ליל יום הכיפורים, בית הכנסת גדול בארה"ב מלא מפה לפה, הגיעו  גם היהודים של  'יום כיפור'...הרב עולה על הבימה לשאת את הדרשה השנתית. הוא פונה לקהל בשאלה:"יש כאן אי מי מהמתפללים שאין לו שׂונאים והוא לא שונא איש?" דממה בקהל. אף אצבע אינה מורמת. הרב משתומם: אלף איש נוכחים באולם ואין כאן אחד כזה!?
הרב מנסה שוב ומגביה את קולו לכיוון 'עזרת הנשים'. הוא שואל שוב את אותה שאלה. לפתע זז הווילון בעזרת הנשים. קשישה בת 95 מתרוממת בקושי ממקומה ואומרת ברעד: "לי, ב"ה אין שׂונאים, ואיני שׂונאת איש". הרב מגיב באושר:" או, הנה אישה שלמדה ממרום גילה שניתן לחיות חיים שלמים ללא שנאה". ובתגובה הזיזה הקשישה את הווילון ואמרה:"כבוד הרב, לא זו הסיבה, פשוט, כולם הודו לה' כבר לא בין החיים..." 

נמצאים אנו לפני ה'מועד' של ט' באב. איננו יודעים כיום האם תאריך זה, בשנה זו, יהיה 'מועד שמח' או חלילה עצוב ונוגה כאשתקד. למדונו חז"ל שהדבר תלוי בנו. חובתנו, בימים אלו במיוחד, להתבונן ולהתעורר בסיבות שהובילו לחורבן הבית ובכך להביא לבניין הבית השלישי במהרה בימינו. חז"ל למדונו כמה נקודות למחשבה ולעבודה עצמית שעלינו להתחזק בימים אלו. אחת מהן היא מיגור 'שנאת חינם', כפי הנאמר בגמרא ביומא:"אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהייתה בו 'שנאת חנם'! ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות!". וכך גם נאמר בפסוק:"לא תשנא את אחיך בלבבך" מבאר ה"אבן עזרא":"לא תשנא את אחיך – היפך "ואהבת לרעך". והנה אלה המצות נטועות בלב, ובהישמרם ישבו בארץ כי על שנאת חנם נחרבה בית שני." 
מוסיף על כך בעל החרדים : "בשנאת חנם כתיב: "לא תשנא את אחיך בלבבך", והוא שורש כל הרעות, ראה כמה גרמה שנאת אחיו ליוסף, ועל שנאת חנם אנו בגלות הארוך הזה מכל הגלויות ...וכשם ש"ואהבת לרעך כמוך" מביא לקיום כל התורה, כך השנאה להיפך מביאה לעבור על כל התורה.
השאלה המתבקשת, מדוע נקטו חז"ל דווקא בלשון:" שנאת חינם", מהו ה'חינם' שבשנאה, הלא אדם נורמטיבי לא קם בבוקר ומחליט לשנוא את פלוני!... בדרך כלל יש לשנאה רקע כאוב שהוליד שנאה זו. מדוע א"כ היא מוגדרת כ'חינם'?  חז"ל השתיתו מושג זה על המעשה עם "קמצא ובר קמצא", כפי המסופר בגמרא במסכת גיטין נ"ה (מתורגם):"על קמצא ובר קמצא נחרבה ירושלים. היה אדם עשיר שאהב את קמצא ושנא את בר קמצא. עשה חתונה ואמר לשמשו לך תזמין את קמצא. הלך והביא את בר קמצא. מצא העשיר את בר קמצא כשהוא יושב בחתונתו ואמר לו צא מהמקום. אמר בר קמצא כיון שבאתי אשב ואשלם לך את דמי סעודתי. אמר לו צא. אמר בר קמצא שישלם חצי מהסעודה, ואמר לו צא. אמר בר קמצא כי ישלם את כל הסעודה, לקח אותו העשיר והקימו והוציאו. אמר בר קמצא הואיל וישבו שם חכמים ולא מיחו, שמע מינא שמסכימים אתו. אנקום בהם אצל המלך. הלך לרומא ואמר לקיסר: מרדו בך יהודאי."
והשאלה המתבקשת היא מדוע השנאה במעשה זה היא "חינם"? הרי למארח העשיר הייתה כנראה סיבה טובה ואולי מוצדקת לשנוא את בר קמצא, די אם נתבונן בתגובתו הנוראה והנקמנית של בר קמצא הפגוע כדי להבין מעט מיהו האיש... ולו עצמו  בוודאי הייתה סיבה  לנקום בירושלים וחכמיה. אז מה פה ה"חינם"? 
אולי ניתן היה להגדיר זאת כ'שנאה מוגזמת', הביטוי "חנם" מלמד כי השנאה עצמה היא מופרכת נטולת כל סיבה הגיונית. והדבר קשה להבנה, שהרי בדרך כלל הרקע של השנאה הוא פגיעה. כאשר נבוא לאדם הפגוע ונטיח בו:"אתה שונא את האיש לחינם!" סביר להניח שזה רק יגביר את עוצמת הפגיעה!... לכאורה היה יותר פשוט לומר לו:"אכן, יש בסיס לשנאה, אך למרות הכול תתעלה על עצמך ותסלח לו!".

