|
|
|
השאלה
29/06/2015
|
|
האם אנו באמת מצפים לגאולה השלמה?
|
|
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
|
|
תשובה מאת זאב גרינוולד
|
במבט ראשון, מי מאיתנו אינו מצפה לישועה? הן לכאורה, כמיהה זו אינה משה מליבנו. היא מרווה את תפילותינו, מעטרת את ברכותינו, חותמת את איגרותינו ומהווה חלק בלתי נפרד של הווייתנו. דומה כי על השאלה: "ציפית לישועה?" יש בידינו להשיב ב"הן" מוחלט.
אולם מושכל שני מערער את החד-משמעיות של מוסכמה זו. לציפייה זו יש צורות ביטוי רבות, ורק אם תיבחן הציפייה לגאולה מול כל המאפיינים הללו, נוכל לעמוד על מידת אמינותה בליבנו פנימה.
אדם המצפה לדבר שהוא מאוד רוצה בו, ליבו שש לקראת הרגע המיוחל של התגשמות ציפייתו. הדבר נותן את אותותיו גם בחלומותיו, הן בהקיץ כהוזה והן בהיותו ישן על מיטתו. הוא טווה את פרטיה באספקלריה חדשה, וכאשר הוא מקיץ מחלומו או מהזייתו, הריהו מלא כאב על כי רק חלום הוא שטרם התממש.
אדם עני, שבעת מצוקתו צירף פרוטה לפרוטה ורכש לעצמו אגרת פיס, בתקווה שיעלה בגורל והוא יזכה בסכום שיחלצהו מן המצר, הרי שתשוקתו לראות את גלגל חייו נוטה כלפי חסד, מעשירה את דמיונו. בחזונו הוא רואה את עצמו כמי שכבר זכה בגורל הגדול. שפע מגדלים, שבינתיים הם פורחים באוויר, כבר ניצבים מוצקים על קרקע תודעתו.
המצפה לישועה והמייחל לגאולת ישראל, צריכה נפשו לפרוץ את גבולות המציאות העכשווית ולמצוא את עצמו בהזיית יום כבחזון לילה - טובל במתק הגאולה ונישא על כנפיה.
כל מי שאינו יכול להצביע בכנות על העובדה שחזון הגאולה ממלא את כל ישותו, מי שאינו מתעורר לעת בוקר תפוס שרעפים, כשהוא נאחז בשאריות אושר נמוג, אינו יכול למנות את עצמו בביטחון עם המצפים לבואה של הגאולה.
מדי שנה אנו חוזרים אל "שלושת השבועות", אל אבל החורבן, אל צום תשעה באב ואל התעניות האחרות המציינות את סבל הגלות. האם בבוא זמנים אלו כואב ליבנו באכזבה עמוקה על כי טרם בא גואל?
האם במרכזה של כל תפילה מתפילותינו נמצאת בתודעת הלב הציפייה לישועה, שתביא סוף וקץ לכל צרותינו, או שמא פורטים אנו את התפילה למטבעות קטנות של מציאות חיינו, ומייחלים אך ורק להמרת הרע העכשווי בטוב חלקי שאין עימו ישועה?
ברגע הגדול שבו נזכה לגאולה, האם תהיה לנו תחושה של הפתעה, נעימה כמובן, או שתתלווה להפתעה זו גם תחושה של סיפוק רב על בוא ההישג המצופה שלא פסקנו מלבקשו.
מבחן אמת עלול להותיר רבים עם תשובה מהססת או חלקית לשאלת: "ציפית לישועה?", אך עם זאת, דומה, כי איננו מצרפים לשיקול את מחשך הגלות, אשר לא רק מסמא את עינינו, אלא גם מונע מעמנו להיות עתירי ציפייה ושופעי חזון.
