התבוננות מעמיקה במבנה הימים הנוראים, המתחילים בראש השנה כיום דין, מיד אחריהם עשרת ימי תשובה, ובסופם יום הכיפורים, כיום סליחה וכפרה, מעוררת מספר שאלות.

שאלה ראשונה: מה טעם לדון את האדם בראש השנה, אם ביום הכיפורים הקב"ה סולח לעוונות של ישראל? סדר הימים הנוראים לכאורה היה צריך להיות הפוך... ראשית יום שבו הקב"ה יסלח לאדם על אותן העבירות עליהן שב בתשובה שלמה – יום הכיפורים, ואילו על העבירות האחרות שלא נמחלו, יעמוד לדין? (שאלה זו כבר נשאלה בבית מדרשם של בעלי המוסר).

שאלה שניה: במסכת ראש השנה (ט"ז ע"ב) נאמר: "אמר ר' יוחנן: 'שלושה ספרים נפתחין בראש השנה, אחד של רשעים גמורין, ואחד של צדיקים גמורים, ואחד של בינוניים. צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, רשעים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה, בינונים תלויים ועומדים מר"ה עד יו"כ, זכו נכתבין לחיים, לא זכו נכתבין למיתה'.

נמצא שליוה"כ זקוקים בעיקר הבינוניים. לצדיקים לכאורה אין צורך בעשרת ימי תשובה וביום הכיפורים, כי הם כבר יצאו זכאים בדינם ונחתמו לחיים בראש השנה. ואף לרשעים לכאורה יוה"כ מיותר, שכן כבר נגזר דינם ונחתמו למיתה. ודבר זה תמוה מאד, היתכן שיום גדול ונורא כיוה"כ ניתן רק עבור חלק מעם ישראל?

שאלה שלישית: כתב הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ג ה"א) "מחצה למחצה בינוני, זכויותיו יתרות על עוונותיו – צדיק, עוונותיו יתירות על זכויותיו – רשע".

ולפי"ז נראה בפשטות, כי מוטלת על הבינוני החובה לעשות מצוה אחת  כדי לזכות בדין ביוה"כ. שהרי בעשיית מצווה אחת, תהיינה לו רוב זכויות וינצל בדין. אולם הרמב"ם שם הסיק אחרת, וז"ל: "והבינוני תולין אותו עד יוה"כ, אם עשה תשובה נחתם לחיים ואם לאו נחתם למיתה". הרמב"ם הצריך לקיים דווקא את מצוות התשובה, והתמיהה עולה מאליה, הרי בדין ראש השנה ריבוי זכויות הוא המכריע את הכף, ומדוע אין בכוח מצוה אחת להכריע להחתם לחיים ביוה"כ?

כדי להבין סוגיא זו עלינו להתבונן בצורת המשפט הקיימת בעולמנו, וממנה נלמד לצורת המשפט שבשמים: "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא" – סדרי המלכות בארץ דומים לסדרי המלכות שבשמים (ברכות נ"ח ע"א).

בכל מדינה בעולם קיימת מערכת משפטית הבנויה בדרך כלל משני מוסדות:

 מוסד המשפט על כל פלגיו וחלקיו, המכריע בדין לזכות או לחובה, ובשעת הצורך שולל את חירותו של האדם ומכניסו מאחורי סורג ובריח;

מוסד הנשיאות – אף הנשיא דן במעשיהם של בני האדם, וכשמוצא לנכון מוציא לחופשי את אלו שנידונו למאסר, במהלך של הענקת חנינה.

שתי המערכות וצורת פעולתן, שונה בתכלית. תפקיד המוסד המשפטי לברר את העובדות באופן המדויק ביותר, לשקללן ולהגיע להכרעת הדין. אם יצא האדם חייב - יקבל את העונש הראוי לו, ואם יצא זכאי והתגלה שהוא חף מפשע - יזוכה, וזאת על בסיס החוק והצדק, מעיקר הדין ולא מתוך רחמים. החברה האנושית זקוקה למוסד זה כדי שהסדר ישלוט בחיינו ותמנע האלימות. בפרקי אבות (פ"ג,מ"ב) נאמר: "התפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו". מדינה ללא מוסדות משפט איננה יכולה להתקיים. הכלל "כל דאלים גבר" ישלוט בה, והתוהו ובוהו ישרור בה בכל פינה.