על דרך הפשט התשובה נמצאת בגמרא במסכת שבת (לב):"תניא רבי נחמיה בעון שנאת חינם מריבה רבה בתוך ביתו של אדם, אשתו מפלת נפלים..." מבאר רש"י "שנאת חינם- שלא ראה בו דבר עבירה שיהא מותר לשנאותו- ושונאו" כלומר, כל שנאה שלא נובעת מדבר עבירה שיש לנו ידיעה ודאית שהאיש עבר, וזו עבירה חמורה במזיד שמותר לשנוא את האיש עד שיעשה תשובה. אזי היא שנאה לחינם!. (שמעתי מידידי הגאון רבי אברהם צבי טויב שליט"א)   
ידידי הגר"ש אשכנזי שליט"א מביא שלוש תובנות על דרך הדרש מתוך מה שלמדונו חז"ל. (מעובד ע"י הכותב) היה זה אחד הרגעים הקשיםביותר בחייו של דוד המלך ע"ה. הרעה יצאה מתוך ביתו. בנו אבשלום, יוצא חלציו, הקים מרד נגדו. ודוד, שכבש את ירושלים, נאלץ לברוח ממנה. דוד המלך נס עם קומץ נאמנים ולפתע יצא לעברו ראש הסנהדרין, שמעי בן גרא, וגידף אותו. יידה עליהם אבנים וקרא כי עכשיו חוזרת עליו נקמת שאול.  אבישי בן צרויה שלף את חרבו במטרה לפגוע בשמעי, אבל דוד בלם אותו במשפט מדהים:"ויאמר המלך מה לי ולכם בני צרויה, כי ה' אמר לו קלל את דויד!" 
דוד המלך אמר לאבישי ששמעי אינו המקור לצרותיו, הוא רק השליח לממש את נבואתו הנוראה של נתן הנביא אחרי מעשה בת שבע:"הנני מקים עליך רעה מביתך". נאמר על כך בחז"ל שיצאה בת קול משמים והכריזה בכול העולמות שבזכות קבלת הדין מופלאה זו זכה דוד המלך להיות הרגל הרביעי במרכבה של השכינה הקדושה. 

וזאת נקודת השקפה מדהימה: לכעוס על הפוגע זה לכעוס על השליח במקום להתמקד במסר שמעביר לי המשלח. העולם אינו שטח הפקר. איש אינו יכול לפגוע באחר סתם כך. אין לאדם את הבחירה לפגוע במי שלא מגיע לו להיפגע. עליך מוטלת המשימה לערוך חשבון נפש מה המסר שהקב"ה מתכוון להעביר לך. 

זו סיבה ראשונה לא לשנוא את האדם הפוגע, משום שהבעיה שלך אינה איתו. הוא אמנם השליח הרע שבחר בבחירתו החופשית לעשות זאת, ואם לא יעשה תשובה כראוי בבוא היום הוא עתיד להיענש על כך. אבל מבחינתך, עליך להפנים שאם הוא לא היה פוגע בך – זה היה קורה בדרך אחרת, משום ש"הרבה שלוחים למקום". המקור לדברים נמצא בספר החינוך:"שידע האדם ... כי כל אשר יקרהו מטוב עד רע, הוא סבה שתבוא עליו מאת השם ברוך הוא. ומיד האדם מיד איש אחיו לא יהיה דבר בלתי רצון השם ברוך הוא. על כן כשיצערהו או יכאיבהו אדם, ידע בנפשו כי עונותיו גרמו והשם יתברך גזר עליו בכך!... ולא ישית מחשבותיו לנקם ממנו כי הוא אינו סבת רעתו ... כמו שאמר דוד עליו השלום: הניחו לו ויקלל כי אמר לו ה' ".

