חג הסוכות

בחמישה עשר בתשרי מתחילים 'החגים', הנמשכים שמונת ימים, כמו שכתוב בתורה (ויקרא כג, לד-לו): "בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה חג הסכות שבעת ימים לה'; ביום הראשון מקרא קדש כל מלאכת עבודה לא תעשו... ביום השמיני מקרא קדש יהיה לכם".

שבעת הימים הראשונים נקראים חג הסוכות, משום שבימים אלו אנו מצווים לשבת בסוכה. היום השמיני נקרא 'עצרת', ומפני שהוא היום השמיני של החג – נקרא גם 'שמיני עצרת'.

אין מעוטר ומשופע במצוות כחג הסוכות: סוכה, ארבעה מינים, ניסוך המים, ערבה בהושענא רבה, וכן מצוות השמחה בחג, כנאמר "ושמחת בחגך".  

חג הסוכות מכונה "זמן שמחתנו". בכל חג מצווה לשמוח, אך בחג הסוכות ישנה הוראה מיוחדת לשמוח. הציווי על השמחה בחג זה מופיע בתורה שלוש פעמים: "ושמחתם לפני ה' אלֹקיכם" (ויקרא כג, מ), "ושמחת בחגך" (דברים טז, יד), "והיית אך שמח" (שם טז, טו).

במועד חג הסוכות חל זמן האסיף. בפרק זה יכול האדם לשמוח בברכה שהביא אל ביתו מן הגורן ומן היקב. והנה, מכל חמודות תבל שנתברך בהם, בוחר היהודי לנטוש את ביתו ואת קנייניו החומריים ולעבור לחסות בצילה של השכינה.

צל הקודש של השכינה המסומל בסוכה, חביב על ישראל יותר מכל פלטרין מעשה אנוש. יסודה של הסוכה בענני הכבוד שחפפו והגנו על ישראל בראשית היותם לעם סגולה, ואף כיום חופת כבוד זו גנוזה בסוכה. על כן ישראל חומדים לשכון בצילה.

ההתכנסות תחת כנפי השכינה מובילה לבקשת האחיזה הבלתי פוסקת בתורה. זוהי התוצאה הישירה שהייתה בשעתו, וזו גם התוצאה של ישיבתנו בסוכה.

כדי להגיע לשמחה ולשלוות נפש פנימית, זקוק האדם להכיר את מקומו ומעמדו, ולזאת זוכים ישראל במועד הסוכות. ארבעת המינים הניטלים בסוכות, מכוונים כנגד כל סוגי נפשות ישראל ומסייעים לכל אחד למצוא את מקומו הייחודי, את עצמיותו – ואז שמחתו שלמה.

בנטילת ארבעת המינים, השונים זה מזה באופיים ובאיכותם, אנו כמו מצהירים לפני ה': הננו בניך בחוריך, הננו לפניך כפי שאנו. אומנם איננו נמנים עם הצדיקים, שיש בהם טעם, יש בהם ריח והם מעוטרים בכל מידה נכונה, אולם אב מקבל את בניו כמות שהם. אב אוהב את כל בניו ואינו בורר את כישרונותיהם. יחסי החיבה העזים שבין אבות לבנים אינם תלויים לא בכישרונות ולא בסגולות אחרות, וכך גם יחסו של אבינו שבשמיים כלפינו.

לפיכך אין צורך לקנא באף אחד ואין תועלת בחיקוי של הזולת. מחובתנו להוציא לפועל את הפוטנציאל שהקדוש ברוך הוא הועיד לכל אחד מאיתנו; כך נישא חן וחסד בעיניו, וכך נתמלא בשמחת אמת.

בחג הסוכות היהודי זוכה להיכנס לצל הקודש תחת כנפי השכינה, ומשעה זו הוא טובל באושר עמוק ומתמלא בשמחה. זוהי השמחה האמיתית של "ישמח ישראל בעושיו, בני ציון יגילו במלכם". כשמגיעים למצב של "לפני ה' אלוקיכם", שואבים מכך שמחה וגיל אין קץ. הכרה נפלאה זו בכוחה למלא את הלב היהודי בשמחה העשויה לזון אותו לאורך ימים.

ביושבנו בסוכה אנו חוסים בצל ה'. הסוכה נקראת "צל האמונה". רק הבוטח בה' הוא המסוגל לשמוח ולהיות שרוי בשלווה פנימית. ביודעו שעתידו מסור בלעדית בידי הבורא הכול-יכול, שהוא המנהל את ענייניו לפי חשבון מדוקדק, והוא גם הרוצה תמיד בטובתו, הדאגה והעצב ממנו והלאה. האדם השלם בביטחונו בה' חש עצמו מוגן ובטוח, כפי שדוד המלך העיד על עצמו (תהילים קלא, ב): "כגמֻל עלי אמו, כגמל עלי נפשי". כדרך שילד קטן האוחז בידו של האב הגדול אינו חושש מכלום, ביודעו שאביו לבטח יעשה הכול להגנתו ולביטחונו, כך חש המאמין (תהילים כג, ד): "גם כי אלך בגיא צלמות, לא אירא רע", וזאת משום ש"כי אתה עמדי". זהו המרשם לשמחה ולאושר.

כדי לקדם ולקרב את האדם לקראת בוראו, לסלק ממנו את התפיסה הפסולה הבוטחת באדם ולסייע לו לדבוק בביטחון אמת באלוקיו, הורתה התורה לעזוב בסוכות את דירת הקבע, העלולה להתיימר להיות משענתו ומבטחו של האדם, ולעבור לדירת עראי שבה ישליך את מבטחו רק על הקדוש ברוך הוא. כך יקל על האדם להכיר באפסות עוצמתו, ובדרך זו יפנה את מבטו לעבר אביו שבשמיים ובו ישים את מבטחו.

משעה שהאדם חדל להאמין ולבטוח בעוצמתו ובקנייניו ומתאזר בביטחון של אמת, הוא מתמלא בשמחה אין קץ, ולפיכך קרוי חג הסוכות בשם "זמן שמחתנו".

ביטחון אמיתי בקדוש ברוך הוא קשור גם בקשר הדוק לתחושת הענווה של האדם. בנוהג שבעולם, אדם החש כי יש לו נכסים ואמצעים, עלול להיתקף בהרגשה המסוכנת שכוחו ועוצם ידו – חריצותו, כישרונותיו וכישוריו עשו לו את החיל, או לכל הפחות הם שסייעו לו בכך. על אדם כזה אומר הכתוב: "ומן ה' יסור לבו". רק המכיר בבירור שהוא כשלעצמו עני ואביון, נקי מרכוש וחסר כוח ועוצמה, הוא המסוגל להישען על קונו ולבטוח בו באמת. רק אדם החי בהכרה מתמדת שבכוחות עצמו לא יוכל להגיע לכלום אלמלא חסד הבורא שהעניק לו מטובו, הוא המסוגל, מתוך ביטחונו בקב"ה, להגיע לשמחת אמת.