התורה קושרת את השמחה של חג סוכות למצות נטילת ארבעת המינים, וכפי שנאמר: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפות תמרים... ושמחתם לפני ה' אלוקיכם" (ויקרא כ"ג, מ'). מהו הקשר שבין מצות נטילת ארבעת המינים לחובת השמחה בסוכות?

הרבה שמחות יכול אדם לחוות בחייו. יש מהן שחולפות כעבור שעה קלה, ויש שהן מתמשכות. יש שהן שטחיות, ויש כאלו החודרות לרבדים העמוקים ביותר של הנפש. שמחה המקיפה את כל אישיותו של האדם והיורדת עד למעמקי נשמתו, היא זו של כפרת החטאים.

העיר ירושלים היתה מוקד לשמחה ולששון לכל הארץ, כפי שנאמר: "יפה נוף משוש כל הארץ" (תהלים מ"ח, ג'). ירושלים היא מקור הקדושה וכור עצום של יראת שמים, רוח טהרה ודעת אלוקים. כיצד היתה היא גם סמל לששון לכל הארץ?

אדם נכנס לבית המקדש, ועל ליבו רובצת סאת עוונות, הקריב קרבן ומתכפר לו, ויצא נקי מן העול המעיק. היש לך מאושר ושמח ממנו? זו הסיבה שבגינה היתה ירושלים "משוש כל הארץ".

אמנם היום אין לנו בית מקדש ולא כהן מכפר, אולם עיצומו של יום הכיפורים מכפר גם בימינו, וכיון שזכה אדם לכפרה, הרי זו סיבה מספקת לשמחה אין קץ. ולא עוד, אלא שהקרבנות אינם מכפרים אלא על השגגות, ואילו כפרת יום הכיפורים מכפרת גם על הזדונות, נמצא שקיימת ביום הכפורים סיבה לשמחה יתרה.

בכל חטא שחוטא האדם קיים גורם התעלמות מהקב"ה. לרגע נדמה לחוטא, שעין של מעלה אינה רואה אותו, ולכן יכול הוא לעשות במחשך מעשיו. על עוון הסתר הפנים מצידו של האדם מגיב הקב"ה בהסתרת פניו ממנו. על תופעה זו מיצר דוד המלך: "הסתרת פניך, הייתי נבהל" (תהלים ל', ח').

אם על ידי כפרת עוונותיו זוכה אדם לשוב ולהתקשר אל בוראו, אין לך מאושר ממנו. מהחשכה והאפלה שבה שקע האדם בשל חטאיו, מפציעה אלומת אור של סליחת העוון שאין כמוה לגרימת שמחה. על כך אומר דוד המלך: "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה" (תהלים צ"ז, י"א).

ברוח זו נוכל להבין את הקשר שבין מצות נטילת לולב לבין השמחה שבחג הסוכות. הרבה רמזים נאמרו בפי חז"ל אודות ארבעת המינים. אחד מהם הוא האמור במדרש (ויקרא רבה ל', ט'):

"פרי עץ הדר" – זה הקב"ה, שכתוב בו (תהלים ק"ד, א'): "הוד והדר לבשת".

"כפות תמרים" – זה הקב"ה, שכתוב בו (תהלים צ"ב, י"ג): "צדיק כתמר יפרח".

"וענף עץ עבות" – זה הקב"ה, שכתוב בו (זכריה א', י"א): "והוא עומד בין ההדסים".

"וערבי נחל" – זה הקב"ה, שכתוב בו (תהלים ס"ח, ה'): "סולו לרוכב בערבות".

חז"ל רמזו לנו שבאמצעות ארבעת המינים אנו לוקחים, כביכול, את הקב"ה. מצוה נפלאה זו הינה צורה נשגבה של דביקות בבורא.

גם ב"יהי רצון" הנאמר לפני נטילת לולב מזכירים אנו כי ארבעת המינים הינם "אותיות שמך המיוחד". במינים אלו מצויים רמזים לקב"ה, ועל ידי לקיחתם אנו מתקשרים עמו.

