דוד ברוורמן חג הסוכות בשיר ובמחול
חשכה אפפה את רחובותיה השקטים של קרלין שברוסיה. כל התושבים היהודים מיהרו לנעול עצמם בתוך בתיהם. ממשלת רוסיה הוציאה צו שאסור לאף יהודי להימצא ברחובות אחרי רדת החשכה.
חסיד נלהב אחד – תלמיד של הרה"ק רבי אהרן הגדול מקרלין זי"ע – התקשה ביותר לציית לצו זה. באחד מלילות הכפור נמלא החסיד ברצון כביר לראות את רבו ולהתחמם בזיו קודשו. על אף הסכנה שבדבר, נמשך האיש כבעבותות אל ביתו של הרבי.
החסיד עשה את דרכו חיש מהר דרך רחובותיה הריקים של קרלין, כשבידו הוא אוחז ספר תהילים.
לפתע פתאום הוא גילה שוטר רוסי החוסם את דרכו. ידיו נכבלו באזיקים וללא אומר ודברים הוא הושלך לבית המעצר.
"כנראה שמן השמיים לא רצו שאראה את רבי אהרן", חשב לעצמו החסיד, "אך לפחות ספר התהילים היקר שלי נשאר עמדי", והוא החל לקרוא תהילים בחום ובדבקות, פסוק אחר פסוק, פרק אחר פרק.
תפילתו עלתה והגיעה השמימה, אך אז לפתע חטפו זוג ידיים את ספר התהילים בפראות מידיו של החסיד...
החסיד נותר בשלוותו. "הם לא איפשרו לי לראות את רבי, והם גם לקחו את ספר התהילים שלי" לחש לעצמו, "אך דבר אחד הם לא יכלו לקחת ממני: את היותי יהודי!" גל של שמחה שטף אותו, הוא נעמד ופצח בריקוד סוער...
שומר הכלא הציץ בו בתימהון שהתחלף עד מהרה בכעס: "צא מכאן מיד!" צעק. "בכלא קטן זה אין מקום למשוגעים!..."
החסיד לא ביזבז רגע ומיהר לרוץ לבית רבו. כשנכנס, בירך אותו רבי אהרן בחום לשלום. "אם אדם שמח בכך שהוא יהודי" אמר לו, "הוא יכול להינצל מכל צרה!" (מ. קיסנר)
חג הסוכות מוגדר ביהדות כ"חג השמחה" כפי ההגדרה שניסחו לנו חז"ל בתפילת שלש רגלים: "זמן שמחתנו", וזאת מפני שהציווי על השמחה העיקרי נאמר בתורה בהדגשה דווקא על חג זה. כפי הנאמר: "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ... שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַד' אלוקיך... וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ...וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ..." (דברים ט"ז י"ד ט"ו)
למדנו רבינו האר"י הק' ז"ל שמועדי ישראל מכילים בתוכם שני מסרים א. בכול חג יש "אור חוזר", כלומר, ביהדות אנו לא חוגגים חגי זיכרון היסטוריים, אלא, האור גדול ואדיר שהיה בזמן האירוע, יורד הוא משמים שוב ושוב בכול חג וחג עם כניסתו ועד צאתו. ב. כדי לזכות לאותו אור לאותה השפעה על היהודי להכין את הכלים להיות ראוי להכיל את אותו אור. עליו להתבונן במהות החג ובפנימיותו. ולבקש לזכות שאור זה יפעפע בתוכו ולא יעבור לידו. שומה עלינו להתבונן בתכני חג הסוכות.
המילה: "חג" מופיעה בהדגשה כמה פעמים בחג הסוכות. למדונו המפרשים שהמילה "חג" נגזרת מהשורש המילה: 'ח.ו. ג.' שפירושו מעגל, מחזור, החוזר על עצמו באופי שונה בכול חג וחג. חג הוא מלשון מחוגה. המחוגה מציירת תמונת עגול , עיגול מסמל במהותו שלמות, רעיון זה מבטא המושג: "חגים" המורה על שלימות הרעיון שהחגים טומנים בתוכם. יש להתבונן א"כ מדוע דווקא בחג הסוכות נאמר הביטוי: " שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג" ?!
