מהי מטרת עינוי הנפש ביום הכיפורים?

החל מראש חודש אלול – נוהג העם לתקוע בשופר ולעורר את עצמו לתשובה ולמעשים טובים. לאחר ראש השנה ככל שמתקרב יום הכפורים – הולכות וגדלות ההכנות לקראתו. עשרת ימי תשובה מהווים ימי שיא של הכנת הנפש והיטהרותה. וכשמתקדש החג ומגיע לילו – מוכן היהודי להתקרב אל בוראו בכל ליבו.

מכאן ואילך – במשך עשרים וארבע שעות – עוסקים אנו בעריכת חשבון נפש, בוידוי על חטאים, בתשובה ממעשים רבים, בבקשת סליחה ומחילה, ובקבלת החלטות חיוביות.

ביום קדוש זה מתייצב האדם לפני בוראו, ומבקש שיכפר לו על חטאיו ועל מעשיו הרעים, כפי שכתוב בתורה: "כי ביום הזה יכפר עליהם, לטהר אתכם מכל חטאותיכם, לפני ה' תטהרו" (ויקרא ט"ז, ל'). חייב האדם ביום זה לחזור בתשובה, כדי שהבורא אכן יתרצה ויסכים לכפר לו, שהרי הבורא "אינו מכפר אלא לשבים".

זוהי, איפוא, הסיבה שמיד עם כניסת היום הקדוש, קוראים כולם את הקריאה: "ונסלח לכל עדת בני ישראל, ולגר הגר בתוכם, כי לכל העם בשגגה" (במדבר טו, כו). מקווים הם, כי הבורא ישוב, וישמיע את הבשורה שכבר השמיע בעבר: "סלחתי כדבריך" (במדבר יד, כ). זהו, איפוא, ייחודו של היום, ומשום כך נאמר עליו: "כי גדול יום ה' ונורא מאד, ומי יכילנו" (יואל ב', י"א).

מציאותו של ה' בתוכנו באה לאפשר לנו להתקרב אליו ולהדבק בו, כדי שנוכל לחלץ את עצמנו מן הדרג הגשמי הנמוך, בו אנו מצויים בכל ימות השנה. התקרבות זו מאפשרת לנשמותינו לחוש באותו כוח רוחני כביר הזורם מלמעלה, ולהרגיש זיכוך וטיהור מחודש. לבישת הבגדים הלבנים מסייעת לו, לאדם, להיראות כמלאכי השרת, כדי להקל עליו את ההשתלבות באוירת הקודש הנאותה, המיוחדת ליום זה.

יום הכיפורים הוא, אמנם, יום חג, אך לא חג גשמי. נהפוך הוא: ההתקרבות לה' ביום זה, תובעת מן האדם להתרחק מן הצרכים הגשמיים ההתרחקות מצרכי הגוף היא התרוממות רוחנית להתעלותה של הנשמה.

יום הכיפורים אינו יום אבל או יום צער. אין בו עצבות ואין בו דכאון, שכן אלה גורמים לשכינה שתסתלק מישראל. ההיפך הוא הנכון: יום הכיפורים הוא יום של שמחה גדולה לפני הקב"ה. הוא שמח על התקרבות בניו אליו, על העוונות הנמחלים להם ועל האחדות המתגלית בתוכם. לעינוי הנפש מטרה אחת: התעלות, התרוממות, הזדככות ודבקות.

בגוף האדם מצויות שתי מערכות שונות הנוגדות האחת את רעותה: המערכת הייצרית, הרצונית, והמערכת השכלית, ההגיונית.

המערכת הראשונה נעזרת בשני אברים: בעיניים ובלב. הם מראים לאדם את כל ה"טוב", הנאה, המושך והקוסם. הם יוצרים את התשוקה לתענוגות, והם המנתבים את הדרך לשאר אברי הגוף לעשות את רצון יצרם.

המערכת השניה – השכלית, ההגיונית – יכולה, בגלל נסיונה הרב, חכמתה וידיעותיה, להבין מה טוב לגוף באמת. מערכת זו יודעת מה עליו לעשות, כיצד עליו לתפקד ובאלו דרכים עליו ללכת. תפקידה של מערכת זו לנטרל את המערכת הייצרית, למתן את תשוקותיה ולמנוע מהגוף להגרר אחר הוראותיה. אם אמנם תצליח מערכת זו לפקח על המערכת הראשונה – תיווצר בגוף הרמוניה ושלמות, והאדם יתפקד בצורה חיובית.   

כאשר האדם ירצה להגיע לאיזון המושלם – הוא יצטרך, בראש ובראשונה, להעניק למערכת השכלית את רסן השלטון, ולכופף תחתיה את המערכת הייצרית. אם אמנם, יצליח בכך - תחזור השלמות לקדמותה, והדרך לתשובה ולשיבה אל ה' פתוחה.

אולם תחילה יש לשחרר את השכל משלטונו של היצר. יש ליצור ניתוק והפרדה בין משעבד למשועבד, לקרוא דרור לשכל ה"שבוי". זוהי, איפוא, העבודה הקשה של השב בתשובה. צום יום הכפורים מסייע לו להצליח בה.

חמשת העינויים שאנו מקבלים על עצמנו נמצאים כולם בתחומי היצר ותשוקות הגוף. אנו מפסיקים כל עיסוק באלה, ונוטשים כל מעשה שיש בו משום טיפוח הגוף וסיפוק תאוותיו. ביום זה נוצרת הרפיה מירבית מכל הרצונות והיצרים. הרפיה זו יוצרת את הנתק הראשוני בין השכל לבין היצר, ומביאה אותם להפרדה מלאה. כוחו של היצר עומד לו, רק כאשר הוא מקבל את משאלותיו, דרישותיו ותאוותיו. באם נענה אותו – הוא יחלש, יתמוסס, יתפרק ויסוג.

ההתנתקות מרצונות גשמיים ביום זה, מאפשרת להתרכז ביעדים הרוחניים. הויתור על משאלות הגוף, מוביל להעדפת משאלות השכל.

מציאותו של הקב"ה בתוכנו ביום זה וקרבתו אל כל אדם, הקורא לו באמת – מבטיחה, שמאמצי האדם להשליט מחדש את המערכת השכלית על המערכת היצרית – יוכתרו בהצלחה.