סוכה קטנה עומדת על אם הדרך, פינה מוגנת מהחום היוקד בחוצות. גם השנה היא ניצבת באותו מקום, לא השתנה מאומה מאז אשתקד.

צנועה הסוכה וחסרת יומרות. דפנות דלות מד' רוחותיה, כיפת ירק לראשה, וכל כולה אינה אלא ד' על ד' אמות מרובעות.

צפוף בסוכה. בליל של קולות, מעין קיבוץ גלויות עולה מחלונותיה, ובכל זאת לא אמר איש צר לי המקום.

הדלת פתוחה, מזמינה גם אותך. ברוך בואך בצל קורתנו! אל חג הסוכות, חג האחדות של העם!

הסוכה, דירת הארעי שנצטווינו להעתיק אליה את מקומנו למשך שבעת ימי החג - "סוכת שלום" היא. סגולתה לקרב לבבות ולהרבות אהבה ואחווה בעם.

כיצד פועלת הסוכה להשכנת שלום?

חג הסוכות מבשר על הופעתו בעידן חדווה. תחושת השמחה מתמקמת בלב בימים אלו, שמחה משותפת לכל באי עולם. הלא חג האסיף הוא. העונה החקלאית מתאימה את עצמה להלך הרוח הנושב במחוזותינו לקראת הרגל. אסיף - זמן של סיפוק הוא. האסמים פתוחים, הגרנות מתמלאים בר, היקבים - תירוש והגיתות - יצהר. שפע ברכה נכנס לאחסון ולאפסון, מצייד את המאגרים במזון ובמחיה למשך התקופה הבאה.

בעונה זו, פניהן של הבריות צהובות זו לזו. טבעו של השובע שהוא מרחיב את הדעת ומפנה מקום בלב גם עבור הזולת. אין כמו עונה זו לתנופה של התחלה מחודשת, לצמיחה פנימית.

המחיצות נופלות

אמנם, יותר משעושה השמחה הגשמית, עושה העיתוי הרוחני של החג. ימי הדין שקדמו לחג הסוכות יצרו תשתית לאיחוד הלבבות. אך לפני ימים ספורים עמדו הכול בבתי כנסיות כדלים וכרשים, ערכו את חשבון נפשם, היכו באגרוף על הלב וביקשו סליחה ומחילה. כל אחד מחל לחברו על הזדונות ועל השגגות, וקיבל על עצמו לעשות מעתה אך טוב וישר בעיני אלוקים ואדם.

עתה, כאשר יצאנו נקיים מחטא, טהורים מעוון, כולם אהובים, כולם ברורים וקרובים. "צא מדירת קבע לדירת ארעי". יעזוב איש את בית מבצרו, אם זהו טרקלין ופלטרין או קורת גג עלובה, וינדוד אל סוכת עץ ארעית, מסוככת בפסולת גורן ויקב.

הבדלי המעמדות וכל הפערים החיצוניים מתבטלים. כל בית ישראל שווים במצוות סוכה.

בצל הסוכה, על רקע קרבת הלבבות, באה מצווה נוספת ומשגרת תזכורת לחובת ההתאחדות - מצוות ד' מינים.

כעת, על רקע השוויוניות הנינוחה, באווירה הפתוחה של הסוכה, באים פסוקי מגילת קהלת ומגדירים מחדש את סולם הערכים.

הם מצליחים להציב אמות מידה מחודשות ביחסינו עם הבריות. כאשר תתמתן ההערכה להישגים גשמיים, גם כבוד ותהילה מדומים ייחשפו בריקנותם. קנאה, שנאה ותחרות, המשחקות על הבמה הדמיונית - יסור צילן ויפשטו את התחפושות. העולם הזה, עולם חולף הוא, אינו שווה אפילו אנחה קלה. ואילו בעולם הבא - יש מקום בעבור כולם. ברוחניות - אין איש התופס את מקום רעהו או דוחק את רגליו. הכול מכוונים למטרה אחת: להרבות כבוד שמים.

עתה, כאשר האינטרסים משותפים והמטרה זהה, נופלות המחיצות בין איש לרעהו. כל בית ישראל מתקבצים בזמן שמחתנו אל הסוכה בשמחה של אהבה, אחווה, שלום ורעות.

