מה הלקחים שעלינו להפיק מצום י"ז בתמוז?

אנו מאמינים שמצבנו הרוחני הוא הקובע את גורלנו. אילולא החטאים לא היו האוייבים מבקיעים את חומת ירושלים. מסיבה זו פועמת תקוה בליבנו ששיפור המעשים יביא לעתיד טוב יותר, לישועה ולנחמה.

בי"ז בתמוז הובקעה חומת ירושלים. חיל האויב פלש לעיר הקודש, הרג ולא חמל, טבח ולא ריחם. לאחר מכן, המשיך לעבר הר הבית, לכיוון חומות בית המקדש. עדיין לא היה מאוחר מדי. עדיין יכול היה הגלגל להתהפך לטובה. עדיין יכול היה האויב לסגת וירושלים יכולה הייתה להשתקם. שכן, כל זמן שהלב פועם, עדיין נותרה תקוה לחולה, המצב אינו אבוד. בשמים המתינו לתשובה מעומק הלב, לחרטה כנה. אולם מתוך עיוורון השלכנו את יהבנו על בית המקדש, תוך התעלמות מחובותינו כלפי השכינה השורה בו. לא תיתכן נאמנות חד צדדית. לדאבונינו החורבן אכן התרחש!

ביום המר והנמהר - תשעה באב, עלה בית המקדש בלהבות. עם ישראל יצא לגלות, לדרך ארוכה ומיוסרת, לאלפיים שנות הפקת לקחים. דרך זו תסתיים רק כאשר נשוב בלב שלם לאלוקינו, לאמונתו ולמקדשו.

לצורך תזכורת עצמית זו ולצורך הפקת הלקחים אנו צמים בכל שנה ושנה בי"ז בתמוז - יום הבקעת העיר, ובתשעה באב - יום חורבן בית המקדש.

עם ישראל עם חסון ובריא הוא מבחינתו הרוחנית, אך חטאיו משחיתים, ופוגעים במנגנון החיסוני שלו הופכים אותו פגיע לכל מחלה. בשעה זו עורכים הנגיפים מצעד ניצחון, הגויים באים וכובשים את העיר בניגוד למצופה, ומעבר לכל הגיון. וכך נאמר בתורה: "איכה ירדוף אחד אלף, ושניים יניסו רבבה, אם לא כי צורם ומכרם וה' הסגירם!"

החטאים פרצו את החומה לפני האויב. "לא הנחש ממית, אלא החטא ממית". אך עדיין במשך שלושה שבועות נאבק גוף האומה בפולשים הזרים, בנגיפים שתקפוהו. עדיין היתה אפשרות לקבל תרכיז חיסון שידביר את הנגיפים, שישיב את החוסן. אולם עם ישראל "החולה" סירב ליטול את התרופה, ובית המקדש חרב.

השאלה הנשאלת כאן: מדוע ימי האבל הם מי"ז בתמוז ועד תשעה באב, מעת "התפרצות המחלה" ועד לנצחון הנגיפים, כלומר, עד ל"פטירה"? הן לכאורה, היה מן הראוי לקבוע שבוע אבל לאחר תשעה באב, "לשבת שבעה" על החורבן.

מדי שנה בשנה, אנו מזכירים לעצמנו שתקופת האבל חלה מיום הבקעת חומת ירושלים ועד לשריפת בית המקדש. תקופת זו היתה ערב חורבן, עדיין יכול היה האבל להועיל, עדיין עשויה היתה התשובה לעזור, וגזר הדין יכול היה להתבטל. לעומת זאת, בתשעה באב, כאשר קם החורבן יהפך לעובדה קיימת, כאשר שולחה האש בבית המקדש –דוקא מאז ואילך אנו מקילים את דיני האבלות! אמנם, יום תשעה באב הוא יום האבל הגדול, המרכזי, יום צום ובכי ומספד, יום שיושבים בו לארץ ואומרים "קינות", קוראים בקול בוכים ב"מגילת איכה" - מגילת החורבן. אולם באותו יום, משעת הצהריים – השעה שבה החל בית המקדש לעלות בלהבות, והלך ונשרף באותו לילה וביום המחרת – מאותה שעה קמים מהישיבה על הארץ, ובלילה כבר פוקעים דיני האבל, כדברי דוד המלך: "ועתה מת, למה זה אני צם, האוכל להשיבו עוד?"

מעתה, המבט מופנה לעתיד: אל חודש הסליחות שבא מיד לאחר חודש החורבן – מטרתנו לערוך חשבון נפש ולשוב בתשובה, ובעקבות כך יתוקן הכול למפרע. ולא זו בלבד שכל אחד מאיתנו יזכה בשנה טובה, אלא שעם ישראל כולו יזכה לגאולה שלמה!