ושל מנגינתה הנפלאה לעורר רגשות תשובה בלב המתפללים ולהרגיש את רוממות ההתייחדות עם ריבון העולמים. אין כוח בעולם המסוגל לפגוע במסורת עתיקה ומרגשת זו!