שררה ביניהם חברות מיוחדת עשרות בשנים. הם חוו יחד שעות לאין ספור של שיחות ודיבורים היורדים לעומקה של הנפש. ידידותם העצומה הייתה לשם דבר. הרבה דברים קרו מאז. משהו רע עבר ביניהם, ומאז שום דבר לא חזר להיות מה שהיה. הוא ידע שחלק גדול מן האשמה רובץ על כתפיו. עכשיו הם כבר לא נקראים חברים. הם  נחשבים אפילו... יריבים. הניתוק נמשך שנים ארוכות.

היה לו קשה להודות בכך אבל הוא התגעגע. מאוד. פעם אחת נסע  אליו מביתו שבדרום אל רעהו שבקצה הצפון. ועמד מול דלת ביתו במטרה לבקש סליחה. הוא בא לנקוש, ונעצר. בא לנקוש, ונעצר.  מעולם לא ידע שקשה כל-כך להתנצל. כי זה היה כרוך בלהודות כמה הוא לא היה בסדר. לבסוף הסתובב וחזר לעירו בנסיעה דוממת, כשהוא נוהג מאחורי מכונית נושאת סטיקר שהזכירה לו משהו: "חבר, אתה חסר"... הוא תהה עד מתי ימשך משחק הכבוד הטיפשי הזה.

יום אחד החליט:  די, זהו, הגיע הזמן להפסיק. נסע לבית רעהו, אזר אומץ ונקש בדלת. רעיית חברו כאילו חכתה לו: "בעלי השאיר לך פתק", על הנייר היו כתובות המילים הבאות: "חבר יקר, דע לך כי למרות הריב בינינו מעולם לא חדלתי מלאהוב אותך, רציתי שאתה תהיה זה שיעשה את הצעד הראשון, שתכיר בטעותך... הייתי טיפש. כשבאת להתנצל ראיתי אותך מבעד לחלון, התפללתי שתכנס אך הסתובבת לאחור. רציתי לצרוח ולא הייתי מסוגל. הלכת לך, משאיר חלל בלבי. אם אתה קורא מכתב זה סימן שהגעת שוב, רציתי רק שתדע כי סלחתי".

"מתי בעלך חוזר?" - ליבו פועם בחוזקה, "יש לי זמן לחכות". " לראות את בעלי?"  היא שואלת בפנים עצובות, מאוחר מידי, "בעלי נפטר לפני כמה שבועות! הפתק היה מונח בצוואתו...".

ידוע המעשה בדוד המלך ע"ה אשר מנה את עם ישראל שלא ברצון השי"ת, גד הנביא מציע בפניו שלוש אפשרויות שונות של כפרה על החטא. פנה דוד אל גד וביקש: "ויאמר דוד אל גד צר לי מאד נִפְּלָה נא ביד ד' כי רבים רחמיו וביד אדם אל אֶפֹּלָה" (שמואל ב' כ"ד). אומרים בחידוד בעלי המחשבה: אם ח"ו אדם נופל בחטא, אזי עדיף ליפול ביד ד' - בחטא של בנ"א למקום ולעשות תשובה כראוי, ואז ודאי הקב"ה יסלח, מאשר ליפול בחטא של בין אדם לחברו ולתלות את יהבנו ברצונו ובחמלתו של האדם... 

למדונו חז"ל: "עבירות שבין אדם למקום אין יום הכיפורים מכפר עד שיפייס את חברו" ע"כ חובה עלינו לעסוק בסוגיית הפיוס בימים נשגבים אלו.

ענין בקשת הסליחה וקבלתה, היא אחת מהסוגיות הקשות והמורכבות בנפש האדם!  כשמגיע הצורך להתנצל - אנו חשים לעיתים שידינו כבולות באזיקי העקשנות... אפילו המחשבה על נסיון ההתפייסות נתקלת בקושי גדול. "סרבני הפיוס" מוכנים לשלם את המחיר הקשה ביותר רק לא להוציא מפיהם את מילת הקסם: "סליחה", וזאת למרות שבסתר ליבם הם משתוקקים וחפצים לפייס את הנפגע. ובפרט שהנפגעים הם בד"כ מהקרובים אליהם ביותר. הם פשוט חשים "שיתוק" בלסת התחתונה והפה מסרב להוציא את המילה המיוחלת!

מהן המניעות הפסיכולוגיות המסתתרות מאחורי הקושי בבקשת הסליחה?

א. "בטחון עצמי נמוך". מחשבה מוטעית שאם נודה בטעות ונבקש סליחה מעמדנו ירד וכבודנו יושפל. בעוד שהאמת הפוכה בדיוק: דווקא אדם המודה בטעותו, מעמדו עולה לאין ערוך בעיני חברו.

ב. "גאווה". אצל אדם הגאה בעיני עצמו לא קיימות בלקסיקון המילים: "טעיתי", "נכשלתי", "סליחה". גאווה אוזקת את האדם מלקחת אחריות על כישלונותיו. 

ג. חינוך לקוי מבית. מתברר שלרבים יש קושי נפשי לבקש סליחה, וזאת מפני שמעולם לא ראו זאת בסביבתם! הם חוו את הריבים אך לא את ההתפייסות, הסיטואציה של "פיוס" לא נצרבה באישיותם, ומשום כך בבגרותם יקשה עליהם לעשות זאת.

