חג הסוכות מכריז על בואו בשדות עמוסי תבואה. היהודי אוסף אל ביתו, את התבואה אשר טיפח בעשר אצבעותיו במשך כל ימות החמה. גאות הלב גואה, התבונה היא "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"... הגב הכפוף נמתח באחת והוא מתחיל ללכת בקומה זקופה. הוא כבר מחשיב את עצמו. וככל שאוצרותיו גדלים, כן גדלה אנוכיותו.
אומר לו הקב"ה: קח לך כפת תמרים, לולב – הדומה לשדרה, וזכור כי הנך צריך לדעת כיצד יש להחזיק את השדרה! אין לך כלל במה להתגאות, שכן כל מה שיש לך – אינו אלא מתנת חינם מידו הפתוחה והרחבה של מלך מלכי המלכים! כלך לך מזקיפות הגו, הרחק רגליך מדרך הגאוה, זכור כי אינך אלא בשר ודם.
עוד יספר לך הלולב, כי הגאווה, הרוממות, הטכס והטוהר – אינם שייכים אלא לאבינו שבשמים, ליושב מרומים! בנטלנו את הלולב אנו מכריזים ואומרים: "לב אחד לנו לאבינו שבשמים!" – כתמר זה אשר אין לו אלא לב אחד, והוא מופנה כלפי מעלה, לשמים!
אחרי הלולב מגיע האתרוג שכנגד הלב. באמצעותו פונה אליך בוראך ואומר: בני חביבי, את הלב שלך, את השמחה שבלב, זו הפורצת כאשר אוסף אתה את תבואתך, את כל המידות וההרגשות שבלב – את כולן עליך לשעבד אך ורק אלי! עליך לשמוח באמת אך ורק לפני – "ושמחתם לפני ד' אלוקיכם שבעת ימים!" (ויקרא כ"ג, מ').
בעקבות האתרוג צועד ההדס. שכן כאשר מתחיל האדם לעלות ולהתעשר, באופן טבעי הוא מביט על כל סביביו בעין רעה... הוא מסתכל בכולם מלמעלה... לכן מצווה עליו ה' ליטול את ההדס הדומה לעין, ולאחוז במידתו של אברהם אבינו: עין טובה!! הבט בזולת בעין יפה!!
עוד רומז לך ההדס, כי צריך אתה – איש ישראל, לשמור את עיניך בקדושה ובטהרה, כהדס הזה שבידך אשר עליו חופין את עצו, והוא מציץ בעיניו מבין החרכים, ומביט רק היכן שצריך להביט...
ואחרונה חביבה, מגיעה הערבה... היא מספרת את סיפורו של האדם המתעשר ועולה לגדולה, לעתים מתחיל לדבר סרה ברעיו... לפתע הוא נהיה 'מבין' ומכיר בחסרונותיהם של הבריות... הוא מבייש את חבריו, ומדבר בקלונם ברבים. בידו יאחוז את הערבה הדומה לפה היא תזכיר לו את חובתו לנצור את פיו ולשונו מכל רע...
"אם תעשון כן", אומר נעים זמירות ישראל, "הרי שתוכלו באמת להגיע לידי מדרגת: 'ושמחתם לפני ה' אלוקיכם', כאשר בזכות ארבעת המינים הללו יכפר לכם אלוקיכם על כל עוונותיכם שנעשו בארבעת איברים אלו: הלב, השדרה, העיניים והפה!".
|