שלום בית

מצוות סוכה מחדירה את השאיפה לשלום-אמת בין כל שדרות העם. לְמה מתאווים כולם? אל האחדות האמיתית של כ"איש אחד בלב אחד", לסוכת השלום הקמאית שהקיפה את כל ישראל באהבה שמיימית ואיחדה אותם באחדות גמורה. על אחדות זו אנו מבקשים בתפילה: "ופרוש עלינו סוכת שלומך". סוכת שלום - אלו הם ענני הכבוד. ענני הכבוד ששימרו את ישראל בלכתם במדבר, באו בזכותו של אהרן שהיה אוהב שלום ורודף שלום. ללמדנו שלא שלום חיצוני בלבד הוא השלום האידיאלי, לא מעטפת חיצונית של שלווה והשקט והגנה מפני אויבים. השלום האידיאלי הוא "שלום בית" - יחסי פְּנים משובחים, אהבה ואחווה ורעות בין כל חלקי העם, בין כל בני ישראל המסתופפים בצל השכינה.

חג הסוכות מבקש מאיתנו לאהוב את השלום, לרדוף אחריו. לכן, עלינו לרדת לחקר השלום האמיתי - לבדוק מהם מאפייניו? כיצד הוא נוצר?

חכמינו לימדונו בגמרא: "שלוש שלומות הן (שלושה חלומות מורים על שלום): נהר, ציפור וקדרה". שלושת הסמלים אינם מבטאים אותה בשורה. לא הרי שלום שמסמלת הקדרה, כשלום שמסמלות הציפורים, ולא שלום קדרה וציפורים כשלום הנהר. כל אחד מהסמלים מבטא רמה אחרת של חיי אחווה.

ֿמחיצה של ברזל

יש שלום שעיקרו אי-מריבה, העדר מלחמה. אין אנו מתערבים זה בעניינו של זה. כל אחד חי בעולמו, כאילו מפרידה בין השניים מחיצה.

השלום ה"אדיש" נמשל לקדרה, כפי שאומר הנביא (ישעיהו כ"ו, י"ב): "ד' תשפות שלום לנו". מה תפקידה של קדרה? לחצוץ בין שני יריבי נצח - האש והמים. האש והמים לא יוכלו לעולם לחיות יחד. האש מרתיחה ומאדה את המים, והמים מכבים את האש. דו-קיום ביניהם ייתכן רק על ידי מחיצה.

השלום שמגלמת הקדרה דומה יותר לשביתת נשק בין שני אויבים, החיים מעבר לגדר הפרדה. למגינת לב, גם ‘שלום בית' עשוי לפעמים להראות כך: הוא - מפרנס, והיא - מבשלת ומכבסת. חלוקת התפקידים קבועה. אין עימותים ואין חיכוכים, מחיצה של ברזל שומרת על יחסים "תקינים" בין בני הזוג.

על שלום זה התברכו ישראל במילה: "וישמרך" שבברכת כהנים - שמירה מכל מריבה ומלחמה, הגנה מפני אויבים. אך איש אינו מאחל לעצמו יחסי חברה מעין אלו. אמנם למצער, גם לזאת יקרא שלום ואף זוהי מדרגה.

להקה של בודדים

יש שלום שהוא למעלה ממנו. השלב הבא בסולם ה"שלום" הוא מציאות חיובית. לא רק העדר מחלוקת ומניעת מריבה, כי אם יחסי ידידות פוריים. בין הידידים שוררת אהבה. הם מתעניינים זה בזה, איכפתיים ומושיטים יד בעת הצורך. חברות מסוג זה מוגדרת כ"טובים השניים" מן ה"אחד ועוד אחד". אמנם, עדיין הם בגדר שניים.

אין מחיצה ביניהם, אבל קיים מרחק, דיסטאנס מסוים שומר על ריחוק. קיים רווח שמשמעותו: "חייך קודמים". אחרי שאדאג לעצמי, אדאג גם לך. מרחב המחיה שלי קודם ליחסי החברה. שלום ידידותי זה נמשל לציפורים. הפסוק מדמה את יחסי האחווה ללהקה במעופה, כפי שקובע הנביא (ישעיהו ל"א, ה'): "כצפורים עפות, כן יגן ד' צב-אות על ירושלים". הלהקה אחת היא, אך הציפורים נפרדות. כל בנות הכנף שבקבוצה עפות לכיוון אחד. כולן כאחת, "כאחת" - בכ' הדמיון בלבד, לא כמציאות אחת מוחלטת.