ד. חשש מסירוב. שמא הנפגע יסרב לסלוח.

ננסה לשרטט בקצה המזלג, מעט  קווים שיקלו עלינו את מלאכת הפיוס.

1.על האדם להפנים שבשונה ממלאך - אדם הוא! אין אפשרות להיות חף מטעויות ונפילות. בין בכוונה תחילה ובין בשגגה, אנו פוגעים ומעליבים, מזלזלים ומצערים. ובפרט בתוך הבית פנימה... מוטלת עלינו האחריות לתקן.

2. דחיינות. בקשת הסליחה היא פעולה מורכבת ועדינה מכיוון שהיא כרוכה באי נעימות רבה, ומשום כך רבים מעדיפים להדחיק אותה לאחרי החגים אי שם באחרית הימים... חשוב שנדע: אי בקשת הסליחה חמורה מהפגיעה עצמה! גם הנפגע מודע לכך שלא תמיד הפגיעה נעשתה מרוע לב. יתכן שזו הייתה מאי שימת לב. אך מה שכואב לו הם ההתעלמות וחוסר ההתנצלות... שלא נובעים  מאי שימת לב כי אם מרוע לב! הנפגע רואה זאת כזלזול ברגשותיו! על כן חשוב לדעת שכל דחיית הפיוס מעצימה את הקושי. גם אם הנפגע משדר "חזרה לשגרה"... בהחלט יתכן שהכאב עדיין באיבו אך הוא פשוט החליט לשמור אותו בלבו. הפגיעה "מתאכסנת" שם, אך בבוא היום תיבת 'הפנדורה' עלולה להיפתח בסערה והכול יצוף מחדש. 

3. זמן. "אין מרצים אדם בשעת כעסו". הפיוס המיידי עלול לגרום לנפגע לכעוס יותר!... הוא מפרש זאת בחוסר הבנה רגשית לכאבו. ע"כ יש להמתין מעט.

4. ילדותיות. לא משנה מי פתח במריבה, כי אם מי הראשון לסיימה!

5. אמת. אם בקשת הסליחה נובעת מפני ש'טכנית' הסכסוך משבש את חיי היום יום - אם מסיבות "עסקיות" כדאי לכם להשלים... אל תתפלא אם הנפגע מסרב להתפייס! עיקר בקשת הסליחה מכילה בתוכה הבעת כאב על עצם הפגיעה ולא בהשלכות.

6. אחריות. קח אחריות למעשיך! יש לגשת ישר ולעניין. פנים מול פנים. או שיחה טלפונית. ולא בשליחים או מכתבים אנונימיים... ולבקש בפה מלא: "סליחה". בלי תירוצים, האשמות, והסברים למה שקרה. אין מקום למשפט כמו: אם לא היית עושה כך וכך, זה לא היה קורה... או לא ידעתי שאתה כזה רגיש!... 

7. רגישות. בקשת הסליחה מטרתה לחדור אל הלב של הנפגע כי שם בעיקר התרחשה הפגיעה! לכן  את הפעולה הראשונה עלינו לעשות עם עצמנו, להבין, להפנים ולהסכים עם הנפגע שגרמנו או שנגרם לו על ידינו כאב, גם אם לא התכוונו לכך.

8. חרטה. להביע חרטה אמיתית על הכאב, חרטה במילים ברורות ובהבעת פנים כשהמסר: אכפת לי מרגשותיך. במבט לאחור, הייתי עושה כל שביכולתי למנוע זאת.  

9.קבלה לעתיד. לקבל על עצמנו ולהבטיח להשתדל שפגיעה זו לא תחזור על עצמה. זו עיקר התועלת שתהיה לכולנו בעקבות הפגיעה.

10. לנסות שוב. והיה אם הנפגע מסרב להתפייס, עלינו לדעת שעצם הפנייה להתפייסות כבר מורידה את מפלס הזעם ואת צריבת הפגיעה. וע"כ פוסק הרמב"ם שצריך לנסות עוד פעמיים. רובם בסוף יסלחו.

לדעת לסלוח. מספר מילים למתפייס: וודאי לא קל לסלוח. הכאב עדיין צורב  והקושי ברור מאד, הלא אין לנו במוח מנגנון מוחק אירועים... אך נשאל את עצמנו: וכי מה נרוויח מאגירת רגשי טינה כלפי זולתנו?! וכי חיינו ישתבחו מכך?! נבדוק וניווכח שאנשים השומרי טינה הם אנשים שבדרך כלל - מרירים! כשהלב נהפך 'למחסן טינה' הוא מקרין גם על נושא המחסן... ובפרט כשאנו נמצאים בערב יו"כ, ואנו מבקשים סליחה מאת השי"ת על חטאינו. נאמר בחז"ל שההנהגה היא: מידה כנגד מידה...     אל נא נתעלל נפשית בפוגע, אלא, ננסה לדון אותו לכף זכות. נעריך אותו על עצם בקשת הסליחה. ונאמר לו בפה מלא: "סלחתי". גם אם פנימה בלב יש עוד קצת עבודה... וכאשר החלטנו לסלוח אל לנו לערוך "ימי זיכרון"... לפגיעה. מהרגע שקיבלנו את ההתנצלות וסלחנו, הסיפור מאחורינו! ממשיכים הלאה ברוח של אחווה ופיוס.

                                                                גמר חתימה טובה.