מגילת קהלת

התנ"ך כולל תורה, נביאים וכתובים. עם ה'כתובים' נמנות חמש המגילות: שיר השירים, איכה, רות, אסתר וקהלת. מגילות אלו נקראות במועדים מיוחדים הרומזים לעניינים שמוזכרים במגילות אלו. מגילת שיר השירים נאמרת בפסח, ומזכירה את האהבה ההדדית בין ישראל לבורא כפי שהתגלתה ביציאת מצרים; מגילת איכה היא מגילת החורבן ונאמרת בתשעה באב, יום האבל המרכזי על חורבן בית המקדש; מגילת רות נאמרת בשבועות, משום שדוד המלך, שנפטר בחג השבועות, היה צאצא של רות המואבייה שהתגיירה והפכה לחלק מהעם היהודי במסירות נפש; מגילת אסתר נאמרת בפורים, ומסופר בה על ניסי פורים; ומגילת קהלת נאמרת בסוכות. 

אחד הטעמים לקריאת מגילת "קהלת" בחג הסוכות, הוא שאת "קהלת" אמר שלמה המלך ב"הקהל".

מהו הקהל?

אחת לשבע שנים, בסוף שנת השמיטה, היה עם ישראל זוכה לקיים בחג הסוכות מצווה נדירה. מצוות הקהל. מצווה זו נערכה במעמד אדיר (דברים לא, יב): "הקהל את העם, האנשים והנשים והטף". במעמד זה קרא המלך בעזרה שבמקדש את חומש דברים, שכולו מלא דברי מוסר והדרכה.

לכאורה, ספר "קהלת" אינו נראה קשור ישירות למעמד "הקהל" ולתועלת הרוחנית שהעם שאב ממנו. ואולם לאחר עיון בו, נמצא שאכן קיים מכנה משותף.

בין "קהלת" ל"הקהל" אין רק שורש לשון משותף, אלא גם קשר ענייני. האפשרות להקהיל את העם ולאחדו, קשורה לאימוץ המעשי של העקרונות שבספר "קהלת", על אודות היחס הראוי לקנייני העולם. ספר זה מקנה השקפה וצורת הסתכלות נכונה על ענייני העולם. כאשר אדם אינו נסחף אחרי החומריות וקנייני העולם, הוא משיל מעליו קליפות של אנוכיות, המפרידות בין איש לרעהו. באותה שעה הוא מסוגל להתאחד עם הזולת.

בסיום קהלת נאמר (יב, יג): "סוף דבר הכל נשמע, את האלוקים ירא ואת מצותיו שמור, כי זה כל האדם". הסחת הדעת מקנייני העולם הזה צריכה להפנות את הדעת לכיוון החיובי של קנייני הנצח, שבהם באה מעלת האדם לידי ביטוי מושלם.

בחג הסוכות אנו יוצאים מדירתנו הקבועה וקובעים את משכננו בסוכה, שהיא דירת עראי; דירה שאין בה מהנאות העולם. בשעה זו עלינו לקבוע בתודעתנו כיצד אנו מסוגלים לדבוק בדרך ה', למרות המהמורות והמכשולים המצויים בדרכנו.

כל תענוגי העולם היו פרוסים לפני שלמה המלך, אך הוא קבע במגילת קהלת שרק ליראת ה' יש ערך ממשי. קביעה זו של גדול החכמים והעשירים שהיו מימות עולם, מסוגלת לסלול דרך לכל הבאים בעקבותיו.

שלמה המלך אומר: אני הקפתי את עצמי בפאר ובהדר וראיתי ש"הכל הבל ורעות רוח" (קהלת א, יד).

דוד כתב את ספר תהילים כביטוי לדרכו של אדם המתמודד נגד יצרו ומבטלו לחלוטין. שלמה כתב את ספרי משלי, שיר השירים וקהלת כביטוי למאבק הכרתי של אדם המחפש את האמת בעולם מלא פיתויים וטעויות. הוא מכיר את הפיתויים, ואפילו נעזר בהם בדרכו אל ההכרה שאין מאומה מלבד הרוחניות.

תפקידו של יהודי הוא לקיים את דברי התורה (דברים ל, טו): "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע". רק באמצעות החוכמה התורנית ניתן להבחין בין טוב לרע ולהשיג את התכלית, שהיא קיום הצו (שם יט): "ובחרת בחיים".

שלמה המלך הבין שבלי יכולת להבחין בין טוב לרע, הוא עצמו לא יהיה מסוגל למלא את תפקידו. בתשובתו לשאלת ה': "מה אתן לך?" הוא ביקש את הדבר הנחוץ לו ביותר, דבר הכולל את הכול. הוא לא שאל עושר ושפע, כוח ותהילה. הוא שאל חוכמה (מלכים א, ג, ח-ט): "ונתת לעבדך לב שֹׁמֵעַ לשפֹּט את עמך להבין בין טוב לרע".

במשאלתו הוכיח שלמה שהוא אכן ראוי לקבל את החוכמה האלוקית. "יהב חכמתא לחכמין" [נותן חכמה לחכמים], אומר דניאל. נתינת מתנה לאדם שאינו חכם, היא חסרת תועלת, כי הוא לא ישתמש בה בצורה נכונה. רק אדם היודע לשם מה נחוצה החוכמה, מקבל תשובה חיובית למבוקשו.

נולדנו עם יכולת לחוש בהנאות החומריות, אך עלינו לדעת שניתנו לנו חיים קצרים, שבהם עלינו לצבור את החשוב מכול, את האוצרות הרוחניים.

על כן אנו קוראים את מגילת קהלת בשבת של חג הסוכות, החג שבו מלמדת אותנו גם הסוכה עצמה שיש לבכר את הרוח על החומר. באופן זה אנו מחדירים לליבנו את האמיתות שהנחיל לנו שלמה במגילת החוכמה.

מגילת קהלת משננת באוזנינו: "הבל הבלים אמר קהלת, הכל הבל". ההצלחה, העושר, השפע, היבול הרב – אינם אלא הבל, העתיד להימוג כעשן. נשאלת שאלה מחייבת המציאות: האם אנו אמורים ליהנות מתוצרת השדה והכרם, או לראותה כ"הבל הבלים"? באיזה אופן עלינו להסתכל על ההצלחה החומרית שזכינו לה?

התשובה היא כי עם חלוף החג יצא האדם מישראל אל שדהו לזריעה מחודשת. הוא ישדד את אדמתו ויטיל בין רגביה את זרעי התבואה של השנה הבאה. בתרמילו ינוחו לקט הזרעים וגם דברי האמונה שצבר בחג האסיף. הוא ידע להסתמך על אביו שבשמיים, ש"מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם". תהיה זו הזריעה שעליה נאמר: "מאמין בחי העולמים וזורע" (תוס' שבת לא, א); זריעה הקשורה לאמונה טהורה, זו שנובעת מהחג שזה עתה הוסיף לנו כה רבות.