במקורותינו ידועים שני אופנים של חזרה בתשובה: האחד – תשובה מיראה, והשני – תשובה מאהבה. התשובה הנובעת מאהבה היא חביבה ורצויה יותר לפני בורא עולם.

מהי תשובה מאהבה? כאשר האדם מגיע להכרה וידיעה ברורה כי "ה' הוא האלוקים", וכי "אין עוד מלבדו", ושתורת ה' היא תורת אמת, ומעוצמת ידיעה זו הוא מחליט לחזור בתשובה, זו היא תשובה מאהבה.

כיצד ניתן על ידי תשובה זו להפוך זדונות לזכויות ?

לעיתים, דוקא כאשר האדם שרוי במצולות החטא, נפקחות עיניו והוא מכיר בַּאֶמת. מכיוון שהחטאים שעשה הם אלו שהביאו אותו להכרה ולתהליך התשובה, זדונותיו נהפכים לזכויות - שהרי מתוכם זכה להגיע לתשובה.

בספר "נפש החיים" (שער ד' פרק ל"א) מובא שיש סוג נוסף של תשובה מאהבה: על ידי עסק התורה כראוי, כנאמר בפרקי אבות: 'הלומד תורה לשמה נקרא אוהב את המקום'. וכן אנו מוצאים בפרשת קריאת שמע את הציווי 'ואהבת את ה' אלקיך'. כיצד   מגיעים לאהבת ה'?  ע"י 'והיו הדברים האלה על לבבך' – באמצעות לימוד התורה מתגלית אהבת ה'. לימוד תושבע"פ ביגיעה ובעמל, היא הדרך לקיום מצוות "אהבת ה'", ובדרך זו יכול האדם להגיע  לתשובה מאהבה.

גם מעלת הכפרה על העבר וההטהרות העצמית להם זקוק בעל התשובה, מושגת בעזרת לימוד תושבע"פ. כך אמרו רבותינו במסכת ראש השנה (י"ח ע"א) על הפסוק: "לכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עוון בית עלי בזבח ובמנחה" – אמר רבא: בזבח ובמנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר הוא בתורה".

במה גדול כוחו של לימוד התורה שהוא מטהר את נפש האדם והופך זדונות לזכויות?

ניתן להמשיל את הדבר לטיפול תרופתי. לכל מחלה יש שתי אפשרויות ריפוי: האפשרות הראשונה היא טיפול מקומי וחיצוני, כמו למרוח משחה חיצונית על פצע; האפשרות השנייה היא, טיפול פנימי שימגר לחלוטין את מקור הזיהום וימנע התפתחות אפשרית של זיהום חדש בעתיד.

המצוות שהאדם מקיים כל ימיו, מהוות טיפול יעיל עד מאד, אך כל מצווה מהווה ריפוי והגנה לאיבר מסוים בלבד, וכפי שמסרו לנו חז"ל: רמ"ח מצות עשה כנגד רמ"ח איברים שבאדם, ושס"ה מצוות לא תעשה כנגד שס"ה גידים שבאדם.

לעומת זאת, לימוד התורה מהווה טיפול שורש, החודר לעומק נפש האדם ומרפא את כל תחלואיו, מזככו ומטהרו. וזאת משום שבשעה שהאדם לומד תורה, הוא חוזר על המילים שאמר הקב"ה למשה בהר סיני. בין בתורה שבכתב ובין בתושב"עפ חוזר הלומד על הדיבור שיצא מפי הגבורה. מילים קדושות אלו בקדושת ה' יתברך, מהוות את מקור הקדושה בעולם. קדושה נצחית זו טבועה במילים עצמן כנצחיותו של הקב"ה, והיא חודרת בשעת הלימוד לתוך נפשו של האדם, מזככת אותה ומביאה מזור לכל תחלואיו הרוחניים בטיפול יסודי ופנימי.

מעתה נבין לעומק את דברי המשנה: "ותלמוד תורה כנגד כולם" (פאה פ"א, מ"א). חלוקה היא מצוות תלמוד תורה משאר המצוות. בעוד שכל המצוות פועלות ברמה הנקודתית, תלמוד תורה פועל ברמה פנימית וכללית, והוא מזכך את האדם באופן עמוק ומקיף ביותר.

מדי שבת היה דוד המלך יושב וגורס כל היום בתורה. באותו יום שהגיע זמנו למות, בא מלאך המוות ולא יכול לו, כי למד תורה ללא הפסק. לדוד המלך היה בוסתן מאחורי ביתו, הזיז מלאך המוות את האילנות בגן, ודוד המלך יצא לראות מהי סיבת הרעש, באותו זמן שהפסיק מלימודו, נטל מלאך המוות את נשמתו.

למדנו מכאן שאין שליטה למלאך המוות בזמן לימוד התורה, אע"פ שהגיע זמנו של האדם למות. כי כשהאדם לומד תורה וחוזר על מילותיו של הקב"ה, הוא מתחבר באותה עת לקב"ה - מקור החיים, ובאותה שעה אין למלאך המוות שליטה עליו.

התחברות לתורה היא גם הסיבה לזכות לתחיית המתים. כתוב בגמרא במסכת כתובות (קי"א ע"ב): "כל המשתמש באור תורה, אור תורה מחייהו".

לתלמוד תורה הכוח להקים את האדם בתחיית המתים, כי ברגע שחוזר האדם על מילותיו של בורא העולם, מתחבר הוא לנצחיות הבורא, והמוות אינו מהוה נקודת סיום, אלא כפי שנאמר בתפילת שמונה עשרה: ''ומקיים אמונתו לישני עפר''.

בהמשך לדברי הגמרא מוצאים אנו שגם המתדבקים בתלמידי חכמים והתומכים בהם - זוכים לתחיית המתים. על ידי הדבקות לסגולת לימוד התורה מתפשטת גם עליהם, הם מתחברים לנצחיות.

אף הנשים תזכינה לקום בתחיית המתים על אף שאינן עוסקות בלימוד התורה, בזכות עזרתן ללימוד התורה של בניהן ושל בעליהן. כמובא במסכת ברכות י"ז ע"א: נשים במה הן זוכות לתחיית המתים? בכך שהן קוראות ומזרזות את בניהם לבתי המדרש, ושולחות את בעליהם ללמוד תורה, ומחכות להם עד שובם מהלימוד.

תורתינו תורת חיים היא – "עץ חיים היא למחזיקים בה".