ואכן, אובדן הציפייה הוא חלק מתהליך הגאולה: "אין בן דוד בא עד שיתייאשו מן הגאולה" (ילקוט שמעוני סוף עמוס). דברים אלו מהווים נחמה, לפחות פורתא, לכך שרמת ציפייתנו אינו נמצא בגובה המתאים. חשכת הגלות מפריעה לנו לראות את אור הגאולה בכל יפעתו.
כדי להמחיש כיצד הגלות מסיטה את המבט מבַּקָשַת גבהים רוחניים אל מתחת לעשרה טפחים, אל ברווזים ופרות, נביא סיפור על אחד מצדיקי הדור שנקלע לכפר קטן, שם התארח בביתו של יהודי פשוט. בחצות הליל שומע בעל הבית קול בכי מחדרו של האורח. הוא ניגש בדאגה, פותח את הדלת ולהפתעתו, הוא רואה את האורח יושב על כיסא נמוך וקורא בבכי מתוך ספר קטן. הוא שואל לפשר הבכי, והצדיק משיב לו כי עוסק הוא בתיקון חצות. הוא מסביר לכפרי מהי משמעותו של בית המקדש, מה עצובה העובדה כי חרב הבית, ומה גדולה היא התקווה והציפייה כי במהרה יבוא המשיח, יגאלנו מצרותינו ויוליכנו קוממיות לארץ ישראל.
הכפרי אינו ממהר להשתכנע. הוא שואל בכנות: "מפני מה עלינו לנדוד לארץ ישראל, וכי מה רע לנו כאן? שדותינו פוריים וצאננו ובקרנו רועים באחו ומניבים חלב בשפע?" הצדיק מביט בכפרי בעיניו הרכות ושואלו: "האם אין הקוזקים באים ופושטים על בהמותיך? האינם הורסים את היבול בשדותיך?" הכפרי עונה: "אכן, נכון הדבר", סוף סוף הוא מתחיל לשמוע דברים משכנעים יותר. והצדיק ממשיך: "במהרה יבוא המשיח ויגאלנו. בארץ ישראל לא נדאג יותר מבואם של הקוזקים. הרוצה אתה שיבוא המשיח ונעלה לארץ ישראל?" הכפרי מהנהן בראשו, אך אינו ממהר להסכים: "עלי להמלך באשתי, חכמנית היא".
כעבור דקות מספר חוזר הכפרי ותשובה בפיו: "אכן כן, הקוזקים מהווים מטרד בעבורנו, אולם מדוע שנעלה אנו לארץ ישראל? יבוא המשיח וייקח את הקוזקים לארץ ישראל, ונשב אנו בשדותינו לבטח..."
הגלות מותירה את האדם עם פרותיו, ואינה מאפשרת לו להתבונן במבט עליון, בציפייה אמיתית לישועה.
ייאוש ושברון רוח הינם תופעות חיצוניות המכבידות על הציפייה, אבל בתוכנו פנימה מתרוננת הגאולה, ובבוא מועד היא תפרוץ בשירת פלאים:
"'אני חבצלת השרון' - אני היא וחביבה אני. אני היא שהייתי חבויה ורמוסה בצילן של מלכויות. למחר, כשיגאלנו הקב"ה מצילן של מלכויות, אני מרטבת כשושנה ואומרת לו שיר חדש, שנאמר: 'שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה, הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו'" (מדרש רבה שיר השירים ב', א'). הגלות מקשה עלינו להתבטא, אך בבוא הגאולה, יתפרץ ליבנו ברינה.
למרות ריבוי שנות הגלות, אנו חייבים לדחות את הייאוש העולה בליבנו ולפתח כמיהה חזקה לביאת הגואל, כדברי דוד המלך (תהלים ק"ב, י"ד): "אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה כי בא מועד, כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו". ירושלים תיבנה כשיכספו לה בתכלית הכיסופים, עד שיחוננו את אבניה ואת עפרה, ונזכה לגאולת עולם.
|
|
|
|
|
|
|
הרשם עכשיו!
