שעת לילה מאוחרת ליל כ"ה באלול, לפני מספר שנים ערב ראש השנה - יום הדין. הרב ברוך מדן יוצא מבית החולים 'תל השומר' שם ביקר כמה חולים ומתכונן לנסוע אל הנגב בו הוא מתגורר.

השעה היתה 23:00 לפתע הוא שומע מישהו קורא לו. אחות יוצאת מהבנין המרכזי ומסמנת לו בידה שיבוא בדחיפות "באחת המחלקות שוכב יהודי חרדי במצב קשה מאד, ממש ברגעים אחרונים, ואיש לא נמצא לידו, כדאי שתהיה שם בעת יציאת הנשמה" מציעה האחות.

מצווה שכזאת לא מוצאים כל יום, וכיון שיום הדין הנורא עומד בפתח, קפץ הרב מדן על המצווה, וניגש אל היהודי ההוא.

"ש. גלס" כך היה מודפס באותיות קטנות בשלט הקטן שלפני המיטה, בה שכב יהודי קשיש מאד, רזה, כחוש ומראהו נורא. ידיו הדקיקות אחזו בספר תהילים, רק שפתיו נעות וקולו לא ישמע.

שאלתי אותו, מספר הרב מדן 'יש לך אישה?' להפתעת האחיות והצוות הרפואי שהיה לידו, פתח האיש את פיו והשיב: 'לא, אין לי אישה', וילדים יש לך 'לא אין לי'. 

'יש לך קרובים ?' ממשיך הרב מדן והזקן משיב: 'יש לי קרוב אחד, שעמו אני מדבר עכשיו, ומצביע על "ספר תהלים'' תעשה לי טובה מבקש הזקן: 'אל תפריע לי לשוחח עימו לך לעסקיך ואל תפריע לי...' ברגעים הבאים לפתע התדרדר מצבו הרפואי של החולה יותר ויותר, והוא עמד לפני יציאת נשמה. ולפתע פתאום הוא פתח את פיו בשנית, וסגנון דיבורו השתנה מן הקצה אל הקצה.

'בעצם למה אמרתי לך שאין לי ילדים?? הרי יש לי... יש לי בן אחד ושמו: דוד. 'דוד היקר שלי' החל הישיש לספר, ועיניו נמלאו דמע. הוא מדבר אל בנו בלשון נוכח, כאילו הבן-יקיר נמצא לידו.

'דוד אהובי, בן יחיד אתה לי. שנים רבות המתנו בציפייה לילד. הנה התרחש הנס ונולד לנו בשעה טובה 'ילד פלא' ושמו: דוד, אוי, כמה שאימא שלך אהבה אותך... אתה היית האושר שלה. שלחנו אותך ללמוד תורה בחיידר, ואתה-היית מתמיד גדול בתורה, אפילו בהפסקת הצהרים המשכת לשקוד על תלמודך. אימא היתה מבקשת ממך שתלך קצת לשחק, או שתישן קמעה ותאגור כוחות, ואתה היית מבקש ממני-אבא תגיד לאימא: שאני רוצה ללמוד זוהי שאיפתי היחידה בחיים!

בכיתתך למדו גמרא מסכת "בבא מציעא" אבל אתה רצית עוד ועוד, והחילות ללמוד לבד גם "מסכת סנהדרין" היית יושב שעות ליד השולחן בסלון כשגמרא גדולה פתוחה לפניך, מצחך היה שעון על ידיך, והקשיש התחיל לנגן בערגה ובערבות: אי איי איי .. "דיני ממונות בשלושה, גזילות וחבלות בשלושה" אי איי איי.. אוי באיזה ניגון מתוק היית שר בלימוד הגמרא, אי איזה מתוק.. וממש היית בולע את המילים הקדושות של הגמרא.  

היית רק בכיתה ב' וילדים מכיתה ז' באו לשאול אותך שאלות. המלמדים ניבאו לך עתיד מזהיר. עדיו לגאון, אמרו עליך תמיד.

