מה ההבדל בין מאמין לכופר?

נוטים אנו לחשוב, שלא בצדק, שאין בין המאמין לכופר אלא אמונה בלבד. השקפה זו שטחית היא ומקורה מובע מחוסר הכרות מהותי עם התרבות המערבית המתחדשת ועם שורשיה.

ההבדל המהותי בין המאמין לכופר נעוץ בשאלה תמימה, רצונו של מי עומד במרכז ההויה? רצונו של מי חשוב יותר? רצון האדם או רצון האלוקים?

קביעת עמדה אישית בשאלה זו, הרת גורל היא. בעוד שבפני המאמין יוצבו גבולות אובייקטיביים על ידי בוראו, יציב הכופר את גבולותיו בעצמו.

אכן מה הבדל אם ערכי המוסר מידי שמים באו לנו או מידי אדם? הרי מבחן התוצאה הוא שקובע, לא? ובמבחן זה שווים שניהם. נכון? אממ... רק על הנייר. כאן נעוץ ההבדל המהותי בין המאמין לכופר.

כל עוד ירצו לאמץ את המוסר האנושי אל חיקם, לא יוכר ההבדל התהומי בין המוסר האנושי לזה האלוקי. את ההבדל נרגיש כשלפתע ישתנה הרצון. או אז גם אנשי אקדמיה, שופטים וסנדלרים יחדיו יאמצו לפתע מוסר אחר, התואם את רצונם המחודש.

אם רצונו של האדם הוא החשוב מכל, אזי החוק תקף כל עוד עונה הוא על צרכיו של המחוקק. אם נשתנו צרכיו מובטח לו לחוק שיתבטל, שהרי "אין דבר העומד בפני הרצון".

אביא בפניכם ראיות מדבריו של הפרופ' אהוד שפרינצק ז"ל, מומחה למדעי המדינה ואלו דבריו: "ישראל היא מדינת חוק רק על הנייר, אנחנו חיים בחברה אי ליגליסטית  שהיחס שלה לחוק הוא כאל מכשיר. מקיימים אותו כאשר נוח ונעים, אך עוקפים אותו ללא היסוס ברגע שקיום החוק נוגד את האינטרס האישי. הגורם הראשון לכך הוא טבע האדם, האדם אינו ליגליסט מטבעו, כל אדם מעדיף באופן טבעי לנהוג כראות עיניו ונוחותו".

המשנה מתארת שני מאפיינים חברתיים שישלטו בכיפה בתקופת עקבתא דמשיחא. "חוצפא ישגא..." מחד, ו"מלכות תהפך למינות..." מאידך, למרות היותם כתובים באותה משנה, כתובים הם בריחוק מה זה מזה. למרות הריחוק ביניהם קשורים שני מאפיינים אלו זה בזה בקשר של קיימא. הגאוה והחוצפה אינן מידות עצמאיות, הן כרוכות בבסיסה של הכפירה. אם רצוני הוא החשוב מכל,  אזי רצון אחרים טפל לרצוני, ומי ישוה לו. 

לשיטת היהדות, הסיבה היחידה והיעילה באמת, לשלילת הגאוה, היא הידיעה כי אין האדם מלך בעולם הזה, אלא עבד הוא למלכו של עולם. רק ידיעה זו תצנן את גאוותו. כפי שכותב הרמב"ן באיגרתו: ובמה יתגאה לב האדם אם בעושר, "ה' מוריש ומעשיר" (שמואל-א ב,ז), ואם בכבוד, הלוא לאלוהים הוא, שנאמר "והעושר והכבוד מלפניך" (דבהי"מ-א, כ"ט, י"ב) ואיך מתפאר בכבוד קונו, ואם מתפאר בחכמה, "מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים ייקח" (איוב י"ב, כ'). ברגע שיכיר האדם את מקומו יכנע לבבו.

זו הסיבה שעבודת יום ראש השנה רחוקה כל כך מן האדם המערבי. תכליתו של יום ראש השנה הינה "אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם". המלכתו של הקב"ה על האדם אינה המלכה סימלית או טיקסית. יש לה להמלכה זו משמעות מעשית ומיידית, הסותרת לחלוטין את השקפת עולמו של הישראלי המערבי. ראש השנה מזכיר לאדם כי עבד הוא למלכו של עולם, ורצון מלכו קודם לרצונו.