בחג השבועות אנו מציינים את מעמד הר סיני ואת נתינת התורה לעם ישראל, שהתרחשו בתקופה זו. בורא העולם הופיע על הר סיני כדי למסור את התורה לעיני שש מאות אלף גברים, מלבד טף ונשים.

חשיבותו של החג באה לידי ביטוי גם במגוון שמותיו. שם החג השגור בפינו הוא "חג השבועות". שם זה ניתן לו משום שהוא חל בתום ספירת שבעת השבועות של ספירת העומר, כנאמר (במדבר כח, כו): "וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשָׁבֻעֹתיכם". אכן, כוונה נוספת יש לשם זה. הוא ניתן לחג על שם השבועה שנשבע עם ישראל לקיים תורה ומצוות.

שבועה משמעותה החלטה ברורה שאין אפשרות של נסיגה ממנה. לדרגה זו הגיעו ישראל בעת קבלת התורה.

המאלף בדבר הוא שהחג אינו קרוי "חג השבועה", אלא "חג השבועות". יש בכך רמז לכפל השבועות של יום זה. מחד גיסא, העם נשבע לקב"ה שישמור אמונים לתורתו ולמצוותיו. מאידך גיסא, גם הקב"ה נשבע לנו שלא יחליף אותנו באומה אחרת, ושקשרי אהבתו אלינו לא יפוגו לעולם.

שבועה זו לא הייתה חד פעמית, אלא עד סוף כל הדורות קיבלו את השבועה בלב שלם, עם ישראל קָשַׁר קֶשֶׁר נצחי של אהבה בסיני. קבלת התורה של עם ישראל היא תכלית כל הבריאה וקיומה לנצח.

ישנם שמות נוספים לחג זה. לכל שם משמעות וקשר לזמן ולעיתוי של החג או למהותו.

חג הביכורים: בחג זה אנו מתחילים להביא 'ביכורים' – את הפירות שהבשילו ראשונים בשדותינו – לבית המקדש. הקשר בין הביכורים למתן תורה, הוא הקשר בין הודיה לה' על קיום הגוף באמצעות ההנאה מתבואת הארץ, להודיה לה' על שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו תורה ומצוות, שבאמצעותם אנו מגיעים לחירות נפשנו. לכן נאמר: "ועשית חג שָׁבֻעות... ושמחת לפני ה' אלקיך" (דברים טז, י-יא) – להראות שאין שמחה אלא למי שמקבל עול תורה ומצוות.

זמן מצוות הביכורים הוא מחג השבועות עד סוף חג הסוכות. מביאים ביכורים מפירות שבעת המינים בלבד, שהם: חיטים, שעורים, ענבים, תאנים, רימונים, זיתים ותמרים.

כשבעל הפרדס יורד לשדהו ורואה פירות שביכרו, הוא קושר עליהם גֶמי לסימן שאלו הם ראשית פירותיו, ואומר: "הרי אלו ביכורים". בהמשך מעלה את הפירות שסימן לירושלים, לבית המקדש. משנכנס לירושלים, יוצאים בעלי החנויות לקראתו ושואלים לשלומו, והחליל מכה לפניהם, עד שמגיעים להר הבית.

יום הקהל: משה רבינו נתן לחג השבועות שם נוסף: "יום הקהל". תרגום יונתן מפרש מילים אלו: "ביומא דאתכנשו שבטיא למקבלא אורייתא" פירוש: ביום שהתאספו השבטים לקבל את התורה, כלומר יום אסיפת כל העם יחד בהר סיני.

השמות שנתן הקדוש ברוך הוא מדגישים את השגחתו של הבורא מתוך הטבע. ואולם משה רבינו, בהיותו מנהיג עם ישראל, גברה אהבתו אליהם בלי גבול, ועתה, במעמד נשגב זה, חש באחדות ובשלום השוררים ביניהם, ורצה להדגיש שלמות זו. לכן קרא לחג 'יום הקהל' – יום הקשור לכל קהל עדת ישראל, כאיש אחד בלב אחד.

עצרת: רבותינו קראו לחג 'עצרת', משום שביום זה על האדם לעצור ולבדוק את המלאי הרוחני שרכש בימי ההכנה. בחג זה הוא מאזין לקולות העולים מליבו, המלמדים אותו אם התעדן כראוי, אם חידד את תחושותיו בימי ההתבוננות שנקבעו לו, כדי להתפעם נכונה מדברי התורה ולהתחנך לאורם.

זמן מתן תורתנו: בתפילה אנו קוראים לחג השבועות "זמן מתן תורתנו", כי ביום זה היה מעמד הר סיני, ובו נתן לנו הקב"ה את עשרת הדיברות.

חג השבועות חל יום אחד בלבד. זאת לעומת פסח וסוכות שנמשכים שבעה ימים. אין חג כחג זה, שההכנות הרוחניות אליו כה רבות, והוא עצמו כה קצר. ארבעים ותשעה ימי הכנה, שבעה שבועות של התקדשות ושל היטהרות – ויום מועד אחד.

בנוסף, לחג זה אין מצווה המייחדת אותו, כדוגמת אכילת מצה בפסח, תקיעת שופר בראש השנה או ישיבה בסוכה בסוכות. התורה גם אינה מציינת בפירוש את התאריך שבו חל החג.

דומה שהדבר נובע ממרכזיותו של החג, שאינו מצטמצם במצווה אחת, ביום אחד ובתאריך מסוים. הוא כולל את כל המצוות, מקיף את כל העיתים וחודר למעמקי התשתית של עם ישראל.

אומנם ירידת ה' על הר סיני ונתינת התורה חלו בתאריך מסוים, אולם הקול הגדול שנשמע מתוך הענן והערפל לא פסק; הוא קיים לעד. קבלת התורה נמשכת בכל ימי חייו של האדם, והיא מתחדשת ומתרעננת מדי יום ביומו, בכל הדורות ובכל הזמנים.

התורה לא העניקה לחג זה מצווה סמלית, מתוך מטרה להמחיש את האירוע החשוב ביותר שאירע בתולדות עם ישראל, הלוא הוא מתן תורה!

עתה גם נבין את הטעם מדוע חג השבועות נמשך יום אחד בלבד. את חג הפסח ואת חג הסוכות אנו חוגגים במשך שבעה ימים, כדי שנוכל לחזור בימי החג אל העבר ולחיות שוב את חוויות יציאת מצרים. למתן תורה אין צורך לחזור. בכל יום ויום יש ביכולתנו לקבל את התורה מחדש בלימודה ובהתמסרות לה. היא חיה וקיימת, בזכותה אנו נצחיים, כי אנו עם אלוקי, עם התורה!

מגוון השמות מורים על מגוון פנים של החג; פנים המתאחדות כולן ביום זה, שבו נפתחו השמיים וירדה התורה ממרום לעם סגולה.