מבארים המפרשים ששורש הרעיון נעוץ בדברי הגמרא במסכת חגיגה (י:) הגמרא שם דנה במקור של חז"ל לפרש את הפסוק: " וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לד' " (שמות י"ב י"ד) שממנו למדו שצריכים להביא ברגלים 'קרבן חגיגה', שואל רב פפא שמא הכוונה ל"חוגו חגא" ?! מהו אותו "חוגו חגא" שרצה רב פפא שידרשו מן הפסוק? מבאר רש"י : "להרבות בשמחה". בעלי התוספות מביאים שם, כי יש מפרשים המפרטים את אופן השמחה - ריקודים. לדעתם, "חוגו חגא" מלשון: 'מחולות', כלומר, התורה בהדגישה את המילה: "תָּחֹג " דווקא בחג הסוכות מתייחסת היא לפשטם של מקראות- לחוג מלשון- מחוג ריקוד ומחול. בחג הסוכות יש לחגוג אותו בריקודים ובמחולות.
בעל התוספות יום טוב (ראש השנה פרק א' משנה ב') מבהיר, כי אמנם למסקנת הגמרא דברי הפסוק: "וחגֹתם אֹתו חג לד' " נדרש לקרבן חגיגה, אך פשוטו של מקרא נותר על כנו, שהוא "ריקוד וטיפוח לשמחה". ה"תוספות יום טוב" כותב, כי מצאנו בחז"ל במקומות אחדים ש"חג" סתם- הוא חג הסוכות, מפני שבחג הסוכות הייתה "שמחה יתירה", הלא היא "שמחת בית השואבה", וכאמור, לשון חג הוא הריקוד והטיפוח של שמחה. לפי דבריו, נמצא במקרא מקור לשמחת בית השואבה שנחגגה בבית המקדש, כמבואר בפסוק "שבעת ימים תחוג... במקום אשר יבחר ה' '".
שנים מגדולי ישראל, בני אותה תקופה לערך, פירשו גם הם שלמסקנת הגמרא יש מצווה מיוחדת לרקוד בחג הסוכות , כפי פשוטו של מקראות: " שבעת ימים תחוג" מלשון מחוג וריקוד. הלא המה: מרן הנצי"ב זי"ע בביאור על התורה "העמק דבר" (דברים טז,טו) ורבי צדוק הכהן מלובלין זי"ע בספרו "פרי צדיק", (חג הסוכות סימן י"ז).
בכך הם פירשו מדרש תמוה, לכאורה. המדרש רבה (ויקרא פ"ל פ"ב) מובא קושיה ותירוץ הנראים תמוהים, המדרש שם שואל: מדוע נצטווו ישראל בחג (הסוכות) על מצוות שמחה ועל מצוות חגיגה? אם נצטווו בחגיגה - למה בשמחה? ואם בשמחה - למה בחגיגה? המדרש מתרץ, כי הדבר נועד כדי להראות שניצחנו בדין. עד כאן דבריו.
שני הגאונים הנ"ל מפרשים, כי כוונת המדרש להקשות לשם מה נצטווינו ב"שמחה" – שמחה כפשוטה, וגם ב"חגיגה" - ריקודים? הרי שניהם לכאורה דבר אחד הם !? ע"כ מיישב המדרש": כי אמנם, השמחה מקורה ומקומה - במוח ובלב האדם, אך הריקוד נועד להראות כלפי חוץ לכל שניצחנו בדין בכפרה ביום הכיפורים. וגילוי חיצוני זה התרבה בציווי התורה לרקוד.
יש להתבונן בתוכן העניין של הריקודים בסוכות, מה מבטא הריקוד של חג הסוכות. הנה נפסק בשולחן ערוך (או"ח תקע"ו י"ב) שבשבת ובחג אסור להתחנן ולבקש בקשות בתפילה, כל זמן שאין פיקוח נפש. זאת מפני ששבת ויום טוב מהותם שלמות ושמחה, ואילו בקשה על צרה סותרת את שמחת היום. לאור זה יש להבין כיצד אנו מבקשים בחג הסוכות בתפילה: " הושע נא" הלא כול תפילות ההושענות הן סדרה ארוכה של בקשות הסותרות לכאורה את שמחת החג?!
