המילים "ימים נוראים" הן הצופן ההיסטורי לעבר, להווה ולעתיד של עם ישראל.

הבה נאזין לאחד מחכמי התלמוד, המסביר מה מתרחש במרום בימים אלו: "אמר רב כרוספדאי אמר רבי יוחנן: שלשה ספרים נפתחים בראש השנה. אחד של רשעים גמורים ואחד של צדיקים גמורים ואחד של בינונים. צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים. רשעים גמורים נכתבים לאלתר למיתה, בינונים תלויים ועומדים מראש השנה ועד יום הכפורים; זכו, נכתבים לחיים, לא זכו, נכתבים למיתה" (מסכת ראש השנה ט"ז ע"ב).

מאז היות האדם, הוא יצר לעצמו אידיאלים. הללו נוצרו בשכלו ובהשפעת סביבתו. אולם הם אינם משקפים את מהותו האמיתית. מהותו של האדם היא שאיפותיו. הן משקפות לא רק את טיבו של האדם ואת מצבו הרוחני והנפשי, הן תעודת הזהות שלו.

המייחד את האדם, המבדיל בין אדם לאדם הן השאיפות, תוכנן ועצמתן.

הדרך היחידה לבחון את תוכן שאיפותינו ואת עצמתן, היא המעשים. מעשי האדם הם המשקפים את תוכנו הפנימי ואת מהותו. המעשים הם גם הדרך היחידה המשפיעה על עיצוב השאיפות. כל נדבך שהאדם מניח בדרך להגשמת שאיפותיו, יוצר בו דחף לבניית נדבך נוסף. זוהי המשמעות של מאמר חז"ל: "מצווה גוררת מצווה". במעשיו קובע האדם את זהותו ואת אישיותו הפנימית.

קביעת הזהות היא המטרה שלמענה נשלח האדם לבלות את חייו בתבל: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ואת המוות ואת הרע... ובחרת בחיים" (דברים ל').

אדם שבחר את הטוב, קבע את זהותו הרוחנית כחלק מן הטוב, ולפיכך, קיומו הוא נצחי, כנצחיותו של הטוב.

לעומתו, אדם שבחר ברע, קבע את זהותו כחלק מהרע, ולפיכך, גם חייו אינם חיים. חייו הם ארעיים כארעיותו של הרע!

כאן אנו מגיעים לשלושת הספרים הנפתחים בראש השנה. הימים הנוראים הם ימי מבחן לאדם הרוחני. בימים אלו נבחנת אישיותו של האדם ונבחנות שאיפות ליבו. הבחינה היא בסתר הלב. על כל אדם להגדיר את עצמו, לאיזו קטגוריה נוטות שאיפותיו (וממילא מעשיו). אם שאיפותיו חיוביות, כנות וטהורות, אם הן גם בעצמה הדרושה, כי אז הוא חי. אין זה גזר דין, זו היא המציאות עצמה.

אם אין לו לאדם שאיפות רוחניות, האדם הרוחני שבו מת. וגם זה אינו גזר דין פתאומי, זו היא מציאות.

האנשים המכונים בינוניים, הם בעלי שאיפות טובות, שטרם הפכו אותן למציאות איתנה בליבם. בתוכם מתרוצצות השאיפות הנכונות יחד עם שאיפות שליליות, והן מצויות במלחמה מתמדת זו מול זו. לעתים, אנשים אלו חשים בבושה על מעשים שאינם הולמים את שאיפותיהם. לאנשים אלו ניתנו עשרת ימי תשובה, כדי שיוכלו להגדיר את השקפותיהם ויהפכו אותן למציאות קבועה. מציאות שתעניק להם זהות מוגדרת.

ספרי החיים והמתים הם הקטגוריות שהאדם משייך את עצמו אליהן בעת מבחן. העובדה שאנשים מסוימים, הידועים כרשעים, ממשיכים לחיות לאחר ראש השנה, אינה סותרת קביעה זו.  אלו אנשים שמתו מבחינה רוחנית.

מדוע שעת המבחן היא בראש השנה? מהו הייחוד של הימים הנוראים?

האדם קובע את זהותו. קביעה זו מתמשכת על פני כל ימי חייו. התחנות המזדמנות לאדם בדרך חייו, מאפשרות לו לבטא את אישיותו בהכרעותיו.

האנשים חשופים לדילמות שונות. האחד עסוק בשאלות מפליגות על אודות זהירות מרבית בכבוד הזולת ובכבוד ה'. לעומתו, האחר מתלבט בתחתית המדרגה האם גם לרצוח או רק לשדוד. בין שני הקטבים מתמודדת האנושות כולה בשאלות ערכיות שונות.

לפי אותה חלוקה עלינו להתייחס למאורעות שונים בחיינו. מקרה אסון הקורה חלילה במשפחה, משמש במקרים רבים כתחנה בחיי האדם. רגע של חשבון נפש, שבו יכול האדם ליצור שינוי מהותי בחייו. גם אסונות לאומיים שימשו לאנשים שונים נקודת מפנה בחייהם. יש אשר החליטו להתחזק באמונתם ובשמירת מורשתם, ואחרים - להפך.

כל מאורע קיצוני מזעזע אפוא את האדם משלוות חייו ומכריח אותו לנקוט עמדה, לכאן או לכאן.

למעשה, זוהי משמעותם של הימים הנוראים. מלבד קדושתם, האווירה הציבורית הנאותה באותם ימים, התחושה של חשבון נפש כללי וההשתתפות הגדולה והמלוכדת של ציבור רחב בתהליך ה"תשובה" - כל אלו מקילים את הצטרפותו של הפרט למעגל השבים. ימים אלו חייבים לשמש כמנוף כביר שיעלה את האדם משגרת חייו ומאדישותו, שיאלץ את האדם לבחור בדרך חדשה ובשאיפות נכונות. אדם המתעלם מכך, מגלה בבחירתו זו (גם האדישות היא בחירה!) כי הוא אדם אדיש, מת מבחינה רוחנית.

למעשה, יום הכיפורים יוצר תפנית חדה בעולמו הרוחני של האדם. ביום זה מגיעות לשיא התחושה הפנימית והשאיפות הכמוסות. ביום זה משתחרר האדם מכל הכבלים הגשמיים. זהו יום שאין בו אכילה ושתייה ואין בו מצווה מעשית מיוחדת (לא שופר ולא מצה, לא סוכה ולא לולב). זהו יום שבו נמשלו ישראל למלאכי השרת. יום המוקדש כולו לבחינת מצבו הרוחני של האדם, להתבוננות פנימית במעשיו ובמחדליו.

עדויות היסטוריות וגם מאורעות בדורנו מספרים, שגם אנשים הרחוקים מקיום מצוות בכל השנה, חשים ביום זה תחושה מיוחדת. גם אם אין הם יודעים את טיבה, גם אם יקראו לה בשמות אחרים.

תחושה זו היא חבל הטבור שבו קשור היהודי אל רחם תורתו - היהדות. היא המזינה את מה שנקרא בשפת העם: "הנקודה היהודית".

זו היא המתנה שהעניק ה' לעמו: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם" (ויקרא ט"ז, ל'). גם למי שניתק את עצמו מהמסורת ומהמורשת היהודית, מדעת ושלא מדעת, גם למי שחטא, התרחק והשליך הכול מאחרי גוו, מעניק יום זה הזדמנות בלתי חוזרת, לאחוז בקצה החבל ולהתרומם...