עד... שהגיע היום, היום הנורא שבו הפכת את עורך. היית בגיל: 10 שנים חזרת לסעוד את ארוחת צהרים ממטעמיה המיוחדים של אימא ע"ה, ובדיוק אז צלצל הטלפון מהרופא המשפחתי, אשר ביקש שנגיע אליו בדחיפות מיידית. פניה של אימא חוורו. עוד בטרם הספיקה להגיש לך את האוכל, יצאנו בבהלה דחופים לרופא. אתה ישבת ולמדת, רעב וצמא.

וכשחזרנו מהרופא, אימא ניגשה אליך, חיוורת כולה, נישקה אותך, וכבר לא אמרה לך ללכת לישון או לשחק, אלא: דוד תלמד עוד ועוד, תתפלל עליי 'אני צריכה לטוס לחו"ל לטיפולים...!!'

אתה היית ילד קטן, מלא אמונה-תום, הבטחת לה בדמעות רבות שזלגו על עיניך: 'אימא אל תדאגי אלמד תורה ואתפלל עלייך, ואת תחזרי מהר הביתה בעזרת ה' וחזרת מיד ללימוד הגמרא בשקיקה.

אימא טסה לחו"ל יחד עם קרובי משפחה. אימא באצילותה לא הסכימה שאני אצטרף לטיסה כי היא אהבה אותך וסירבה לחלוטין להשאיר אותך כאן בארץ עם קרובים. לכן הוחלט שאני יישאר איתך בארץ. עבר חודש נורא של מעברים בין תקוות לייאוש. הדיווח מהרופאים היה פסימי לחלוטין. אתה דוד בתקופה הזו היית מהורהר מאד, ראיתי שהתאמצת מאד ללמוד למרות שבלילות שמעתי אותך מתייפח רבות בגעגועיך לאימא... והנה יום אחד צלצל הטלפון, על הצג היה רשום מספר מחו"ל... לא היה לי אומץ להרים את השפופרת. אך אתה ראיתי, דוד בני, הרמת את השפופרת, ושמעתי אותך זועק אל תוך השפופרת: 'אימא אני רוצה לגלות לך סוד. רק את נתת לי - כשהיית כאן לידי - את הכוח להמשיך ללמוד. התנהגת אלי כמלאך. כשקראת לי לבוא ולאכול, ראיתי שאכפת לך שיהיה לי כוח לגדול ולצמוח בתורה. אימא, בלעדיך לא אוכל ללמוד. אימא, אני רוצה שתבטיחי לי שתחזרי לא יותר מחודש! אני כבר לא יכול נשרף אני מגעגועים.. ואימא- הבטיחה שתחזור כמה שיותר מהר... דוד התאושש והתחזק בעקבות ההבטחה של אימו ושקע בלימוד הגמרא הקדושה בחודש זה ביתר שאת. הוא היה משוכנע שאימא תחזור תוך שלושים יום.

ו... ביום השלושים בדיוק אכן אימא חזרה לארץ היא הגיעה, אך... בארון מתים ברכב של חברא קדישא! אני לא הייתי מסוגל לספר לילד שאימא אהובתי הלכה לבית עולמה. כך שברוב יגוני פשוט שלחתי אותו ללימודים מבלי להכינו נפשית לטרגדיה. כך קרה שבדיוק כשהגיע שדוד חזר מהלימודים מרוגש לפגוש את אימו... הוא ראה אנשים רבים ליד הבית.. ורכב כחול במרכזו... הדוד מאמריקה הוציא את המיטה... ונשק לך בדמעות. אך אוי אוי עיניך שהיו תמיד מלאות חיים, התחלפו בעיני יובש. הבטת אל מול המיטה וזעקת בזעם בלי דמעות: אימא, את הרי הבטחת לי שתחזרי... כך לא חוזרים...!