בספר הנפלא: 'אור הצפון' מביא את התרגום שני (מגילת אסתר ג.ח.) המבאר את צורת הבקשה בתפילת ההושענות: "וחדיין והדרין בהושענא, ושוורין ומרקדין האיך גדיין" תרגום: בשעת ההקפות ואמירת ההושענות, בני ישראל שמחים, קופצים, ומרקדים כגדיים". מרנא הגר"א זי"ע מבאר שם שההקפות עם הד' מינים בשעת ההושענות, הן הביטוי של שמחת החג! שנאמר: "ולקחתם... ושמחתם לפני השם " ומפני כן אָבֵל אינו מקיף את הבימה בשעת תפילת ההושענות כדי שהאָבֵל לא ירבה כ"כ בשמחה!
יש להבין מה מהות הקשר בין אמירת: "הושע נא", שלכאורה נראית כתפילת בקשה מתוך צרה ומצוקה, לבין ההקפות המבטאות ריקוד ושמחה?!
מובא בסידור השל"ה הק' זי"ע שעיקר עינינו של: "הושע נא" אינו בקשה להצלה כפשוטו, אלא בקשה מהקב"ה לפנות אלינו ב"הארת פנים" להשתעשע בנו. כפי הנאמר: "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו, ואל קין ומנחתו לא שעה" מבאר שם רש"י: וישע- ויפן" דהיינו שהשי"ת פנה אל הבל ואל מנחתו, ואל קין ואל מנחתו לא פנה. כך גם מסמלת המילה: "שעשוע" בלשון הקודש אנו מבקשים מהקב"ה פנייה ובקשה שהקב"ה כביכול יפנה רק אלינו אלנו באופן מיוחד ויאיר לנו פנים. כמו אדם המשתעשע בחפץ מסוים שכל כולו מרוכז בהנאה שעשוע בחפצו. עניינה של הנהגת: "הארת פנים" של הקב"ה היא ההפך של הנהגת "הסתר פנים".
חג הסוכות קשור בטבורו לימים הנוראים שלפניו. החל מראש חודש אלול, בואכה ראש השנה ויום הכיפורים מתנהל תהליך של קרבה בין הקב"ה לעם ישראל. במהלך השנה יוצרים החטאים ריחוק מהשי"ת ,ריחוק ממקומו הטבעי של כל יהודי. באים ימי הרחמים והסליחות להשיב את הבנים אל חיק אביהם. הילדים חוזרים בהדרגה הביתה. לאחר ימי הדין הסליחה והכפרה. הקשר שבין עם ישראל להקב"ה עולה ועולה. שׂיאו מתבטא ב"שמחת בית השואבה" שבחג הסוכות, כפי המתואר במשנה במסכת סוכה (ה, ד) :
" חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה הָיוּ מְרַקְּדִים לִפְנֵיהֶם בַּאֲבוּקוֹת שֶׁל אוֹר שֶׁבִּידֵיהֶן, וְאוֹמְרִים לִפְנֵיהֶן דִּבְרֵי שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת." מהם אותם שירות ותשבחות? מבאר רבי עובדיה מברטנורא: " דברי שירות ותשבחות - יש מהן שהיו אומרים: אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנותינו, אלו חסידים ואנשי מעשה. ויש שהיו אומרים: אשרי זקנותינו שכפרה על ילדותינו, אלו בעלי תשובה. ואלו ואלו אומרים אשרי מי שלא חטא ומי שחטא ונמחל לו", אלו מילות השיר שהיו שרים בעצומה של שמחת בית השואבה שבבית המקדש. כאשר חשו בשמחת השיבה אל חיקו החם של הקב"ה באה הבקשה בתפילת "ההושענות" להארת פנים לא בקשה מתוך מצוקה וקושי, כי אם בקשה הנובעת מתוך 'שמחה רצון' להשיב את הקשר שהיה פעם, לשוב לשולחן אבינו שבשמים. זו הבקשה להארת פנים של חג הסוכות. יתכן לענ"ד שרעיון זה גנוז בבקשת דוד המלך ע"ה בתהילים (פ' כ') " ה' אלוקים צְבָאוֹת הֲשִׁיבֵנוּ הָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה" כאשר נזכה ל"השיבנו" אזי הישועה תבוא ע"י: "האר פניך".