ב. אך יש קומה נוספת בהבנת ה'חינם' שבשנאה, למדנו זאת מיוסף הצדיק. כאשר אחי יוסף באו לפייסו, הוא עונה להם שאין כל צורך בכך: "אתם חשבתם עלי לרעה, אבל האלוקים חשבה לטובה". יוסף חידד נקודה עמוקה יותר: הרי הכל מאת בורא עולם, ותמיד לטובת האדם. נכון שהאירוע נראה בשעת מעשה נורא ואיום, אחים שזורקים אח צעיר לבור, אבל הקב"ה, הוא זה שמנהל את העולם – ומכיוון שכך, זה תמיד לטובה. 
יוסף הצדיק בא ללמדנו שעלינו לא לדון  את הרוע, אלא את האירוע. אותו אירוע הנראה קשה יכול להפוך לרגע הכי מעצים בחיינו. במקום לראות את שברון הלב בבור האפל, ובמכירה לעבדות העדיף יוסף הצדיק לראות את אחיו ככאלה שהביאוהו לסולם שהפך אותו ליהודי שהגיע הכי רחוק בהיסטוריה עד היום הזה. יוסף הצדיק מלמדנו שלא כל מי שפוגע בנו – באמת מזיק לנו. אדרבה, האנשים שהכי פגעו בנו – הם אלה שיכולים להביא אותנו רחוק, אם רק נדע להשכיל להתגבר ולהוציא את הטוב מתוך הרע.

ג. אחד מגדולי ה'מגשרים' שהצליח במהלך עבודתו בס"ד לפתור ולגשר סכסוכים קשים ומורכבים, סח לי את סוד הצלחתו: "דע לך, רוב הסכסוכים  בין איש לזולתו לא נובעים מרוע לב אלא יותר מ-אי הבנה!"  אנשים בדרך כלל אינם רעים במהותם, אלא נגררים להגיב כדי להגן על עצמם. בליבו של כל אדם פועמת נשמה אלוקית שרוצה בחיבור וקשר עם כולם, אלא שלעיתים האדם נגרר להתנהגות פוגעת ומכאיבה. לו היה הנפגע מנסה ללמוד את הרקע למעשיו של הפוגע, לברר עם הפוגע עצמו את אשר קרה, סביר להניח שהסכסוך היה נמנע לחלוטין.  
לאור הדברים אנו מקבלים הבנה עמוקה על המושג "שנאת חנם", משום שהשנאה עצמה היא לחינם. השנאה היא נטולת יסוד,  אנו נלחמים נגד אויב שלא בהכרח קיים, או יכול היה שלא להתקיים עוד אילו הגבנו מולו אחרת. 
יוסף סלח לאחיו, משום שהצליח ללמד זכות על הרוע עצמו ולא רק על האירוע. הוא פיתח אמונה בטוב שמקנן בליבו של האדם ולראות באור חדש את הרגשות שהובילו את אחיו. ומהיכן ידע שזה כך?  התשובה ברורה כפי שמבארים המפרשים : יוסף ערך מבחן לאחיו. הוא לא סתם סלח אלא קודם העביר אותם במסלול שנועד לברר האם ח"ו היה כאן  אכזריות ואטימות או אי הבנה שנבעה מפחד וקנאה שגויים כלפיו. הוא  יזם אירוע דומה למה שקרה בזמנו בינו ובין אחיו- בנימין. הוא ניסה ליצור סכסוך עמוק בינם ובין בנימין. הוא גרם להם להוריד אותו למצרים ואז העליל עליו עלילה כאילו גנב את גביע המלך, ואז דרש אותו לעבדות. וכעת הוא ציפה לראות כיצד תהיה תגובת אחיו. הם היו יכולים להתנער מבנימין, שהרי הם לא צריכים להיות ערבים לאח הנכשל בגניבה!  אבל אז קמה והתעוררה דמותו הגדולה של יהודה: הוא קם  בפני יוסף והכריז כי הוא יישאר לעבדות במקום בנימין. כי מה שקרה אז – לא יקרה שוב, המקרה ההוא בו הפקירו את אח שלהם לא יחזור על עצמו!   
יוסף הצדיק מלמד אותנו לדורות : יהודים טובים הם במהותם! ואם חלילה פרץ סכסוך, עלינו לברר היטב ממה הוא נובע, מהם המניעים. וכשנקבל את התשובה יתברר שהשנאה היא פשוט לחינם. 