ואילו החנינה הניתנת ע"י הנשיא אינה בנויה כלל על בירור העובדות שקדמו לחריצת הדין, כי אין תפקידה לעשות דין צדק. היא בנויה על העיקרון של  "לפנים משורת הדין". לאנשים שמעדו, חטאו ומרצים את עונשם בכלא, אך חזרו בהם מדרכם הרעה ושינו את דמותם לטובה בתוככי הכלא, ניתנת ההזדמנות להתחיל בחיים חדשים כאנשים חופשיים.

חנינה זו אינה נובעת מעיקר הדין, שכן דינו של האדם נחרץ בבית המשפט, אלא באה היא מעולם החסד והרחמים.

גם מוסד החנינה בנוי על כללים וחוקים ברורים וידועים מראש. רק לאחר שמתקבלות המלצות ברורות ממנהל הכלא שהנאשם השתנה לחלוטין בתקופת שהותו במאסר, וניכר עליו שבכוונתו לפתוח דף חדש בחייו, הוא זוכה לחנינה. הבטחות בלבד על נכונותו לשנות את דרכו, לא יחלצו אותו מבור הכלא. כמו כן, אין די בהמלצות על פעולות חיוביות שהאסיר ביצע בכלא - ללא שינוי דרך מהותי, לא תינתן חנינה.

לאור כל זאת, אין מקום לשאלה האם ניתן להסתפק במוסד אחד משני המוסדות, המשפט והנשיאות, כיון שלכל אחד מהם תפקיד שונה.

וכן לא יעלה על הדעת להקדים את החנינה למשפט, באם יחונו את הנדונים ללא משפט, אנו מבטלים בידיים את כל מערכת המשפט, וכל שלטון החוק והסדר יבוטל.

כמו כן אין ספק, שרק לאחר שבית המשפט סיים את תפקידו וגזר את דין הנאשם ע"פ מכלול העדויות, מגיע זמנו של מוסד הנשיאות לבחון ולבדוק האם הנאשם בר חנינה אם לאו; יתכן והנאשם זכאי מעיקר הדין, ואינו זקוק לחנינה כלל. מאידך, כל מהותה של החנינה לתת הזדמנות לאותם שכשלו ונפלו, לקום שנית, ורק לאחר שהורשע ונמצא חייב, יש לבחון אם הנאשם ראוי לחנינה ממידת החסד, לפנים משורת הדין. וכל זאת כמובן, בתנאי שהנאשם הביע חרטה, השתנה לחלוטין, והוכיח את רצונו ויכולתו לשנות את דרכו.   

בדומה לכך בנויים ומסודרים הימים הנוראים. ראש השנה מקביל למערכת מוסד המשפט – יום שבו עומדים כל באי עולם לדין, ויוה"כ מקביל למערכת מוסד הנשיאות – היום שבו יושב נשיאו של עולם על כסא הרחמים.

בראש השנה בודק הקב"ה את מעשיו של כל אדם בתכלית הדיוק על בסיס דין וצדק, ומכריע את פסק הדין הראוי לו, לזכות או לחובה. ואם יזוכה - זכה בדינו מעיקר הדין, ולא ממידת הרחמים. מסיבה זו ראש השנה קודם ליוה"כ, מלבד זאת אין מקום לדון על חנינה ללא פסק דין שקדם לה.