המכנה המשותף שבין מחילת העוונות ונטילת הלולב הוא בשורת ההתקשרות המחודשת עם הקב"ה. התקשרות זו מולידה שמחה פנימית עמוקה, וכפי שנאמר (תהלים קמ"ט, ב'): "ישמח ישראל בעושיו, בני ציון יגילו במלכם".

ארבעת המינים הנאגדים יחדיו רומזים לסגולת האחדות שצריכה להיות נחלת עם ישראל. וכך נאמר במדרש:

"פרי עץ הדר" – אלו ישראל, מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים.

"כפות תמרים" – אלו ישראל, מה התמרה הזו יש בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל, יש בהם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים.

"וענף עץ עבות" – אלו ישראל, מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם, כך ישראל, יש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה.

"וערבי נחל" – אלו ישראל, מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל, יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים.

אמר הקב"ה יקשרו כולם באגודה אחת, והם מכפרים אלו על אלו.

מעלת האחדות היא כה גדולה עד שהקב"ה ייחד לה מצוה הרומזת על יקרתה.

הנסיון מלמדנו כי לא ניתן להגיע לאחדות אמיתית בין הבריות אלא על ידי סילוק מוקדם של גורמים המהווים סיבות לפרוד. התרוממות מעל קטנוניות, מעל הקנאה, התאוה והכבוד, רק היא מסוגלת להוביל לאחדות. רק המתעלה מעל נגיעות אישיות, הוא המסוגל לחיות באחווה עם הזולת.

בפרט זה גדולה סגולת יום הכיפורים למחות מליבו של האדם סממנים בלתי רצויים אלו. ביום קדוש זה זוכה האדם להיטהר מחיידקי האנוכיות השונים, ועל ידי כך הוא יכול להתקרב אל הזולת ולהתאחד עימו.

כשם שסילוק הנגיעות האנוכיות מוביל אל האחדות, כן הוא מוביל אל השמחה. האנוכיות הרואה את האדם במרכז ההוויה, היא המפריעה לקירבת הדעת שבין הבריות, והיא זו המונעת מן האדם לשמוח באמת. התחושה האנוכית שחש אדם כאילו הכל "מגיע לו", היא שורש פרוד הדעות בין בני אדם, והיא גם זו המפריעה לאדם לשמוח, שהרי תמיד "מגיע לו" הרבה יותר. מי שרואה את עצמו במרכז, לא יוכל לעולם להגיע לשמחת אמת. רק מי שמעבד את מידותיו ומדגיש פחות את עצמו, תשרור השמחה במעונו, והוא יוכל לחיות באחווה עם הבריות.

הקירבה אל השכינה, האחדות שבישראל והשמחה - שלושתן קשורות ואחוזות זו בזו בקשר בל ינתק. ההתקשרות לבורא מובילה אל האחדות, ומאידך גיסא מובילה האחדות לקירבת השכינה. מקרא מלא מעיד על כך (דברים ל"ג, ה'): "ויהי בישורון מלך", אימתי? "בהתאסף ראשי עם, יחד שבטי ישראל".

קירבת הבורא היא הסיבה לשמחת אמת, וידוע גם להפך, שהשמחה היא הגורם להשראת השכינה. "אין השכינה שורה מתוך עצבות... אלא מתוך שמחה של מצוה" (שבת ל', ב'). אף בחג הסוכות ידענו שמשמחת בית השואבה היו שואבים רוח הקודש.

נחשף לפנינו מעגל נהדר של שלמות, מעגל שבתוכו משולבים התשובה מהחטא יחד עם אחדות ישראל. במעגל זה צמודים טהרת המידות עם שמחת הלב, וכולן כאחד נועדו למען עם ישראל המתקרב לבוראו בימים אלו.