כבר בעת אמירת הקדיש, היית אדיש אמרת בקרירות. כול ימי השבעה התכנסת בתוך עצמך, גילת ניכור לכול דבר שבקדושה. כמו שכחת את כול "הגירסא דינקותא" (הלימוד של הילדות) את אהבת ה' שפיעמה בך, את האמונה שיקדה בליבך, נראה שהכול פתאום נמחק.

קמנו מהשבעה ניסיתי לשוחח עימך שעות רבות, אך היית רחוק, רחוק ממני ומתורתך אשר כל כך אהבת. התנתקת מחבריך הטובים לא החלפת עימהם מילה. הפסקת ללמוד לחלוטין! לא היית מרוכז בשיעורים בחיידר, הגמרא כבר לא ענינה אותך, שערותיך גדלו פרא. ואני, אביך, לא יכולתי לסבול את השינוי המבהיל שחל אצלך. גערתי בך, צעקתי עליך, הרבצתי לך, הכיתי אותך, אך אוזנך היו אטומות.

יום אחד הבטחת לי שתשתנה, ולא קיימת. תפסתי אותך מתרועע עם החברים פורקי עול מצוות. צעקתי עליך- 'שקרן הבטחת שתחזור בתשובה!? אתה הרמת את שתי עיניך במבט חוצפני ושאלת, אסור לשקר?? הלא גם אימא שקרה! היא הרי הבטיחה לי שתחזור. ולא חזרה... 'בלי אימא אני לא יכול ללמד תורה' מצבך התדרדר, עד שלא יכולתי לראות אותך אם פנים כאלו. ואסרתי עליך לחזור הביתה. עזבת הכול וברחת אל ארה"ב. ושם שיקמת את עצמך כלכלית, היום אתה יהלומן מצליח מאד. אך אותי, יחד עם אביך שבשמים ויהדותך השארת מאחור. וכאן אני שוכב על ערש דווי ערירי וגלמוד.

את כל הדברים האלו ספר הזקן שהיה על ערש דווי 'בתל השומר' לרב ברוך מדן 'ילד רשע יש  לי' הוא היה נשמע כמי שמסכם את הדברים. אך לפתע כמו חזר הזקן על כל הדברים שאמר, נימת קולו התחלפה, ולהפתעת הכול צווח ואמר: 'דוד אתה לא פושע.הינך ילד קודש!' אני הוא זה שחטאתי נגדך. לא הבנתי אותך. לא ירדתי לרוחו של ילד יתום ואומלל שאיבד את אימו, וגם את החשק ללמוד, במקום לחבק לתמוך ולעודד. עשיתי את ההיפך הורדתי אותך עוד יותר לשאול תחתית. אני האשם הבלעדי אתה דוד בן יחיד'ל שלי, יתום שלי, צדיק.

הזקן החל לנגן את נגון הגמרא: 'דיני ממונות בשלשה' בהתרפקות ובגעגועים שאין כמותם. 'דוד במקום שאני אמלא את מקומה של אימך. ואשמש לך כאבא וכאימא גם יחד, התאכזרתי אליך. דאגתי לעצמי הייתי במצב נורא אחרי פטירתה של אמא, ולא ידעתי כיצד עלי להתנהג איתך בני היחיד אני רוצה לדבר איתך, כדי שתדע שאתה הבן שלי, אתה צדיק ואני  ה... 'אני הרסתי אותך במו ידי, וכעת אני רוצה לבקש ממך מחילה!'

הקשיש ביקש שיגישו לו את הטלפון, והחל לחייג השעה היתה: 3 דקות לפני השעה 12 בלילה החולה מתקשר אל בנו, אך צליל של 'שיחה ממתינה' נשמע ברקע. ובארה"ב עומד 'דיויד' היהודי אשר נראה כגוי לכול דבר, ומדבר בשיחה עסקית עם סוחר יהלומים.

הישיש מנסה שוב ושוב לאתר את הבן אך שוב צליל שיחה ממתינה נשמע ברקע... מצבו של הישיש מתדרדר... הישיש מקיש את שלושת המספרים והנה...  שוד ושבר הישיש ראשו נשמט על מכשיר הטלפון. הישיש האומלל נפח את נשמתו כשפניו מיוסרות ללא "קריאת שמע ישראל" אך עם ווידוי קשה ותחושת החמצה איומה ונוראה.