עם ישראל על כל חלקיו זקוק ליוה"כ

אף הצדיקים הנחתמים בראש השנה לאלתר לחיים, זקוקים לעשי"ת וליוה"כ. שהרי הגדיר הרמב"ם את 'הצדיק' כמי שיש לו רוב זכויות, כלומר שבאמתחתו יכולות להיות גם  עבירות רבות, אך זכויותיו מרובות מהן. דומה הדבר לאדם הידוע בעירו כעשיר, אך חשבון הבנק שלו נמצא בחובה ברגע נתון. החטאים שחטא הצדיק פגמו בנשמתו, הקטינו את דמותו הרוחנית והחלישו את צלם האלוקים שבו. החטאים הם מציאות רוחנית שלילית המקימה כעין מחיצות בינו לבין אביו שבשמים, כפי שאומר הפסוק: "כי חטאיכם הם המבדילים ביניכם לבין ה' אלקיכם" (ישעיהו נ"ט, ב'). מצב זה דורש תיקון. זוהי עבודתו של הצדיק בעשי"ת - לקיים את מצוות התשובה ולתקן את המציאות השלילית שיצר. כשזוכה הוא לכך, מתקן הוא את פגמיו הרוחניים והקב"ה ברוב חסדיו מרים את קומתו הרוחנית והיא חוזרת לקדמותה ומאירה באור הקדושה. התחדשות זו - רק הבורא יכול לעשותה ביושבו על כסא הרחמים ביוה"כ ומעצם היותו רחום וחנון, והוי מעין חנינה ממוסד הנשיאות. נמצא שעל אף שזכה הצדיק בדין, זקוק הוא ליום הכיפורים להסרת המחיצות שבנה בחטאיו, ולזכות לבניין קומתו מחדש.

גם לרשעים ניתנת הזדמנות נוספת בעשי"ת. בתפילה אנו אומרים: "אבינו מלכנו קרע רוע גזר דיננו", כלומר גם לאחר שגזר הדין נכתב, קיימת האפשרות שיקרע וישתנה לטובה. 'משימתו' של הרשע בימים אלו היא להגיע לדרגת תשובה כזאת, עד שניתן יהיה לקרוע את גזר דינו. ואם אכן יתקבלו ה'המלצות' מעשרת ימי תשובה על שינוי אמיתי וברור, יזכה אף הוא לחנינה ביוה"כ ויקרעו את גזר דינו. מובן מאליו שעבודתו בעשי"ת קשה יותר מעמלו של הצדיק.

הבינוניים 'תלויים' עד יוה"כ, המשילו הקדמונים את מצבו לעולה לגרדום, חבל כרוך על צוארו, ומצבו תלוי בין שמים וארץ, רק הוראה מפורשת מאת המלך להורידו מהגרדום יכולה להציל את נפשו. מבית הדין יצא הבינוני ללא פסק, וללא הכרעה בדין הרי הוא תלוי ועומד, ובכדי להחתם לחיים, עליו לבוא לפני המלך להתחנן לו, ולבקש על נפשו.

וגילה לנו הרמב"ם כי הדרך היחידה לרצות את המלך ולהחתם לחיים היא עשיית תשובה. לאחר שעבר האדם את מוסד המשפט בר"ה ולא זכה בדין, קיימת בפניו רק דרך אחת - להתייצב לפני נשיאו של עולם במוסד החנינה, שיחוס עליו ויזכה אותו על פי מידת הרחמים, ויבטל את פסק ה'תליה' שנפסק בבית המשפט הקודם, כלומר, בראש השנה. במוסד זה קיימת רק דרך אחת לזכות - שינוי מהותי מוחלט בדמות האדם. חובה עליו לשוב בתשובה כדי להביא למוסד הנשיאות 'המלצות' מעשי"ת, המוכיחות על שינוי דרך אמיתי ויסודי. לעומת זאת, המלצות על מעשים טובים שעשה בימים אלו לא יאפשרו את זיכויו בדין הבנוי על בסיס הרחמים. וכלשון הרמב"ם: "אם עשה תשובה נחתם לחיים, ואם לאו נחתם למיתה". עתה מועילה רק תשובה.