לפי ההבנה הזו במהות המושג "שנאת חנם", נוכל ליישב שאלה מרתקת: ישנו מדרש ידוע על אהרן הכהן ע"ה שהיה "אוהב שלום ורודף שלום". כאשר הוא שמע על בני זוג שנפרדו או שותפים שהסתכסכו, היה ניגש אל אחד מהם ואומר כי חברו משתוקק לחדש את הקשר, ומצטער צער רב על עצם הסכסוך.  וככה היה אומר גם לשני... עד שהיו חוזרים ומשלימים ביניהם.
וכאן עולה שאלה עצומה: כיצד 'טענה'  זו עזרה לשקם את הקשר? והרי כל אחד מהם שנא את בן הזוג, ומן הסתם היו לשניהם טענות כרימון אחד על השני, כיצד הבקשה לחידוש הקשר סייעה לפתרון הסכסוך? 
אלא שאהרן ידע את סוד הסודות: לשנאה יכולים להיות תירוצים רבים, אבל היא יושבת על בסיס אחד: על מחשבה הדדית שהזולת שונא אותי ולכן אני עושה הכול להגן על עצמי. וכיון שכן, התרופה לשנאה היא לבטל את התחושה הזו ולחדד אצל כל צד את ההיפך: שהזולת אינו שונא אותו. וזאת בעצם הדרישה של התורה "לא תשנא את אחיך": תוציא לעצמך מראש את המחשבה שהזולת שונא אותך וממילא תמצא בך את הכוחות ואת הרצון לחדש אתו את הקשר.
עוד נקודה, לכשנתבונן בהמשך הדברים בצווי התורה על  "לא תשנא את אחיך בלבבך" מוסיפה התורה עוד כמה מילים: "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא". יש להבין מה הקשר לציווי "הוכח תוכיח"?! מלמדנו שם הרמב"ן תובנה מופלאה ביחסי אנוש לאורה של תורה :  
"לא תשנא את אחיך בלבבך" - בעשותו לך שלא כרצונך (אל תשנאנו) אלא תוכיחנו מדוע ככה עשית עמדי? 'ולא תשא עליו חטא' - לכסות שנאתו בלבך ולא תגיד לו, כי בהוכיחך אותו יתנצל לך או ישוב ויתוודה על חטאו ותכפר לו."
כלומר, התורה אינה מסתפקת בלא לשנוא, אלא מוסיפה גם את הפתרון החיובי: לְדַבֵּר. לשים דברים אל השולחן, לנהל דו שיח על מה שקרה, והשיחה תרפא את הפצעים. 
נראה להוסיף עוד תובנה בסוגיה זו. הגמרא במסכת שבת (ל"א)  מביאה את המעשה עם אותו גוי שרצה ללמוד את כל התורה על רגל אחת. בא אל שמאי הזקן. ונדחה. בא אל הלל הזקן והוא ענה לו במשפט קצר :  "מה דסני עלך לחברך לא תעביד, ואידך פירושה הוא, זיל גמור". כלומר: כל התורה על רגל אחת היא מצוות 'ואהבת לרעך', כל השאר הוא פירוש המצווה הזו, לך ותלמד את השאר.
על מעשה זה  שואלים המפרשים כמה שאלות :