"שלום הציפורים" יכול להיות רצוי ומקובל בין רעים וחברים, אך עדיין תחום כל יחיד במרחב מחיה עצמאי, עדיין אין הוא השלום המיטבי. בשלום 'הציפורים' התברכו ישראל מפי הכהנים במילה "ויחונך" - כביאור המפרשים: שתהיו חוננים זה את זה ומרחמים זה את זה. אכן, חיים של חן וחסד יש כאן, אך עדיין אין זה הייעוד הסופי.

מצב זרימה

השלום האידיאלי המיוחל נמשל לנהר. הנהר מורכב מטיפות של מים, אך האם נכון להגדיר אותו כביליוני טיפות השטות באותו כיוון?! טיפות המים מתמזגות זו בזו. בשטף זרימתן הקולחת הן יוצרות מציאות חדשה הקרויה "נהר".

אף ישראל נתברכו ב"שלום" שיוצר גיבוש אחיד בין הפרטים, הווייה שלמה ואחידה, כפי שנאמר (ישעיהו ס"ו, י"ב): "הנני נוטה אליה כנהר שלום". "שלום" נגזר מן התיבה "שלם". ("אחדות" היא משורש אחד. להבדיל מ"ריב" - מלשון ריבוי, שכן, שורשה של כל מחלוקת הוא החלוקה). כאשר הרֵעוּת על כנה, נחשב כל "רֵע" כשבר כלי, מלשון רעוע. אין לו מציאות בפני עצמו, ורק בהתאחדו עם הכלל הוא נעשה מושלם.

ההתנהלות הרצויה של החברה בעם ישראל היא התאחדות מלאה של יחידים עם הכלל, התמזגות של הפרטים לגוף אחד. כדרך שאנו מבינים ומכירים שלום של שלמות במסגרת המצומצמת של "שלום בית" בין איש לאשתו, כך עלינו להאמין ולהרגיש שגם האיברים הנכללים במסגרת הרחבה של כלל ישראל הם בעצם קומה אחת, אחת ממש.

על השלום הזה התברכנו בברכת כהנים: "וישם לך שלום". המציאות האידיאלית היא "שלום", שהוא הווייה חדשה, שלום שאפשר לחפוף בצילו ולהשרות אותו על העם.

בלב אחד אל אב אחד

אכן, בני איש אחד אנחנו. הגלות זורעת פירוד ומעמידה מחיצות בין איש לרעהו, בין קהילה לחברתה. מפוזר ומפורד העם למגזרים ולפלגים, לעדות ולחוגים. אך כולנו מתאווים לזכות לאחדות ושוב להסתופף תחת ענני הכבוד ב"סוכת שלום".

הדרך לצמצום פערים ולמזעור הבדלים עוברת דרך השיבה אל האב. ככל שנהיה קרובים יותר אל "ד' אחד", כך נהיה מאוחדים יותר בינינו.

כאשר כולם לומדים תורה אחת ומקיימים אותן מצוות; כאשר אנו מאמינים ובוטחים ומתפללים לא-ל אחד ומצפים לאותה גאולה; כאשר אנחנו חיים על פי "שולחן ערוך" אחד - אנחנו הופכים יותר ויותר מטיפות בודדות לנהר אחד הזורם לכיוון אחד, כנהר שלום.

נשמתנו היא אחת בשורשה, אף על פי שהיא שוכנת בגופים מחולקים. על כן, ככל שתהיה החברה "גופנית" יותר, ככל שיינתן מקום לערכי החומר, כך יהיה ניכר בנו החילוק והריבוי חלילה. ולהפך, ככל שנהיה "נשמתיים" יותר, ככל שנחשוף את הפנימיות מעמקי נפשנו - גזע הנשמה שממנו יוצאים כל ענפי נשמות ישראל, יהפוך יותר ל"אחד".

הסוכה פותחת דלת וקוראת לפזורות ישראל להתקבץ בלב אחד כמאז. כוכבים מציצים בין חרכי הסכך, מטילים נגוהות אור על הבאים להסתופף תחת כנפי השכינה, וכאילו אומרים (ברכות דף ו', א'): "מי כעמך ישראל, גוי אחד בארץ".