מה מסמלים שני שעירי יום הכיפורים?

ליד פתח אוהל מועד הוצבו שני שעירי עיזים. הם דמו האחד לרעהו. מצוותן, אומרת הגמרא, שיהיו שניהם שווים במראה, בקומה, בדמים ובלקיחתם כאחד (מסכת יומא דף ס"ב).

השוויון בין שני השעירים הוא שאלה של מהות. רק הגורל שיטיל הכהן, עומד ליצור חיץ בין השניים. הוא יכריע מי משני שעירים תאומי זהות אלו, יהיה קרבן לה', ומי יורחק אל מעבר למחיצה. מי יוקרב על מזבח המקדש, ואת דמו יוליך הכהן אל מעבר לפרוכת, לקודש הקדשים, ומי מבין שניהם יובל אל המדבר – לעזאזל.

השעיר – שעלה בגורל לה' – מותו העניק לו את רשיון הכניסה למקדש. הוא עלה במדרגה. השעיר השני אילו היה בעל יכולת חשיבה, סביר להניח שהיה שמח מאד על שנפל בחלקו להשאר חי ולא להשחט. אילו היה עורך השוואה בין מצבו לבין מצב רעהו השחוט, היה מגיע למצב של התרוממות רוח וגאווה. הוא היה מביט לעבר חברו ואומר: "ראו מה ביני לבינו! אמנם הוא עלה על המזבח הקדוש, אך איבד את חייו - ואילו אני חי וקיים!"

כאשר היו מוליכים אותו לעבר ההרים שמחוץ לירושלים, היתה נוספת יוהרה על יהירותו, ולבו היה מתמלא בשמחה על ש"זכה" לצאת מהתחום של בית המקדש, ולצעוד בעולם החופשי. הרגע בו היו מעלים אותו על הצוק היה נחשב בעיניו לפיסגת הצלחתו. מן הסתם הוא היה עומד במרומי הסלע בגרון נטוי ושולח מבט נוסף של בוז וחמלה לכיוון רעהו הזבוח.

מאליו מובן, שאילו היה מודע לסיבה האמיתית מדוע הוא הובא אל הצוק, אילו היה חש את הצפוי לו תוך זמן קצר ביותר, לא היה נתפס למחשבות מעין אלו. למעשה, אשליותיו ותחושת ההצלחה המדומה שלו מתנפצות בסופו של דבר אל הסלע. דחיפה לעבר המדרון התלול מרסקת את איבריו. באותה שעה ידעו הכל מיהו המאושר האמיתי, זה שזכה להתקרב אל הקודש פנימה.

השעיר לעזאזל מייצג את האדם ואת החברה שלעולם אינם מוכנים לוותר, ולו במשהו, למען ערך מוסרי טהור.

לעולם לא ייסוגו מן האנוכיות, מייצר הכבוד וההשתלטות. אכן הוא נשאר "חי". הוא יכריז שהוא "שלם עם  עצמו", שהוא מלא רחמים על רעהו שזה עתה נשחט. הוא, לא הקריב דבר מעצמיותו הגשמית למען הרוחניות והמוסר. על כן, את סף בית המקדש והקדושה לא עבר. אך דרכו מובילה אותו אל מחוץ לתחום מושבם של הבריות. אל דרך ללא מוצא – למדבר. אל התרסקות בלתי נמנעת בתהום האבדון, שמעבר לצוק העזאזל.

היהודי, בעל הלב הרגיש והמבין, מצא קווי דמיון רבים בין האדם לשעיר העיזים. הוא יודע, שכמו העז, ניחן גם הוא בכוח התנגדות, במעלת העקשנות ובמידת העזות (ומכאן שמה: עז).

גם אצל האדם, במקום שבו מגיעים מעשיו לעימות מול ערכים נעלים, מתגלות שתי הדרכים: האחת לה', והשניה לעזאזל.

תיאור זה מסוגל להמחיש את הבחירה החופשית. שתי דרכים עומדות בפני כל האדם. הדרך האחת היא דרך התורה והמצוות - היא מובילה את ההולכים בה קרוב אל ה'. הדרך השניה היא דרכם של אלו החיים חיי חולין, חיי רדיפה אחר תאוות העולם. אמנם לעתים הדרך הראשונה דורשת הקרבה: ויתור על רצונות, אך הכל כדאי למען התכלית הנעלה - לשכון במקדש ה'.

ההולכים בדרך ה' זוכים לאושר אמיתי, הן בעולם הזה והן בעולם הבא. לעומתם, אלו שבחרו בדרך של פריקת עול, לעתים נדמה להם שהם זכו בחיים חופשיים ונהנתנים. בליבם הם מלאי רחמים על אחיהם הסובלים תחת עול התורה, אולם בסוף המסלול הם נוכחים באמת.

כשם ששמש ההצלחה של השעיר לעזאזל שוקעת מהר מאד, כך עלולה האמת להתברר לכל אדם ואדם.

לכן, אם אך יחליט בעת ההתנגשות בין הרצון ללכת בעצת היצר לבין הערך המוסרי של איסורי התורה, להעדיף את רצון ה' מול תשוקת החטא – הוא אמנם מקריב באותה שעה קורטוב מיצרו הרע וממית אחוז מסויים מאנוכיותו. אך כדוגמת השעיר, מהווה "מוות" זה, פתח לחיים חדשים. הווייתו הפנימית זוכה להתעלות המעדנת את נשמתו, והיא מביאה אותה אל שערי מקדש המעשים הטובים, שתובילהו בדרך העולה עד לקודש הקדשים.

את כל זאת ראה היהודי וחש בעת עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים – ובלבו התעוררו הרהורי תשובה. הוא הבין כי פריחת דרך החטא הינה רגעית בלבד כפריחת העשב: "בפרוח רשעים כמו עשב" (תהילים צ"ב, ח'). ולעומתה, דרך התורה הינה נצחית.