א. וכי שמאי לא צדק?  מה הגוי רצה? איזו מן דרישה זו ? וכי הוא היה שואל שאלה זו, להבדיל, על לימוד עריכת דין  או רפואה?! 
ב.  מה ענה לו הלל? וכי כל התורה כולה היא מצוות אהבת ישראל?! הרי מאות מצוות עוסקות בנושאים שבין אדם למקום שאין להם כל קשר לכך?
ג. יש להבין את המילים האחרונות של הלל: "ואידך פירושה הוא זיל גמור". כלומר, כל שאר התורה הוא פירוש מצוות 'אהבת ישראל' ולך תלמד. אבל רגע, הוא הרי ביקש ללמוד את כל התורה על רגל אחת הוא רוצה ללמוד הכול עכשיו! 
בספר "סמא דחיי", לגאון  רבי אלעזר לעוו, זי"ע  מובא רעיון נפלא. הגוי היה רחוק מלהיות טיפוס שטחי. הוא העלה שאלה עמוקה: המילה "רגל " בשפת המקרא פירושה "פעם". כפי שזעקה האתון על בלעם: "למה הכיתני זה שלוש רגלים" - שלוש פעמים. וכאן העלה הגוי שאלה מהותית: איך זוכים לקיים את כל התורה בפעם אחת? בביקור אחד בעולם, בלי לרדת בגלגולים נוספים? 
הרי אין שום אפשרות שאדם יזכה לקיים את כל התרי"ג? ישנן מצוות ששייכות לישראל, לאיש, לאשה, לכהן, למלך, וכו' וחז"ל למדונו שיש בנשמה תרי"ג איברים וכל יהודי צריך לקיים כל המצוות כדי להשלים את תיקון כל חלקי נשמתו, וכאן יוצא שאדם אינו יכול לזכות להשלים בפעם אחת  את התיקון העצמי. ולכן ביקש להבין איך התורה דורשת דבר שהוא לכאורה בלתי אפשרי?
הלל ענה: "מה דעלך סני וכו' ואידך זיל גמור". הלל לימד שיש שתי דרכים להגיע לתיקון שלם: 
א.לקיים מצוות 'אהבת ישראל' הלכה למעשה, לגלות אכפתיות וערבות עבור כל יהודי בכול מקום שהוא. ובכך אתה הופך להיות חלק מכלל עם ישראל. ואו אז הזכויות של כולם רשומות עליך. 
ב."ואידך - זיל גמור", אפשרות נוספת היא ללמוד את כל הלכות התורה וכך זוכים לקיים את התרי"ג מצוות בדיבור ובמחשבה. בבחינת: "נשלמה פרים שפתינו"  וכך אפשר להשלים הכול בגלגול אחד.
נסיים במעשה נחמד. היו שני אחים שחיו זה לצד זה במשך שנים רבות , יום אחד בעקבות אי הבנה,  פרץ ביניהם ויכוח קשה שהוביל  לסכסוך ולמשבר ביניהם. אי הבנה קטנה זו התגלגלה למצב בלתי נסבל, חילופי מילים פוגעות ואחר כך שבועות של נתק גמור. 
יום אחד נשמעה דפיקה על דלת האח הבכור ובפתח עמד נגר עם ארגז כלים. "אני מחפש עבודה באזור ואולי אדוני זקוק למשימת נגרות קטנה". "כן", אמר האיש, מעבר לנחל גר השכן שלי, שהוא במקרה אחי הצעיר. עד לא מזמן חיינו באחווה אבל אז הוא פגע בי. כעת אני רוצה שתבנה גדר גבוהה של שלושה מטרים על שפת הנחל כדי שלא אראה אותו. האיש נסע העירה לסידורים והשאיר את הנגר לעבוד. כשחזר בערב הוא עמד המום. במקום לבנות גדר, הנגר בנה גשר מעבר לנחל, גשר מקסים ומיוחד, יצירת אומנות, עם מעקה מעוצב ופיתוחי עץ. 
לפתע הגיע האח הצעיר מכיוון הגשר,  חיבק בהתרגשות את אחיו הבכור ואמר: "אני חש מולך בושה וכלימה, אחרי כל מה שעוללתי לך אתה בונה 'גשר' בינינו, אתה אח נפלא...קודם הנני מבקש את סליחתך ומחילתך על שעוללתי לך. ומעתה, בבקשה נחדש ימינו כקדם"
ניתן לסכם את הרעיון כולו במשפט אחד: אם ניקח את אותם הכוחות שמופנים למריבה ונשקיע אותם בלשמור על גשרים פתוחים – אין שום ספק שהשנאה תיעלם בעזרת השם מהעולם. 

יהי רצון שנזכה לראות בנחמת ציון וירושלים.