הרב מידן ממשיך להקיש את המשך הספרות ו... כעת סוף סוף נשמע קול אנושי... השפופרת הורמה, ודיוויד על הקו- 'הלו,- כאן מדברים מארץ ישראל מבית חולים, ברצוני להודיעך בצער רב- אביך הלך לבית עולמו! מעבר לקו נשמעה נימה של זעזוע כבד מאד. וקול בכי חרישי. דיויד ביקש שימתינו לו הוא יוצא מיד בטיסה דחופה לארץ ישראל.

דיוויד הגיע להלוויה מזועזע מאד. מתברר שבסתר לבו, כך התברר, נשמרה בכל זאת ולמרות הכול פינה חמה לאביו.

דיוויד פגש את הרב מדן לפני ההספדים והקדיש. וניסה לדלות ממנו מידע על הרגעים האחרונים של אביו. האם למד גמרא שכה אהב? התפלל? אמר וידוי? קריאת שמע? על הכול ענה הרב מידן בשלילה - אבא שלך דיבר רק עליך! המילים האחרונות שלו היו אודותיך. הוא  התקשר אליך שוב ושוב לאמריקה אך כול הזמן היה 'שיחה ממתינה' ענה הרב מדן. 'אבא ניסה להתקשר אלי?! מתי?! –בשלוש דקות לפני חצות בלילה בישראל. ענה הרב מדן. דיוויד שמע והתחלחל כולו. באותם דקות היה הוא עסוק בשיחת טלפון עם סוחר היהלומים והתווכח עימו על המחיר... פתאום הוא תפס את מה שקרה שבזמן הקריטי הזה הוא היה עסוק בביזנס ולא על דעתו את עוצמת הרגעים האלה עבורו.

ואז הוציא מכיסו יהלום ענק ומסנוור והשליכו ארצה, בזעם עצור ודמעות בעינו רכן הוא על גופו של אביו המת, וזעק באידיש:' טאטיל'ע, אילו הייתי יודע שאת ממתין לי בטלפון לשיחה אחרונה הייתי זורק את היהלום הצידה ומשוחח עמך ונפרד ממך לנצח אבא מירר בבכי, תשיר לי שירים על אהבת תורה ויראת שמים, שהיית שר בבית, בליל שבת קודש ליד השולחן, תשיר אבא בבקשה אני מתחנן רק פעם אחת אבא הרי אתה עבורי היהלום היקר בעולם. אך מאוחר מידי... אבא  כבר לא ניגן. ת.נ.צ.ב.ה.

אחיי ואחיותיי היקרים, באו לא נשאיר את בורא עולם 'בשיחה ממתינה'... הנה הגיע הרגע: "פתח לנו שער בעת נעילת שער" אם לא עכשיו, אימתי?

תפילת הנעילה סוגרת את 'חלון ההזדמנויות' של ארבעים ימי הסליחות והרחמים. עברנו את ראש השנה איננו יודעים מה נגזר עלינו. נותנים לנו עשרת ימי תשובה אשר שלושה מהם ראש השנה ויום הכיפורים. יש לנו שבוע להוכיח את רצינותנו ברצוננו שה'חתימה' תהיה חתימה טובה. עלינו לנצל את ההזדמנות ולזעוק לבורא עולם: 'אבא, אנחנו שבים הביתה אנו רוצים להתפייס עמך, אנו מקבלים מחדש בשמחה את עול המצוות לפי דרגתנו' פתח לנו שער בעת נעילת שער! מובטח לנו שאם נבקש באמת השער יפתח לרווחה השמש תזרח לנו. נצא ביום הכיפורים הזה זכים וטהורים כמו המראה הנהדר של הכהן הגדול אשר היה יוצא מקודש הקודשים בזמן שבית המקדש היה קיים.