מקור לרעיון זה נמצא גם בדברי הנביא ירמיהו (ל"א ו): " כּי כּה אמר ה' רָנו ליעקב שמחה, וצהלו בראש הגוים, הלל, ואִמרו- הושע ה' את עמך את שארית ישראל " עצם החיבור בין "הלל" ל -"הושע ה' את עמך" מוכח שבקשת: "הושע ה' את עמך" לא נאמרה מתוך צרה ומצוקה, אלא מתוך שמחה וצהלה.
נמצא א"כ שבתפילת: "הושע נא אנו מבקשים מתוך שמחתנו, בקשתנו שהקב"ה יפנה אלינו בעוד ועוד 'הארת פנים', וישתעשע בנו, כמאמר הפסוק: "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים" . לאור הדברים מובן טעמה ומקומה של תפילה זו דווקא בתוככי חג המסמל שמחה.
נאמר במסכת סוכה(מ"ה) : "בכל יום (בחג הסוכות) מקיפין את המזבח פעם אחת ואומרים: אנא ה' הושיעה נא... ואותו יום(הושענא רבה) מקיפין המזבח שבע פעמים" יש להתבונן בטעמם של הקפות אלו.
הנה, למדונו חז"ל שהמזבח הוא היסוד שכולל בתוכו את כל ענייני עבודת השם. שהרי ע"י הקרבת הקורבנות על המזבח אנחנו מצרפים את כל חלקי הבריאה לכבוד שמים: דומם- (מים ומלח) צומח- סולת , יין, ושמן) חי- בהמה ועוף) מֶדַבֵּר (האדם המקריב). זהו ענינה של עבודת השם, דהיינו, להחזיר את כל המציאות לכבוד שמים. לפיכך יש צורך מיוחד לגלות את שמחתנו בעבודה זו, אנו עושים זאת ע"י הקפות סביב למזבח בשעת אמירת ההושענות, ובכך אנו מגלים את עומק שמחתנו בעבודת השם, שהיא מרכז חיינו, וסביב זה אנחנו מתאחדים ומרקדים.
נאמר במדרש תהילים(י"ז ה') שכאשר ישראל מקיפין את המזבח מלאכי השרת שמחים ואומרים: "נצחו ישראל – נצחו ישראל" שנאמר: "וגם נצח ישראל לא ישקר" . באבודרהם נאמר שההקפות הן ריקוד של שמחה על הישועות ועל הנפלאות שלעתיד לבוא, ומתוך אמונה ושמחה זו מבקשים אנו שתגיע 'עת הישועה'.
הנה, בזמן הזה, במקום להקיף את המזבח, אנו מקיפים את הבימה עם ספר תורה. מבאר מרנא הגר"א זי"ע (שם בשו"ע) שבזמן הזה שאין לנו את עבודת הקורבנות נשאר לנו את לימוד תורת הקורבנות, ולכן הבימה שקוראים עליה בתורה היא במקום המזבח!
לאור הדברים. מובן מעט עומק הזכות של השמחה בחג הסוכות דווקא. והרעיון של הריקודים הנעוץ בשורשו בציווי של התורה: " שבעת ימים תחוג". לרקוד, לחוג, לבקש את הזכות להארת פנים של השי"ת.
אמרה מפרסמת משמו של הרה"ק רבי אהרון הגדול מקרלין זי"ע מדוע רואים החסידים את הריקודים כדרך לעבודת ה' ? התשובה היא: בריקוד לפחות רגל אחת באוויר.... המטרה היא: לעשות כל שביכולתנו להתרחק מן הארציות, ולהגיע כמה שיותר קרוב אל הקב"ה.
בשלושת הרגלים אנו מבקשים בתפילה: "וְהַשִּׂיאֵנוּ ד' אלוקינו אֶת בִּרְכַּת מועֲדֶיךָ" מה תוכנה של בקשה זו? ביאר כ"ק רבי אברהם מסלונים זי"ע: ״והשׂיאנו״ מלשון ״משׂיאין משׂואות״ (ראש השנה כב, ב) – מדורות אש. מתפלל היהודי אל בוראו שישׂיאנו השי"ת את ברכת מועדיו, שאור החג ילהיב אותו כמו משׂואות ולהבת אש. יהי רצון שנזכה לאור זה חג מרקיד ושמח.
הרשם עכשיו!
